מי שמתו פרק
שלישי ברכות
יח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואין מברכין עליו.
אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם:
והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי"ט
ה א מיי' פ"ד מהלכות
א) [במ"ק כג: איתא רבן
גמליאל וכן איתא בשמחות
תפילין הלכה כג ופי"ד
ואין מזמנין עליו. אין מצטרף עם שלשה לזימון: תשמיש המטה
בתמיה ומשני א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק להכין לו ארון ותכריכין
פ"י], ב) סוטה דף מג:,
מהלכות אבל הלכה יג [ופ"י
איכא בינייהו. לר"ש חייב אבל בעונה בשבת: קתני מיהת פטור
כדתנן (שבת קנא.) מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין
ג) [בשאלתות פ' חיי שרה אי'
מהל' ס"ת הלכה ו] סמג
עשין כב טוש"ע או"ח סימן
אמר רב יהודה אמר רב],
מק"ש ומכל ברכות. ואפילו כשהוא
אוכל בבית חבירו: תרגמא.
כמו שהוא נושא משאו דמי אלמא משמע דבשבתות וי"ט אינו רשאי
ד) נ"א מלעיגין, ה) [מ"ק
מה סעיף א וסימן עא סעיף
להא דתני פטור אמי שאין לו בית
לברך ולהתפלל דטרוד להחשיך לו על
טז:], ו) ומיהו נראה דאף
ז [ויו"ד סימן רפב סעיף ד
אחר דקאמר מחזיר פניו ואוכל:
התחום להביא ארון ותכריכין וקשיא
וסי' שסז סעיף ב ג]:
בס"ת ש"ד מדנקט בסיפא
ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור
ס"ת כצ"ל רש"א, ז) [ודקאמר
ב [מיי' פ"ג מהל' ק"ש הל'
רב אשי אמר. לעולם אכולה ומתניתין
מסיפא דקתני בשבת מברכין עליו
מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין
אלא אסיפא כצ"ל והד"א
ב טוש"ע או"ח סי' עא סעיף
ומזמנין עליו וכן תניא נמי בירושלמי
נמי אפילו בבית אחר נמי פטר ליה
רש"א], ח) ומאי טעמא כצ"ל
ז ויו"ד סי' שסז סעיף ג ו]:
ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב
ו ג מיי' פ"ד מהלכות ק"ש
רש"א, ט) [ועיין תוספות
בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל
דכל שמוטל עליו לקוברו קרי מוטל
ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין
פסחים מ: ד"ה אבל ותוס'
הלכה ג טוש"ע או"ח
לפניו: ויקם אברהם וגו' וכתיב
ומברך ועונים אחריו אמן. ואומר
ב"ב עד ע"א ד"ה פסקי ותוס'
סימן עא סעיף ג ד וביו"ד
עליו ומזמנין עליו וחייב בכל המצות
נדה סא: ד"ה אבל ותוס' ע"ג
סימן שמא סעיף ו':
ואקברה מתי מלפני. וההיא שעתא
הר"י דפליגי אהדדי רישא וסיפא
❖
ז ד מיי' פי"ד מהלכות אבל
סה: ד"ה אבל],
האמורות בתורה א) רשב"ג אומר מתוך
לאו לפניו הוה: משמרו. אדם אחר
בירושלמי. ורבי נתנאל היה אומר
הלכה י"ד סמג עשין
שנתחייב באלו נתחייב בכולן וא"ר יוחנן
מד"ס ב טור שו"ע יו"ד
שאינו קרובו אלא משמרו: תופס
דאפשר לישבו דודאי אם דעתו
סימן תג סעיף י':
הגהות הב"ח
ד' אמות לק"ש. שאסור לקרות בתוך
מאי בינייהו תשמיש המטה איכא בינייהו
להחשיך על התחום אז יש לנו לומר
[ה מיי' פ"י מהל' ס"ת
(א) תוס' ד"ה ואינו
הלכה יא טוש"ע י"ד סי'
דטרוד להחשיך ואינו רשאי לברך
ארבע אמות שלו משום לועג לרש:
קתני מיהת פטור מקריאת שמע ומן התפלה
מברך וכו' לנתייאשו מלקוברו
רפב סעיף ג']
פטור מק"ש. משום דעוסק במצוה:
אבל בסיפא מיירי בשאין דעתו
ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה
ח ו (מיי' וסמג שם) טור
ששוב אינו קוברו אבל:
חוששין לעכברים. תנא קמא חייש
להחשיך על התחום ומיהו האי טעמא
(ב) תוס' ד"ה למחר וכו'
שו"ע יו"ד סימן שסא
אמר רב פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל
ציצית בטליתותיהן וליכא
סעיף ג:
לעכברים אפי' בספינה: דסקיא.
לא שייך לטעמא דמשום כבודו. ומן
[ז טוש"ע או"ח סי' כג
משום לועג. [ע"ש במנחות
רב אשי אמר כיון שמוטל עליו לקוברו
מרצוף גדול של עור: ואם היה
הירושלמי דמשני דפטור מנטילת
ותראה דהגהתו צ"ע]:
סעיף א' ויו"ד סי' שסז סעיף
❖
כמוטל לפניו דמי שנאמר ויקם אברהם
(ג) בא"ד וגדול המצווה וכו'
ד]:
1
מתירא. וצריך לרכוב על הסוס
לולב דמיירי בחול המועד דטרוד
וקשה מההיא דהתכלת:
מעל פני מתו ונאמר 2 ואקברה מתי מלפני
ולרוץ: אלא אסיפא. אם היה מתירא
לישא משאו למדנו שבחול המועד
(ד) בא"ד מאנשי לותי"ר הא
דמסירים הציצית משום
כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו
רוכב: מלוה ה' חונן דל. קרי ביה
שייך אנינות כשמתו מוטל לפניו וכיון
תורה אור השלם
❖
דציצית עולה:
דכשמוטל לפניו שייך אנינות כי מוטל
מלוה את המקום מי שחונן את הדל
דמי מתו אין אבל משמרו לא והתניא
1. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי
עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי וכן
ואין לך דל מן המת והמלוה אותו
מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת
המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור
בראשית כג ג
מוסף תוספות
לֵאמֹר:
כאלו מלוה את המקום: דלייה.
איפכא מי שמתו מוטל לפניו ואין
2. גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם
מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות
הגביהנו: לא שנית. לא חזרת עליו
עליו לקוברו אינו נוהג אנינות וכן
א. בתוס' רי"ש כתב, וכן
תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם
האמורות בתורה משמרו אע"פ שאינו מתו
בדבייתיהו דראב"ש כיון
וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי:
פעם שנית כדי שתתבונן בו: אלו
משמע בירושלמי נמסר לרבים אוכל
שלא היה עומד ליקבר
בראשית כג ד
מתו אע"פ שאינו משמרו מתו ומשמרו
צדיקים. ומאי יודעים שימותו נותנים
בשר ושותה יין נמסר לכתפים
3. לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ
חלה עליו אבילות מיד.
אין אבל מהלך בבית הקברות לא והתניא
ב. בתוס' רי"ש כתב, כי
שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה:
כנמסר לרבים ועל כרחך נמסר
אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם
שמע מזק י לותי"ר כי
משלי יז ה
לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין
לרבים ר"ל אפי' לפניו דאי שלא
מן העבירה. ורשעים אינם יודעים
א
4. מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ
ציצית עדות הוא שקיים
התורה ואין הדור ראוי
משלי יט יז
בראשו וספר תורה בזרועו וקורא ואם
לפניו תיפוק ליה שמיד חל עליו
מאומה שעושים עצמם כאינם יודעים
יְשַׁלֶּם לוֹ:
❖
5. עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ
לאותו עדות עכשיו.
וחוטאים: הוא הכה. השפיל את
אבלות משיצא מפתח ביתו וכיון דלא
עושה כן עובר משום לועג לרש חרף
3
וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן:
חל עליה אנינות א"כ אדם שאינו
השנים של דורות משני מקדשים שלא
משלי יד לא
עושהו התם תוך ארבע [אמות] הוא
6. כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים
מוסף רש"י
היה בהם כמותו: אריאל. זה בית
יכול לקבור מתו כגון אדם שמת
דאסור חוץ לארבע אמות חייב דאמר מר
שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם
ואין מברכין עליו. ברכת
בבית האסורים ואין המושל מניחו
המקדש שנא' הוי אריאל אריאל קרית
יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד
מת תופס ד' אמות לק"ש הכא חוץ לד' אמות
המוציא להוציאו ידי חובתו
ב)ב
לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם:
חנה דוד (ישעיה כט): מואב. על שם
לקוברו נראה שאין חייב לנהוג בו
(מו"ק כג: מכת"י). ואין
קהלת ט ה
נמי פטור: גופא ג המשמר את המת אע"פ
אנינות שהרי אין זה מוטל עליו
שבנאו דוד דאתי מרות המואביה:
7. וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן
מזמנין עליו. וכל זה לפי
שאין דעתו מיושבת עליו
גזיזי שאינו מתו פטור מקריאת שמע ומן התפלה
אִישׁ חַיִל רַב פְּעָלִים
לקברו מפני שאינו יכול לפדותו
ונראה כברכה לבטלה, ועוד
מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת
ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה היו שנים זה משמר וזה קורא
ולהוציאו לקברו כדתניא במסכת
דאם בא לברך כאילו ששכח
שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד
צערו והוי ליה כלועג לרש
שמחות (פ"ב) נתיאשו בעליו מלקוברו
וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ
וזה משמר וזה קורא בן עזאי אומר היו באים בספינה מניחו בזוית זו
(ס' הנר בשם רש"י). ובשבת
הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג:
❖
מתאבלין עליו ופסיק מיניה תורת
ומתפללין שניהם בזוית אחרת מאי בינייהו אמר רבינא חוששין לעכברים
מיסב. כשהוא אוכל (שם).
שמואל ב כג כ
נתחייב בכולן. מיחייב
אנינות מיהו באותו שתפסו מושל
איכא בינייהו מר סבר חיישינן ומר סבר לא חיישינן: ת"ר המוליך עצמות
ד
במצות עונג שבת דאין
גם אבילות אינו חייב דלא דמי
אבלות בשבת (שם). מת
רבינו חננאל
ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם
תופס ארבע אמות לק"ש.
לנתיאשו מלקוברו (א) ששם אינו קוברו
מפני שנוהג בהם מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני
שאסור לקרות בארבע אמותיו
ת"ר המוליך עצמות
תו אבל הכא עדיין הוא מצפה אם
משום לועג לרש שזה קורא
ממקום למקום הרי זה לא
לסטים מותר וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה אהייא
ה
יוכל לעשות פשרה עם המושל להניחו
וזה אינו יכול לקרות (סוטה
יתנם בדסקיא פי', ש י
מג:). הוה קשדיא תכלתא.
שקין מחוברין ומו חין על
אילימא ארישא פשיטא מי גרע ספר תורה מעצמות אלא אסיפא: אמר
לקברו וכן מעשה דר' אליעזר בר"שא
ציציותיו היו נגררות על גבי
החמור אחד מצד זה ואחד
❖
רחבה אמר רב יהודה כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג
בבבא מציעא (דף פד:) דפסק מצות
הקברות (כת"י).
מצד אחר. ובלשון ישמעאל
ג)
ו
אלכרג'.
אנינות ומעשה שמתה אחותו של ר"ת
לרש חרף עשהו ואם הלוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר
בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר
מלוה ה' חונן דל ומכבדו חונן אביון: רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי
רב ניסים גאון
4
5
אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר
ואזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן אמר ליה רבי
פרק ג
כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה
דאמר מר מת תופש ד'
חייא דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין
ז
ד)
אינו אסור בבשר ויין ואפשר שגם
אמות לקרית שמע.
אותנו אמר ליה ומי ידעי כולי האי והא כתיב 6 והמתים אינם יודעים
עיקרה במסכתא סוטה
ר"ת אם היה בעיר עצמו היה מיקל
בפרק משוח מלחמה (דף מג)
מאותו הטעם: וספר תורה
מאומה אמר ליה אם קרית לא שנית אם שנית לא שלשת אם שלשת
ה)
כי אתא רב דימי אמר ר'
יוח ן משום ר' אליעזר בן
לא פירשו לך כי החיים יודעים שימותו אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים
בזרועו וקורא.
והוא הדין דעל פה
6
יעקב מת תופש ד' אמות
וירכב
עליהם.
אסור לקרות:
שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה
לקרית שמע דכתיב (משלי יז)
7
לועג לרש חרף עושהו:
אבל אי מפשילן לאחוריו על החמור
את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג
שפיר דמי וכן בס"ת ואפילו אם
בדעתך לאסור ס"ת אבל בנביאים ובכתובים שפיר דמי ו) מדנקט ס"ת ולא מסתבר לומר משום שריותא דנכרים ולסטים דהא
פשיטא דמותר דלמה יהיה אסור ועוד דבהדיא אמר בירושלמי דסקיא מלאה ספרים או שהיו בה עצמות של מת הרי זה מפשילן לאחוריו
אלא
למחר
אסיפא משום לסטים מותר לרכוב עליהם. וה"ה לאחוריו מותר אפילו בלא לסטים:
באין אצלנו
ורוכב עליו ז):
ועכשיו מחרפין אותנו. ותימה והא אמרי' בפ' התכלת (מנחות דף מא.) ההיא שעתא ודאי רמינן ליה פי' נותנין ציצית בטליתותיהן (ב) משום
לועג לרש וי"ל דה"פ הכא דמביישין אותם במה שהחיים מצווים והמתים אינם מצווים וגדול המצווה וכו' (ג) וההיא דהתכלת היינו דרמו
חוטים למתים ועכשיו אנו מסלקין אותן ח) ומאי שנא אומר ר"ת דוקא הם שהיו רגילים כולם בחייהם ללבוש טלית בד' כנפות וללבוש
ציצית וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוה לועג לרש אם לא היה להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם
בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית אי הוי רמינן להו הוי כמו לועג לרש וכ"ת נשים לאותם שהיה להם בחייהם א"כ יהיה לועג
לרש לאחרים ועוד אר"ת ששמע מאנשי לותי"ר ב (ד) דמסירים הציצית דציצית עולה למנין תרי"ג עם ח' חוטין וחמשה קשרים ואם לובש
ציצית נראה כאילו קיים כל התורה ומיחזי כשיקרא וזה לא נהירא דגם חיים עתה למה לובשים הלא לא קיימו כל התורה כולה ומיהו
י"ל דאנו סומכים על מסכת שמחות (פי"ב) שצוה אבא שאול לבניו הטילו תכלת מאפיליוני ואע"פ שהגמרא חולק עליו יש דברים שאנו
מניחין הגמ' שלנו ואנו עושין כספרים החיצונים כמו מחזון ישעיהו כפסיקתא וכמו ויחל שיש בגמ' (מגילה דף לא.) דבתענית קורין ברכות
וקללות ובמס' סופרים (פי"ז) מפרש ויחל והריצב"א היה רגיל שלא להסירם מן הכנף אלא לקושרם ולהדקם בתוך הכנף לאפוקי נפשיה מפלוגתא
שני
אם הם חייבין בציצית יש להם ציצית ואם לאו הרי הם מכוסיןט): אריאל מואב. על שם דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואביה:
בן