נג:
אלו דברים פרק שמיני
ברכות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
באכילה
מרובה. ד' מילין כך פירש"י ולי נראה דזה מועט
לא יאותו ממש. שאפילו לא נהנה ממנו מברכין עליו. ומאי עד שיאותו
כז א
א)
ב)
יותר מאכילה מועטת אלא נראה לפרש איפכא
עד שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדים סמוך לו ואז מברכים
כח ב
ג)
עליו אפי' הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו: בפנס. בעששית: יאותו
אכילה מרובה כל זמן שהוא צמא דאין שם קצבה אבל מועט ד' מילין:
ד)
והייתם קדושים אלו מים אחרונים. דוקא להם שהיו רגילין
ה)
ממש. עומד בסמוך: וכמה. הוא צריך להיות בסמוך: מלוזמא.
ו)
משקל: רב יהודה. היה מברך על
ליטול ידיהם אחר
כט ג
הסעודה מפני מלח סדומית אבל אנו
אור שבבית אדא דיילא ורחוק מביתו
ואין מברכין על הנר
עד שיאותו: אמר רב
ל ד
ז) ח)
❖
שאין מלח סדומית מצוי בינינו ואין
היה. רב יהודה לטעמיה דלא בעי
יהודה אמר רב לא יאותו יאותו ממש אלא
סמוך: רבא מברך אדבי גוריא בר
לא ה ו
אנו רגילין ליטול אחר הסעודה אין
כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה
חמא. סמוך לביתו היה. רבא לטעמיה
הנטילה מעכבת עלינו לברך ומיהו
ואפילו ברחוק מקום וכן אמר רב אשי
תורה אור השלם
דאמר סמוך בעינן: אין מחזרין על
אנשים מעונגים הרגילין ליטול ידיהן
ברחוק מקום שנינו מיתיבי היתה לו נר
לב ז
א
1. אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן
האור. אם אין לו אור א"צ לחזר
אחר הסעודה ודאי להם מעכבת
אֱלֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ
טמונה בחיקו או בפנס או שראה שלהבת
אחריו: חד עבד בשוגג כב"ש.
הנטילה לברך ברכת המזון וצריכים
אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא
ולא נשתמש לאורה או נשתמש לאורה
אע"פ ששגג ונעקר מן המקום ע"י
ליטול את ידיהם קודם בהמ"ז ח):
הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן
אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו
ולא ראה שלהבת אינו מברך עד שיראה
שכחה החמיר על עצמו כב"ש וחזר
לג ח
הדרן עלך אלו דברים
יחזקאל לא ח
בְּיָפְיוֹ:
2. אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם
למקום שאכל וברך: חד עבד במזיד.
שלהבת וישתמש לאורה בשלמא משתמש
כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף
נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך
לאורה ולא ראה שלהבת משכחת לה דקיימא בקרן זוית אלא ראה שלהבת
לד ט
וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ:
במקום אחר שהוצרך לילך: אנשאי
תהלים סח יד
ולא נשתמש לאורה היכי משכחת לה לאו דמרחקא לא כגון דעמיא
3. כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם
יונה דדהבא. שכחתי יונה של זהב:
לה י
ואזלא: ת"ר ב גחלים לוחשות מברכין עליהן אוממות אין מברכין עליהן ה"ד
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם
וִהְיִיתֶם
יונה אינה נצולת אלא בכנפיה. או
קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא
לוחשות אמר רב חסדא כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה
לו כ
תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל
בורחת או נלחמת בראשי אגפיה:
הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
איבעיא להו אוממות או עוממות ת"ש דאמר רב חסדא בר אבדימי ארזים
אכילה מרובה. ד' מילין: בא להם
1
ויקרא יא מד
לז ל
4. וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם
לא עממהו בגן אלהים ורבא אמר יאותו ממש וכמה אמר עולא כדי שיכיר
יין אחר המזון. הא פריש לה בגמרא
קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְיָ
❖
בריש פרקיןז) לב"ש אין ברכת המזון
בין איסר לפונדיון חזקיה אמר כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא
ג
ויקרא כ ז
אֱלֹהֵיכֶם:
❖
טעונה כוס ולב"ה טעונה כוס: היכי
של צפורי רב יהודה מברך אדבי אדא דיילא רבא מברך אדבי גוריא בר
נפיק. קס"ד באחד מן המסובין
חמא אביי מברך אדבי בר אבוה אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על
הגהות הב"ח
ד
עסקינן במתני': חטוף ובריך.
רבינו ניסים
האור כדרך שמחזרים על המצות א"ר זירא מריש הוה מהדרנא כיון
(א) גמ' הכא
כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר
כדי שיכיר בין מלוזמא של
דשמענא להא דרב יהודה אמר רב אנא נמי לא מהדרנא אלא אי מקלע
שיתנהו לך ותברך: במשמע. העונה
ואזיל מאי
טבריא למלוזמא של
לי ממילא מבריכנא: מי שאכל וכו': אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר
דנקט דמתלין
ציפורי. הא פירשוה
ה
והמברך במשמע קומו ברכו את ה'
וכו' אלא במצות ל"א
בתלמוד ארץ ישראל כדי
אבא מחלוקת בשכח אבל במזיד ד"ה יחזור למקומו ויברך פשיטא ושכח
אלהיכם בס' עזרא ואומר
ו
מה יונה זו כנפיה מגינות
שיהא יודע להבחין בין
עליה אף ישראל מצות
מטבע למטבע ובגמ' דאין
תנן מהו דתימא ה"ה אפילו במזיד והאי דקתני ושכח להודיעך כחן דב"ש
ויברכו שם כבודך והיא עניית אמן
מגינות עליהן
עומדין [בירושלמי הלכה ב]
שבמקדש. במסכת תענית
קמ"ל תניא אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח
(ב) שם אני
אמרו העונין אמן צריכין
הטוב (ג) רש"י
ליתן עיניהם בנר ועיניהם
מפרש קומו ברכו
❖
וירד ולא ברך יחזור לראש הבירה ויברך אמרו להן ב"ש לב"ה לדבריכם
בכוס:
בתחלת ברכה ויברכו שם כבודך
שאסור
מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה לכבוד עצמו הוא עולה
(ד) ד"ה
במקום עניית אמן שבמקדש
❖
לכבוד שמים לא כל שכן הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח
רבינו חננאל
אומר בשכמל"ו: שממהרין למברך.
ארנקא דדהבא וחד עביד במזיד כב"ה ואכליה אריא רבה בב"ח הוה קאזל
ליתן שכר: אחר תינוקות. כשלומדים
ואין מברכין על הנר עד
שיאותו לאורו. אמר ר'
בשיירתא אכל ואשתלי ולא בריך אמר היכי אעביד אי אמינא להו אנשאי
הגהות הגר"א
ברכות מפי רבן: הואיל ולהתלמד
יהודה רב לא יאותו ממש,
לברך אמרו לי בריך כל היכא דמברכת לרחמנא מברכת מוטב דאמינא להו
עשויין. שאין מתכוונים לברך אלא
[א] גמ'
(א)
אלא כל שאלו היה עומד
אצלו משתמש לאורו אפי'
ללמד: אבל בעידן מפטרייהו.
אנשאי יונה דדהבא אמר להו אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא אזיל ובריך
ברחוק מקום יברך. וכי
❖
כשאומרים ההפטרה ומברכין בתורה
ואשכח יונה דדהבא ומאי שנא יונה דמתילי כנסת ישראל ליונה דכתיב
תניא ראה שלהבת ולא
נשתמש לאורה לא יברך,
ובנביא עונין אחריהן אמן: שמן
כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ מה יונה אינה ניצולת אלא
2
אוקימנא לאו דמרחקא
מעכב את הברכה. שמן שהיו
אלא דקא עמיא ואזלא.
מוסף רש"י
בכנפיה אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות: עד אימתי הוא וכו': כמה
רגילין להביא בסוף הסעודה לסוך
והא דתניא נשתמש לאורה
שיעור עכול א"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב וריש לקיש אמר כל זמן שיצמא
עוממות. (פסחים
ולא ראה שלהבת לא
ז
אחר הסעודה את הידים אחר מים
עה:) ארזים לא עממוהו.
יברך, אוקימנא הא היא
מחמת אכילתו א"ל רב יימר בר שלמיא למר זוטרא ואמרי לה רב יימר בר
אחרונים להעביר את זוהמתן:
בדקימא בקרן זוית וישתמש
(שבת עז:)
לאורה ואינו רואה עיקרה.
שיזבי למר זוטרא מי אמר ריש לקיש הכי והאמר רב אמי אמר ריש לקיש
מעכב את הברכה. שאסור לזמן עד
פירוש (מלחמא) [מלוזמא]
שיובא. וכן לענין שמעכב ברכות כל
כמה שיעור עכול כדי להלך ארבע מילין ל"ק כאן באכילה מרובה כאן
מטבע, זהו שאמר עולא
(פסחים שם)
שיעור יאותו דתנן במתני'
דבר הבא בקנוח סעודה (ג) שמותר
באכילה מועטת: בא להם יין וכו': למימרא דישראל אע"ג דלא שמע כולה
יונה אינה ניצולת אלא
כדי שיכיר בין מלוזמא
לאכלו בלא ברכה עד שיסכוהו:
בכנפיה.
של טבריה למלוזמא של
ברכה עונה ח וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב ט בשלא אכל עמהן
ציפורי. ירושלמי וירא
שמן טוב. שיש בו בשמים מעכב
וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשלא אכל עמהן א"ל רב לחייא
אלהים את האור כי
את הברכה למי שרגיל בו:
(ד)
טוב ויבדל, ראיה ואח"כ
בריה ברי י חטוף ובריך וכן אמר רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך למימרא
(שבת
הבדלה. גחלים לוחשות.
הדרן עלך אלו דברים מט. על הגירסא שם: כנפיה
דמברך עדיף ממאן דעני אמן והתניא ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר
אם מכניס קיסם ביניהם
מגינות עליה)
ומדליקין מברך עליהם.
מן המברך א"ל ר' נהוראי השמים כן הוא תדע שהרי גוליירין יורדין
(שם
גחלים עוממות אין מברכין
קל.) חטוף ובריך.
עליהם פירוש שכיהה אורם,
ומתגרין [במלחמה] וגבורים יורדין ומנצחין תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע
כדמתרגמינן כהה הנגע,
אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן בעי מיניה שמואל
מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של
עמיא מכתשא. אין מחזירין
(נזיר
על האור כדרך שהוא
בית רבן אמר ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין וה"מ בדלא
כ
סו:) השמים.
מחזר על המצות. כלומר
אם נזדמן לו אור מברך
עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו עונין ת"ר שמן מעכב
את הברכה דברי רבי זילאי רבי זיואי
ואם לאו אין צריך לחזר
אומר אינו מעכב רבי אחא אומר שמן טוב מעכב ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך
כן הוא.
אחריו. מי שאכל ושכח
תדע.
ולא בירך, בית הילל אומר
ידים מזוהמות פסולות לברכה אמר רב נחמן בר יצחק אנא לא
זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא
שהרי גוליירין.
מברך במקום שנזכר, והני
מילי בשוגג, אבל מזיד
במתניתא תנא 3 והתקדשתם אלו
אלא מתניתא ידענא דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה
צריך לחזור למקומו ולברך.
מים אחרונים
כי קדוש זה
שמן אני יי' אלהיכם
זו ברכה:
מים ראשונים והייתם קדושים אלו
עד אימתי הוא מברך עד
ל
(ב)
[א]
4
שיתאכל המזון [ש]במעיו.
הדרן עלך אלו דברים
(שם)
וכמה הוי עיכול, ר' יוחנן
הדרן עלך אלו דברים
אמר כל זמן (שהוא)
[שאינו] רעב, ריש לקיש
אמר כל זמן שצמא מחמת
אכילתו, הני מילי באכילה מרובה אבל באכילה מועטת ארבעת מילין הוי עיכול. פי' ארנקא כיס. עונין אמן אחר ישראל המברך. אוקימנה בשלא אכל. אמר ליה רב לחייה בריה חטוף ובריך, למימרא דמברך עדיף, והתניא ר'
יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך, וסלקא בתנאי, ואפילו הכי המברך עדיף. אחר כל מברך עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין, וקיימא לן דבעידן אפטורי עונין אחריהן אמן. פירוש בעידן
מיפטרייהו כשאומרים קדיש אחר הדרשא שנפטרין העם ללכת דלאו חובה היא כולי האי. ת"ר שמן מעכב את הברכה. פי', שמן (טוב) מעכב את הברכה במקום שנהגו לסוך ידיהם אחר סעודה להעביר את הזוהמא, כל זמן
שלא סך, ובאו לפניו מיני מאכל בתוך הסעודה מחמת הסעודה, אינו צריך לברך עליהן לא לפניהן ולא לאחריהן, שהרי ברכת הפת פוטרתן. אבל אחר שסך השמן אסח דעתיה מלאכול ואם נמלך לאכול, שום דבר אחר שסך,
צריך לברך לפניהן, ואין ברכת הפת פוטרתו דברי ר' זילאי. ר' זיואי אומר אינו מעכב. כלומר, אעפ"י שסך שמן ובא לפניהם דברים שלא מחמת סעודה (נראה) אין מברך עליהן ואין סיכת שמן מעכבת מלברך עליהן. ר' [אחא]
אומר שמן טוב מעכב. אם הביאו בסעודה צריך לברך עליו דלא חשיב כמאכל ואין ברכת פת פוטרתן. ר' זוהמי אומר כשם שכהן המזוהם שלא רחץ ידיו ורגליו פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות שלא נטל ידיו בסוף הסעודה
פסולות לברכת המזון. אמר רב נחמן אנא לאו מילי דר' זילאי ולא מילי דר' זיואי ולא מילי דזוהמאי ידענא אלא מתניתא ידענא והתקדשתם אלו נטילת ידים ראשונים, שכשיבוא לברך על הפת ולאוכלו צריך להיות ידיו
נקיות בנטילת ידים בניגוב. והייתם קדושים אלו מים (ראשונים) [אחרונים]. שכשישבע לברך ברכת המזון, צריך להיות ידיו נמי נקיות בנטילת ידים ובניגוב. כי קדוש זו נקיות סיכת שמן לידים כדי לעבר את הזוהמא. אני ה'
אלהיכם זו ברכת המזון. אמר הקב"ה לישראל כשם שאני קדוש ומשרתיי שברקיע מטהרין וטובלין בנהר דינור לבקרים כשיבואו לקלסני, כך אתם כשתבואו לקלסני תהיו קדושים וטהורים ונקיים בגופיכם, וכן הוא אומר וטהור
ידים יוסף אומץ. סליק פרק אלו דברים לפ"ש פרק תשיעי: