יט:
מי שמתו
פרק
שלישי ברכות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מדלגין
היינו
על גבי ארונות. תימה לפ"ה דפי'
הרואה פנימה. את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב
גולל כיסוי
יט א
א)
ב)
שם: מחמת עצמן. ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות
של ארון דתני' מ) כל אשר יגע על פני השדה לרבות
ג)
את המאורע: אין חכמה. חשובה נגד ה': אחת טמאה. שיש בה
גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגין עליו וי"ל
כ ב
קבר: בא בטהורה. האבל: בבית הפרס. דלא מטמא אלא
דלא קשה דהא תני' בשמחות נ)כל טומאה שאין הנזיר
מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל
מדרבנןט) והוא שדה שנחרש בו קבר
ג
העומדים בשורה וכו': ת"ר א שורה הרואה
ד)
ודופק אין נזיר מגלח עליהן כדתנן
וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה
פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת
במס' נזיר פרק כהן גדול
את העצמות והדורס עליה' מסיטן
כא ד
ה)
רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורין
והיה אומר ר"ת דליתי' להני כללי
ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא
ו)
ז)
מחמת עצמן חייבין: אמר רב יהודה אמר רב
דהא אמר התם רביעית דם אין
ולא באהל וכיון דמדרבנן הוא דאסור
כב ה ו
ח)
הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג
רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל:
המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק מ"ט
ב
כג ז
ט) י)
מנפח אדם. לפניו שאם היה שם עצם
ואפילו הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן
אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כ"מ
ג
1
בפרק בהמה המקשה
יראנו דאי דאורייתא הוא לא הוינן
כ) ל)
שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב מתיבי
כד ח
מ) נ)
דרביעית דם הבא מב' מתים טמא
מזלזלינן ביה כולי האי למיסמך
קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים אחת
ס)
ד
ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא
אנפיחה. והך בדיקה לעושה פסח
טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו
יבא וי"ל דהתם מכל מקום הוי שם
אישתרי ולא לאוכלי תרומה כדאמרינן
❖
בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה
בחומר בקדש : שנדש.
טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל
משום כבודו אמאי לימא אין חכמה ואין
ברגלים: לקראת מלכי ישראל. הרי
ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן
ע)
י)
❖
מוסף רש"י
תבונה לנגד ה' תרגמה רבי אבא בבית הפרס
מוזהר עליו אי נמי הא ברייתא סברה
לכבוד הבריות עוברים על נפש לא
❖
כזקנים הראשונים
שהיו
יטמא
דהא ר' אלעזר בר
דרבנן דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח
הובא בסוף המסכת.
ה
תורה אור השלם
אומרי' רביעית דם גם בתגלחת נזיר
צדוק כהן הוה כדאמרינן בבכורות
אדם בית הפרס והולך ואמר רב יהודה בר
: מדלגין. מארון לארון: דבר
ומיהו תימא אמאי אין המת מטמא
1. אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין
רבינו חננאל
אשי משמיה דרב בית הפרס שנדש טהור
ו
עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ: משלי כא ל
תורה. הלכה למשה מסיני: אינו
באהל כיון שהכסוי עצמו מקבל
ת"ש דאמר ר' אלעזר בר צדוק מדלגין היינו
2. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ
[מנפח אדם בית הפרס והולך
ז
חוצץ בפני הטומאה. דנקראת טומאה
טומאה דכל דבר המקבל טומאה
וכו'. פי', שמפריח עפר
וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ
על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל
רצוצה ובוקעת ועולה: את לא תעשה.
אינו חוצץ בפני הטומאה אם כן מטמא
תיתוח, וכיון שגילה עפר ולא
תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר
ראה עצם תחתיו טהור. וכן אם
ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי'
אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:
קס"ד כל ל"ת קאמר: בלאו דלא
באהל וי"ל דאין מטמא אלא צד חיצוןא
נידש בית הפרס כיון שנדרס
דברים יז יא
לקראת מלכי עכו"ם שאם יזכה יבחין בין מלכי
תסור וגו' אחיכו עליה. אינהו
שבו אבל צד פנימי טהור כדתנן
3. לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ
ברגלי העוברין ושבין, אלו
היה שם עצם ודאי נדרס
אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ
במסכת אהלות בפט"ו
סבור דאפי' אמרו לו דבר תורה והוא
ישראל למלכי עכו"ם אמאי לימא אין חכמה
ונתמעט ונטהר המקום]. א"ר
מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:
חבית שהיא מלאה משקין טהורים
עומד בפני הכבוד יעבור עליו והא
אלעזר בר צדוק מדלגין היינו
ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כדרבא דאמר
דברים כב א
4. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו
על גבי ארונות לרוץ לקראת
האי נמי דאורייתא הוא: כל מילי
ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל
רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח
מלכים. וארונות הללו כלים
וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם
דרבנן וכו'.
והכי קאמר להו דבר
לקבר הנוגע בה מטמא טומאת שבעה
היו והיו בהן חלל טפח בין
בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל
חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו
❖
גגותיהן ולמתים. [גדול כבוד
במדבר ו ז
שהוא מדברי סופרים נדחה מפני
והחבית והמשקין טהורין לפי שצד
רֹאשׁוֹ:
חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן
הבריות שדוחה את לא תעשה
כבוד הבריות וקרי ליה ל"ת משום
פנימי כולו טהור ומיהו תימה לפ"ה
שבתורה. פי', כגון זקן שראה
חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן
בהמת חבירו והיא נדחה, ואין
דכתיב לא תסור. ודקא קשיא לכו
דפירש בפ"ק דערובין (ב) גבי
הגהות הב"ח
כבודו להנהיג בהמה, אינו
ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן ת"ש
אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק
דאורייתא הוא רבנן אחלוה ליקרייהו
(א) רש"י
חייב להשיבה, שנאמר
גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה
מצוה שיש בה
לקבר ואי גולל היינו כסוי הארון וכי
לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד
והתעלמת, ואמרינן פעמים
(ב) תוס'
שאתה מתעלם, באיזה צד,
עושין מבעלי חיים כסוי לארון (ג) ע"כ
הבריות כגון לטלטל בשבת אבנים של
שבתורה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה
דאמרינן פ"ק
כגון זקן שאין כבודו להנהיג
פר"ת דגולל היינו מצבה וכן דרך בני
בית הכסא לקנוח או מי
לפניו בהמות שהוא פטור
ואין עצה לנגד ה' תרגמה רב בר שבא קמיה
(ג) בא"ד
מלהשיב, נמצא כבוד הזקן
אדם ליתן בהמה על הקבר לסימן
שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית לא
דרב כהנא בלאו 2 דלא תסור אחיכו עליה
דוחה את הכתוב לא תוכל
עד שיתנו עליו מצבה ס):
הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו
להתעלם]. ת"ר ולאחותו מה
לאו דלא תסור דאורייתא היא אמר רב כהנא
רוב ארונות יש להם חלל טפח.
(ד) ד"ה
ת"ל וכו'. פי' ולאחותו מה
: והיא בבית
ערום
ברום
ת"ל בנזיר. כלומר לאחיו אינו
גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל
❖
הקברות. האבדה: ואינה לפי כבודו.
וצ"ל שראש הארון פתוח שאם
מטמא לאחותו לא כ"ש, א"כ
מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור
מה ת"ל ולאחותו, הרי שהיה
היה סתום אדרבה כי יש בו פותח
אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה:
הולך לשחוט את פסחו
ומשום כבודו שרו רבנן ת"ש והתעלמת
או שהיתה מלאכתו מרובה. שדמי
טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו
3
ולמול את בנו, שבשתיהן
מוסף תוספות
בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתירים
כדאמרינן במסכת אהלות בפ"ז
אע"פ שהן מצוות עשה שהוא
מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים
א. בתוס' רי"ש הוסיף, ושפיר
חייב עליהן כרת כדתנן
❖
על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים
נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור
שאין אתה מתעלם מהם הא כיצד אם היה
קא חייץ.
ח
בכריתות הפסח והמילה מצות
פי' בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת
להשיב לו יותר ממה שמשיב להם
עשה והן בכרת, דכתיב וערל
כהן והיא בבית הקברות או היה זקן ואינה
זכר אשר לא ימול וכו', וכתיב
ונמצא הוא מפסיד: ונגמר מינה.
ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום
לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל
וחדל לעשות הפסח ונכרתה
רב ניסים גאון (המשך)
לגבי כלאים דאמרן פושטן אפילו
הטומאה טפח ע"ט (ד) על רום טפח
וגו', ושמע שמת לו מת יכול
חברו לכך נאמר והתעלמת אמאי לימא אין
יטמא אמרת לא יטמא.
דבית הפרס במס' אהלות (פרק
בשוק: ממונא. קל מאיסורא:
הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא
דייקינן מדכתיב והאיש אשר
יח מ"ב) במתניתין ובתוספתא
חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני
ולאחותו מה תלמוד לומר. בנזיר כתיבכ)
כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו
הוא טהור וגו' ומן ערל זכר
(פרק יז) ובפרק משקין בית
התם דכתיב והתעלמת מהם וליגמר מינה
אשר לא ימול, כלומר אינו
השלחין (מו"ק ד"ה) תניא ג' בית
כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא
מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו
רשאי להטמא למתו ולבטל
הפרס הן שדה שאבד בה קבר
איסורא מממונא לא ילפינן ת"ש ולאחותו
וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו
טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא
4
המצוה. יכול אף למת מצוה
ושדה שנחרש בה קבר ושדה
לא יטמא, שאם נטמא נמצא
לא יטמא להם דהא כולהו בכלל על
אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן
בוכין מאי שדה בוכין א"ר
מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט
בטל מן המצוה ת"ל ולאחותו,
יהושע בר אבא משמיה דעולא
נפש מת לא יבא היו ולמה יצאו לאביו
ובפרק המוכר פירות יש
את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת
הנה הנזיר מצווה שלא
שדה שמפטירין בה מתים
להאריך : ולאחותו מה ת"ל.
פרט למת מצוה לאמו מה תלמוד לומר
להטמאות וכתיב ולאחותו
וטעמא מאי אמר רב חסדא
ע)
יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם
מופנה ללמד ממנה לאחותו
אמר אבימי משום יאוש בעלים
משום מת מצוה לא איצטריך דמלאביו
גבי נזיר כתיב על (כל נפשות) [נפש] מת
אינו מיטמא אבל מיטמא למת
נגעו בה ופרישו קמאי ומאי
שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת
❖
לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו
נפקא ודרשי ליה בספרי ללמוד שאם
מצוה אע"פ שמבטל העבודה.
היא בית הפרס שדה שנחרש
מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא
בה קבר ועד כמה [אהלות פי"ז
לאחיו ולאחותו לא יטמא וכולהו יתירי
היה נזיר זה כהן דהוו עליה שתי
מ"א] ק' אמה לכל רוח ורוח
אבל
נינהו דמנפש מת נפקא ודרשינן לאביו
קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא
דקבר משוי בית הפרס מקום
רב ניסים גאון
הקבר טומאה דאורייתא היאך
מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך דהא מנפש מת נפקא כולהו ולא
אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ"ג
התלמיד. וזה שאמרו יצאת בת
דנחרש טומאה דרבנן דלמא
בא אלא להוציא מת מצוה שמותר לטמא בו לאמו מה תלמוד לומר
והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו
קול ואמרה מה לכם אצל ר'
איכא עצם כשעורה אי נמי אית
אליעזר שהלכה כמותו בכ"מ
ביה עפר בית הקברות לפי שאי
לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה דמלאביו נפקא אלא להביא
מה תלמוד לומר אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך
ראיתי בו ב' תשובות האחת כי
אפשר לעצם כשעורה שלא
לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה: ושמע
שאם היה נזיר וכהן שיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו
בת קול לא אמרה שהלכה
נישוף ברגל עיקרה בסיפרי (פ'
שמת לו מת. מקרוביו יכול יטמא להם: אמרת לא יטמא. הואיל
מלטמא אלא לאמו אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר
חקת) וכל הנוגע בעצם זה עצם
כמותו בדבר זה אלא בכל
מקום סתם הוא שאמרה
כשעורה וכך העתיקו משמו
ועונת שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם
שאם היה כהן גדול ונזיר דקדושתו חמור דגם בלא נזירות אסור
של נביא עליו השלום
ואיפשר לומר כי בכל מקום
יטמא יבטל מלעשות פסח. ולמול את בנו נמי מצות כרת היא ואית
לטמא לקרוביו אעפ"כ לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא
(א)
זולתי זה המקום היתה כוונתה
כדאמרינן [נזיר נז] עצם
כשעורה הלכה ואמרינן תו
או מה שדומה לו שטעמו
דאמרי בערבי פסחים נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח ל):
למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תנהו
(עירובין ד) שיעורין חציצין
שאין הלכה כר' אליעזר בזה
אבל ומחיצין הלכה למשה מסיני
ענין לכ"ג נזיר ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שאם היה כ"ג ונזיר והלך
הדבר ויהיו דברי בת קול
לשחוט פסחו ולמול את בנו דאיכא מצות טובא אפ"ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה: אמרת לא יטמא.
שיעורין דאורייתא נינהו
נכוחים וקיימים והשנית שלא
דכתיב (דברים ח) ארץ חטה
היתה הכונה אלא לנסות את
מפני שקאי על אדם שהוא נזיר וכהן גדול ועושה פסח משמע דעושה פסח גרידא רשאי לטמא לקרובים ותימה דבזבחים
החכמים אם יניחו הקבלה
ושעורה ומפרשי לה שעורה
עצם כשעורה (דמסקי)
שבידם והגמרא שבפיהם
גבי מעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו אחיו בע"כ ופריך מהא ברייתא דהכא דקאמר לא יטמא ומאי
בשביל בת קול ואם לאו ודומה
[ומסקינן] הילכתי נינהו
פריך דילמא שאני הכא דמיירי דכל קדושות האלו בו כדפרישי' אבל עושה פסחו גרידא אימא רשאי לטמא על כן נראה לפרש אמרת
למה שכתב (דברים יג) כי מנסה
ואסמכינהו רבנן אקראי ואיתה
לא
ה' אלהיכם אתכם והנה נודע
נמי בסדר טהרות במתני'
עם כל זאת בירור קבלתם וזה שאמר ר' יהושע (דברים ל) לא בשמים היא כלומר כי תורת ה' תמימה וכבר נתנה לנו בסיני והודיענו
דפירקא קמא באהלות [משנה ג] אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וכו' מכלל דאי לא הוה ביה כשעורה
אינו מטמא ובפרק יום הכפורים (יומא דע"ט) אמרינן בעי רב אשי עצם כשעורה שאמרו בקליפתה או בלא קליפתה בלחה או ביבשה
כי אינו מחליף ממנה דיבור אחד ואין בתורתנו חסרון ולא ספק כדי שנצטרך אל ראיה מן השמים וכל מקום בתלמוד שיש בו ור'
ואמר רב פפא לחה שיבולת מיקריא בלא קליפתה (עי' נדרים דף מ"א) ערסן מיקרי: ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך
יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול מיכן היא עיקרו והברכה שבירכוהו לר' אליעזר שהיא כינוי לנידוי פירשו במסכת סנהדרין
בסוף פרק ד' מיתות (דף סח) כי בשעת פטירתו התירוהו כמו שאמרו עמד ר' יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר: העומדים
לשחוט את פסחו. הא ברייתא אהא קרא קיימא דאזהר ביה רחמנא לנזיר מליטמא כדכתיב (במדבר ו) לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו
בשורה הפנימיים פטורין. במס' סנהדרין בפרק כהן גדול (די"ט) אמרינן אמר ר' מנשיא בר עות שאילית את ר' יאשיה רבה מבית
לא יטמא זה שדבר הכתוב בכל אלו הקרובין צריך היה הדבר להזכיר את כולם שאי אפשר שיזכיר דבר שאין בו תלמוד כדכתיב
עילמין דהוצל ואמר לי אין שורה פחותה מיו"ד בני אדם ואין אבלים מן המנין: תרגמה ר' אבא בבית הפרס דרבנן. איתיה לפירושא
(דברים לב) כי לא דבר רק הוא מכם ואין לנו דרך לידע לאיזה תלמוד נכתבו כולם אלא מקבלת החכמים ז"ל לפי שאם באנו