אלו דברים פרק
שמיני
ברכות
נג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכי
תימא הך איסורא אזל ליה. ה"מ לאקשויי אי הכי נכרי מנכרי
אי נימא לא שבת
מחמת מלאכה ואפי' היא מלאכה של היתר. כגון
טו
א)
א ב
של חולה ושל חיה קאמר דאין מברכין: עששית. לנטירנ"א: שהיתה
נמי אלא עדיפא מיניה פריך דה"מ לשנויי כדמשני בסמוך:
גזירה
משום נכרי ראשון ונכרי ראשון משום עמוד ראשון וכו'.
דולקת והולכת. מע"ש ובבית ישראל: למ"ש מברכין. לפי שלא
טז ג
נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת: נכרי שהדליק מישראל.
חדא גזרה היא דגזרו חכמים כל אש נכרי שביד הנכרי
יז ד
משחשכה מ"ש: הך איסורא אזלא.
דאי לא הא לא קיימא הא אבל נכרי
ב)
יח ה
ג)
מתוך ששלהבת דולקת והולכת קמא
שהדליק מישראל וישראל מנכרי
אי נימא לא שבת מחמת מלאכה אפילו
ד)
קמא פרח ליה: המוציא שלהבת לר"ה.
מברכין עליו והכי קיימא לן:
ממלאכה דהתירא והתניא אור של חיה
ה)
א
הא דאיכא אדם חשוב. אם כן
בשבת חייב. ומוקמינן לה במסכת
ושל חולה מברכין עליו אר"נ בר יצחק מאי
ו)
ביצה ז) כגון דשייפיה לחרס משחא
משום כבודו של חשוב ולא
❖
ז)
ו
שבת ב ששבת מחמת מלאכת עבירה תנ"ה
ואתלי בה נורא דגחלת ליכא אלא
לאורה כך פרש"י ור"ח פירש איפכא
עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום
יט ז
שלהבת ומשום חרס לא מחייב דלית
באדם חשוב לאורה ובדליכא אדם
תורה אור השלם
כולו למ"ש מברכין עליה: ת"ר נכרי
ג
בה שיעורא: מה שעקר לא הניח.
חשוב עשוי לכבוד בית הכנסת:
אין מברכין עליו. פירש"י מיהו
כ ח ט
שהדליק מישראל וישראל שהדליק מנכרי
1. בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ
והוצאת שבת לא מחייבא עד דאיכא
וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן:
❖
מברכין עליו נכרי מנכרי אין מברכין עליו
עקירה מרשות זו והנחה ברשות זו:
מברכין עליו ברוך שברא שמן
[י
משלי יד כח
כא כ
גזרה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון.
ערב והא דאמר לעיל בכיצד מברכין
מ"ש נכרי מנכרי דלא משום דלא שבת א"ה
כב ל
אי שרית בנכרי שהדליק מנכרי
האי משחא כבישא מברכין
ישראל מנכרי נמי הא לא שבת וכי תימא הך
גליון הש"ס
משחשכה אתי לברוכי בנכרי שהדליק
עליו בורא עצי בשמים היינו בבא
איסורא אזל ליה והא אחרינא הוא ובידא
כג מ
גמ' מחצה על מחצה נמי
מבעוד יום ובאותו אור עצמו שלא
להריח ולא מיירי בתוך הסעודה:
מברך.
דישראל קא מתילדא אלא הא דתניא
באכילה כד נ
נתוסף משחשכה כגון שמברך עליו
רש"י ד"ה
המוציא שלהבת לר"ה חייב אמאי חייב מה
מרפא כו' שרגילים לומר
ד
סמוך לחשכה מיד: גדול מוכחא מלתא
כו'.
שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר אלא
לעולם דאיסורא נמי איתיה
דנכרי הוא. ואין צריך לבדוק אחריו
כה ס
וכי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך אי הכי נכרי מנכרי נמי אין
דאי איתא דישראל הוא לא היה ממהר
סמוך לחשכה מיד לאחוז האור בידו:
ה"נ גזרה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון: ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה
ה
ע
כפי הכבשן. ששורפים בו אבנים
אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך הא גופא קשיא אמרת
לסיד. אם עבה כאור היוצא מפי
כו פ
אם רוב נכרים אינו מברך הא מחצה על מחצה מברך והדר תני אם רוב
❖
הכבשן נהורא בריא היא ולהשתמש
ישראל מברך הא מחצה על מחצה אינו מברך בדין הוא דאפי' $ מחצה
ו
לאורה היא נעשית: ואם לאו. לאו
על מחצה נמי מברך ואיידי (דתנ') רישא רוב נכרים תנא סיפא רוב ישראל:
לאורה נעשית אלא לבשל ואין מברכין
רבינו חננאל
❖
ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה תינוק ואבוקה בידו בודק אחריו אם ישראל
אלא על שנעשה להאיר: בתחלה.
אסיקנא אור שלא שבת אין
הוא מברך אם נכרי הוא אינו מברך מאי איריא תינוק אפי' גדול נמי אמר
בתחלת שריפת אבנים אין האור
מברכין עליו, אבל אור
ש[שבת מע]בודה כגון אור
הגהות הגר"א
להאיר: בסוף. לאחר שנשרפו האבנים
רב יהודה אמר רב הכא בסמוך לשקיעת החמה עסקי' גדול מוכחא מילתא
שלחייה ואור [של חולה]
רובן מדליקין אור גדול מלמעלה
דודאי נכרי הוא תינוק אימר ישראל הוא אקרי ונקיט: ת"ר היה מהלך חוץ
[א] גמ'
אף על פי [שהיה דו]לק כל
היום מברכין על[יו מפני]
למרק שרפת האבנים ומשתמשין נמי
❖
לכרך וראה אור אם עבה כפי הכבשן מברך עליו ואם לאו אינו מברך
ששבת ממל[אכת עבי]רה.
לאורה: של תנור. בסוף מברכין
וכן עש[שית ש]היתה
עליו תני חדא אור של כבשן מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו לא
עליו. לאחר שהוסק התנור והפת
דולקת כל השבת, במוצאי
קשיא הא בתחלה הא לבסוף תני חדא אור של תנור ושל כירים מברכין עליו
השבת מברכין עליה.
ז
לעזי רש"י בתוכה מדליקין קסמין דקין בפיו
ישראל שהדליק מגוי
ותניא אידך אין מברכין עליו לא קשיא הא בתחלה הא לבסוף תני חדא אור
להאיר ולקלוט חומו לתוכו וכיון
לנטירנ"א. פנס.
מברכין עליו אי איפשר דלא
של בית הכנסת ושל בית המדרש מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין
מוסיף, וכי קא מברך
דמשתמש לאורו מברכין עליו: אור
אהת[ירא] קא מברך. אבל
עליו ל"ק הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ואי בעית אימא
של בית הכנסת.
בדאיכא אדם חשוב
ח
גוי שהד[ליק מגוי] אף [על
פי] דאוסיף לא [מברכין
לכבודו הדליקוה ולא שצריך לאור
הא והא דאיכא אדם חשוב ולא קשיא הא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא
ט
[א]
עליו]. [היה מהלך וראה]
אלא לכבוד בעלמא ואין מברכין עליו:
ואב"א הא והא דאיכא חזנא ולא קשיא הא דאיכא סהרא והא דליכא סהרא:
אור [דולק], אם רוב ישראל
י
מברך, אם רוב גוים אינו
ליכא אדם חשוב. להאיר להם
ת"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם בש"א כל אחד ואחד
מברך, מחצה על מחצה
הדליקוה ומברכין: הא והא דאיכא
מברך. לא פליגי דאית קראי
מברך לעצמו כ ובה"א אחד מברך לכולן משום שנאמר 1 ברוב עם הדרת מלך
אדם חשוב. ואי איכא חזנא שמש
דבורא דברא משמע. [אין
בשלמא ב"ה מפרשי טעמא אלא בית שמאי מאי טעמא קסברי מפני בטול
מברכין ...] לעבודה זרה
שאוכל בבית הכנסת אף לאורה עשויה
מכלל [...] במסיבה מברכין
בית המדרש תניא נמי הכי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא
ל
שיאכל החזן לאורה ומברכין: הא והא
והאי[דנ]א ד[...]תם לאו
מסיבתם לעבודה זרה אינון
בבית המדרש מפני בטול בית המדרש: אין מברכין לא על הנר ולא על
דאיכא חזנא. ואיכא סהרא שהחזן
מברכין. אין מברכין על הנר
יכול לאכול לאורה אין מברכין על
הבשמים של מתים: מ"ט נר לכבוד הוא דעבידא בשמים לעבורי ריחא הוא
שלגוים משום דלא שבת.
אסיקנא אור שלא שבת אין
הנר שלא להאיר הדליקוה אלא לכבוד
דעבידי אמר רב יהודה אמר רב מ כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין
מברכין עליו, אבל אור
אדם חשוב: מפני בטול בית המדרש.
ש[שבת מע]בודה כגון אור
עליו וכל שאין מוציאין לפניו אלא בלילה מברכין עליו אמר רב הונא נבשמים
שלחייה ואור [של חולה]
שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים
של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו למימרא
אף על פי [שהיה דו]לק כל
לשתוק מגרסתם כדי שיתכונו כולם
היום מברכין על[יו מפני]
דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה מיתיבי הנכנס לחנותו של
ס
וישמעו אליו ויענו אמן: מרפא.
ששבת ממל[אכת עבי]רה.
בשם והריח ריח אפילו ישב שם כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחד נכנס
וכן עש[שית ש]היתה
לאדם המתעטש $ שרגילים לומר
דולקת כל השבת, במוצאי
ויצא נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם והא הכא דלאו לריחא הוא דעבידא
אסותא: נר לכבוד. המת עבידא:
השבת מברכין עליה. ראה
תינוק סמך לשקיעת החמה
וקמברך אין לריחא נמי הוא דעבידא כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון
בשמים עבידי לעבורי ריחא. דסרחונו
ואבוקה בידו, בודק אחריו
של מת עבידי ולא להריח: כל.
מת
מיניה תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב עובדי כוכבים
שמא בר ישראל הוא ואיקרי
ע
נקט, ואילא אסיר. אור של
שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום
אינו מברך אם רוב ישראל מברך רבי יוסי אומר אפי' רוב ישראל נמי אינו
כבשן ושל תנור ושל כירה,
אם הוציאו בלילה במוצאי שבת
תני חדא מברכין עליו ותניא
מברך מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים אטו כולהו לכשפים מקטרן
איד[ך אין] מברכין. לא
לקבורה אין מברכין על אותו נר
ה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים אשתכח רובא דלאו
ק[שיא כא]ן בתחילה כאן
דלכבוד עבידא ולא להאיר: וכל. מת
[בסוף], פי' בתחלת
לריחא עביד וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך אמר ר' חייא בר
[הדליקה] דעדיין לא [אחז
שאינו חשוב להוציא נר לפניו ביום
הא]ור ברוב העצים וקוטרא
אבא אמר רבי יוחנן המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות
אלא בלילה מברכין עליו אם הוציאוהו
הוא דסליק ולא צאיל נהורא
בצפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את
במוצאי שבת לקבורה: מברכין עליו.
אין מברכין אלא בסוף
פ
שכבר הדליקו והעלו
דלהאיר עבידא: בשמים. שמוליך אדם
הכלים תנו רבנן היה מהלך בשוק של עכו"ם נתרצה להריח הרי זה חוטא:
שלהבת מברכין. אור של
אסטניס לבית הכסא להעביר ממנו
ואין
כנסת ושל בית המדרש תני
חדא מברכין ותניא אידך
ריח רע של בהכ"ס אין מברכין עליו:
אין מברכין. אתינן לפרושי
ושמן העשוי להעביר את הזוהמא. שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים: אין מברכין עליו.
בורא עצי בשמים אלא
הא דאיכא חזנא הא דלי[כא
חזנא יש מי] שאומר אי
בורא שמן ערב מברכין אם שמן של אפרסמון הוא. והא דאמר בכיצד מברכין האי משחא כבישא וטחינא מברכין עליו בע"ב לא בבא
איכא [חזנא דאכיל בבית
בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח: לגמר את הכלים. לבשם בעשנו את הבגדים: בטבריא. היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במו"ש:
הכנסת לנהורא עביד ומברך
לא
עליו, ואי ליכא חזנא,
לכבוד בית הכנסת עשוי
ואין מברכין עליו]. ואיבעית וכו' הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. פי' באדם חשוב לאורה, ובדליכא אדם חשוב עשוי לכבוד בית הכנסת.