יג:
היה קורא פרק שני ברכות
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
אשר
אנכי מצוך. דאי כדקא אמרת הוה ליה למכתב אשר צויתיך
איכא דמתני לה. להא דרבה בב"ח: בפרק
ראשון. כל פרשת
א)
א
ב)
שמע: ע"כ מצות כוונה כו'. כולה מפרש לה ואזיל (א): א"ר יאשיה
דמצוך משמע אפילו מכאן ואילך ומ"מ אצטריך האלה דאי
ג)
אמר
רבא הלכה
עד כאן. פרק ראשון: מצות כוונה כו'. קס"ד דכוונה בלא קריאה:
לאו הכי הוה אמינא דאף פרשה שנייה בכלל:
ז ב
כרבי מאיר. והכי הלכתא דקיי"ל כרבא דהוא בתראה: על לבבך
ד)
מכאן ואילך. פרשת והיה אם שמוע: שתהא שימה כנגד הלב. דהא
בעמידה. בירושלמי מפרש לאו דאי
ושמתם דכתיב לאו בקריאה וכוונה
ה)
היה יושב עומד אלא דאם היה מהלך
איירי אלא בשימת תפילין של יד שיהא
אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה
1
ח ג ד ה
ו)
עומד אע"ג דב"ה אמרי כל אדם
שם אותה על גובה של יד כנגד הלב
למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה אמר
על קבורת הזרוע ברדו"ן: ה"ג ההוא
קורא כדרכו מ"מ מצוה מן המובחר
ז) ח)
רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר"ע
ט ו
ט)
בדברי תורה כתיב. כדמוכח קרא
לעמוד כשהוא מהלך לפי שאינו
איכא דמתני לה אהא דתניא הקורא את
ולמדתם אותם את בניכם וגו' ז): עד
מיושב כל כך ואינו יכול לכוין כשהוא
שמע צריך שיכוין את לבו ר' אחא משום
י ז
כאן. פסוק ראשון לבדו: ובדל"ת.
מהלך כאשר היה עומד וכן הלכה
ר' יהודה אומר כיון שכוון לבו בפרק
דמהלך בדרך מצוה לעמוד בפסוק
ולא בחי"ת דכל כמה דאמר אח בלא
יא ח
י)
❖
ראשון שוב אינו צריך אמר רבה בר בר חנה
א' ובעינן כונה בפסוק ראשון לבד
דל"ת לא משתמע מידי ומה בצע
אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום
וכן איתא בתנחומאח) רב יהודה בשם
בהארכתו אבל בדל"ת יאריך עד
יב ט
שמואל אמר אסור לקבל עליו עול
כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים
הגהות הב"ח
ר' יהודה תניא אידך והיו שלא יקרא למפרע
י
מלכות שמים כשהוא מהלך אלא
ובארץ ולארבע רוחותיה כדמפרש
על לבבך ר' זוטרא אומר עד כאן מצות כוונה
(א) רש"י
לקמן: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. בשביל
יעמוד ויקרא וכשיגיע לואהבת
❖
מכאן ואילך מצות קריאה רבי יאשיה אומר
ילך לדרכו: שואל מפני היראה
אריכות הדל"ת לא ימהר בקריאתה
(ב) תוס'
עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה
וכו'. ר"מ ור' יהודה הלכה כרבי
שלא יקראנה בחטף [א] בלא פתח ואין
מ"ש מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר
תורה אור השלם
זה כלום: דאמליכתיה למעלה וכו'.
יהודה דאמר אפילו באמצע משיב
❖
בם הכא נמי הא כתיב ודברת בם ה"ק עד
מפני הכבוד א"כ נראה שמותר לענות
שהארכת שיעור שתחשוב בלבך ה'
1. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה
קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך
אחד בשמים ובארץ וד' רוחותיה:
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל
דברים ו ו
גליון הש"ס
לְבָבֶךָ:
בעמידה. אפי' לב"ה דאמרי
מפני הכבוד גדול מזה אבל באמצע
בלא כוונה ומאי שנא עד כאן מצות כוונה
2. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה
גמ' זו ק"ש של ריה"נ.
י"ח אסור $דמשמע לקמן בפ' אין
עוסקין במלאכתן וקורין ומהלכין
(ב)
עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם
וקריאה דכתיב על לבבך ודברת בם התם
וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל
עומדין ט)דבין גאולה לתפלה
וקורין מודים הם שצריך לעמוד
נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא
יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין
תוס' ד"ה שואל כו'
אין לענות וכ"ש בתפלה עצמה ומי
במקום אחד עד המקרא הזה לפי
דברים יא יח
עֵינֵיכֶם:
מבעי ליה לכדרבי יצחק דאמר ושמתם
3. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ
דמשמע כו'.
2
שעד כאן מצות כוונה: לא חזינא
שמתפלל לבדו וש"צ מגיע למודים
❖
❖
דברים ו ד
יְיָ אֶחָד:
את דברי אלה צריכה שתהא א שימה כנגד
דמקבל עליה מלכות שמים. שהיה
ישחה למודים אבל לא יאמר מודים
הלב: אמר מר ר' יאשיה אומר עד כאן
י) ודוקא שהיה באמצע הברכה אבל
שונה לתלמידיו מקודם זמן ק"ש
רבינו חננאל
הגהות הגר"א
מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה מ"ש
בסוף הברכה לא דנראה ככורע
וכשהגיע הזמן לא ראיתיו מפסיק:
[א] רש"י
ר' אחא משום ר' יהודה
חוזר וגומרה. לאחר שעמדו
מכאן ואילך מצות כוונה משום דכתיב על
בשביל הברכה ואמרינן
❖
אומר כיון שכוון לבו
התלמידים: דקא מהדר. לשנות
דאין לכרוע בכל ברכות אלא באותן
לבבכם הכא נמי הא כתיב על לבבך ה"ק
בפרק ראשון שוב אינו
צריך. ומקשינן בגמ' דבני
שתקנו חכמים ור"ת היה רגיל שהיה
לתלמידים בכל יום שמעתא דאית בה
עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך
מערבא מה בין פרק ראשון
לעזי רש"י
ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש
יציאת מצרים במקום פרשת ציצית
לפרק שני הלא כל מה
כוונה בלא קריאה ומ"ש עד כאן מצות קריאה
ואמת ויציב: בזמנה. בזמן ק"ש:
וקדושה עם הצבו' והי' סובר אפי' שהה
ברדו"ן. החלק הבשרני
שכתוב בזה כתוב בזה, אי
❖
וכוונה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי
הכי לא יקרא אלא אחד,
(של הזרוע).
בפסוקא קמא צערן. אם ראיתני
כדי לגמור את הכל אינו חוזר לראש:
א(ו)מר ר' (אלא) [עילא]
ימים הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בדברי
מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק
פרק ראשון אמור בלשון
תורה כתיב וה"ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו: ת"ר
יחיד [ופרק] שני בלשון
מוסף רש"י
ראשון: פרקדן. שוכב על גבו ופניו
רבים לצבור, הראשון
שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר"מ אמר
למעלה: לייט אמאן דגני אפרקיד.
שתהא שימה כנגד הלב.
ב
3
לתלמוד והשני למעשה. תני
(מנחות
ושננתם עד כאן לכוונה
שמא יתקשה אברו בתוך שנתו ונראה
מכאן ואילך לשינון. רבא הלכה כר"מ תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו
ג
לז:) כיון דאמליכתיה
ת"ר
לרבים והוא דרך גנאי: מיגנא.
ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף
למעלה ולמטה ולארבע
שמע ישראל ה' אלקינו ה'
ד
רוחות השמים.
אחד עד כאן צריכה כוונת
לישן: כי מצלי שפיר דמי. כשהוא
בחי"ת ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' [חייא בר אבא] חזייה דהוה מאריך
הלב דברי ר"מ אמר רבא
מוטה על צדו מעט שפיר דמי אבל
הלכה כר"מ. אע"ג דאמר
טובא א"ל ה כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא
מקרי ק"ש אפילו מצלי נמי אסור
רבה בר בר חנה א"ר יוחנן
צריכת: אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה על לבבך בעמידה על
הלכה כרבי עקיבא דכל
שמקבל עליו מלכות שמים דרך
הפרשה כולה צריכה כוונה,
לבבך סלקא דעתך אלא אימא עד על לבבך בעמידה מכאן ואילך לא ורבי
ו
שררה וגאוה: לכל אדם. אפילו
ואמר (רבא) [רבב"ח] א"ר
יוחנן הלכה כר' אחא שאמר
יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר רבה בר
אינו נכבד: חסורי מחסרא.
משום ר' יהודה שצריך
דהוה ליה למתני בתרוייהו אין
בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה: ת"ר שמע ישראל
לכוין בפרק ראשון דהיינו
כל פרשת שמע, אעפ"כ אנו
צריך לומר ותו ליכא למקשי מידי:
זו ק"ש של ר' יהודה הנשיא א"ל רב לר' חייא לא חזינא
ה' אלהינו ה' אחד $
כרבא קי"ל דבתראה הוא.
אחי
ותו מעשה רב, דהא רב
ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי ז בשעה שמעביר
(סידור רש"י סי'
נחמן ורב יוסף עבדו עובדא
ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים חוזר וגומרה או אינו חוזר
וגומרה בר קפרא אומר אינו
יד, מחז"ו סי' יב) בר פחתי.
דלא הוה מצערי נפשייהו
(שבת ג: כט.)
אלא בשמע בלבד. ואמר רב
חוזר וגומרה רבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה א"ל בר קפרא לר"ש ברבי בשלמא לדידי דאמינא
(נזיר נט.)
יהודה אמר שמואל נמי
דגני אפרקיד.
אינו חוזר וגומרה היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה
שמע ישראל ה' אלקינו ה'
אחד זו היא ק"ש של רבי
ליה לאהדורי כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה אמר ר' אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב
יהודה הנשיא, וגם אמר רב
יצחק בר שמואל בר מרתא
אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה ח בפסוקא קמא צערן
(נדה יד.) אע"ג
משמיה דרב, אמר שמע
טפי לא תצערן אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד אמר ליה בפסוקא קמא הוה קא
דמצלי נמי אסור.
ישראל ה' אלקינו ונאנס
בשינה יצא. אמר רב אחא
❖
מצער נפשיה טפי לא הוה מצער נפשיה אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע מקרא הוא דלא ליקרי
ט
(שם)
בר יעקב ובדלי"ת. אם
יקראנה צריך להאריך בלבד
הא מיגנא שפיר דמי והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי י מיגנא כי מצלי שפיר דמי
בדלי"ת כשיעור שתמליכהו
מקרא אע"ג דמצלי נמי אסור והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה: ובפרקים שואל
בשמים ובארץ ובארבע
רב ניסים גאון
רוחות העולם ובלבד שלא
וכו': משיב מחמת מאי אילימא מפני הכבוד השתא משאל שאיל אהדורי מבעיא אלא שואל מפני
ההוא מיבעי לי לכדר' יצחק
יחטוף בחי"ת. אלא אימא
עד על לבבך בעמידה
דאמר ר' יצחק צריכה
הכבוד ומשיב שלום לכל אדם אימא סיפא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב משיב מחמת מאי אילימא
מכאן ואילך לא. ופירשו
שתהא שימה כנגד הלב.
מפני היראה השתא משאל שאיל אהדורי מבעיא אלא מפני הכבוד היינו דר"י דתנן ר"י אומר באמצע
בתלמוד ארץ ישראל צריך
אתפילין של יד קאי ועיקרה
לקבל מלכות שמים מעומד
במס' דמנחות (דף לז) בפר'
שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם חסורי
הקומץ את המנחה: שאני
(מיהו) [מה] אם היה יושב
ר' יוחנן דבעל בשר הוה.
עומד, לא אלא אם היה
מחסרא והכי קתני בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שהוא משיב ובאמצע שואל מפני היראה ואין
איתיה לפירושיה בבבא
מהלך עומד. כלומר, אם
צריך לומר שהוא משיב דברי ר"מ רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד
היה מהלך והגיע זמן ק"ש
מציעא בפ' השוכר את
הפועלין (דף פד) אמר (רבא)
לא יקרא כשהוא מהלך אלא
ובפרקים [רב פפא] אבריה דר' יוחנן
יעמוד ויכוין את לבו כהוגן
ויקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך (יחזיק) [יחזור] לדרך. אבל האומר שאם היה יושב עומד טעות הוא בידו. בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. רבי בעת שהיה מעביר ידיו על פניו ורחצם במים היה
בת ה' קבין ואמרי לה בת
אומר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ומקבל מלכות שמים עליו. והא דאמר חוזר וגומרה אפרשת ויאמר קאי, דפריש בירושלמי כד תחמיניה לרבי יהיב ידוי על אפוי ההיא שעתא מקבל מלכות שמים, א"ל ואין צריך להזכיר יצ"מ
ג' קבין:
כו' ואע"ג דאמר ר' שמעון חוזר וגומרה הוה מהדר אשמעתא דאית בה יציאת מצרים כדי להזכיר יצ"מ בזמנה. אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש. פרקדן, רבותי' הגאונים פירשו השוכב על שדרו ופניו למעלה. וי"א הישן על
פניו משום דאתי לאחמומי ודייק פרקדן אפוי בקידה. ומראין הדברים האמורים בנדה שהוא כן, פרקדן אפי' למגני הכי אסור וכש"כ לק"ש. מיהו אם שוכב מוטה מצד כסליו שפיר דמי למגני אבל לק"ש אפי' מוטה לא. ואם הוא
בעל בשר כגון ר' יוחנן ואז מצלי וקרי שפיר דמי.