מי שמתו פרק
שלישי ברכות
כ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל מטמא הוא למת מצוה. והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה:
לא יטמא אפי' עושה פסחו גרידא וא"ת מהיכא
פשיטא ליה אמרת
כה א
א)
שב ואל תעשה שאני. דברים רבים התירו לעקור דבר תורה
לא יטמא וי"ל כדפירש"י דלא אתי עשה שאין בו כרת כטומאת
מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה
קרובים וידחה עשה שיש בו כרת כגון עושה פסח וגם מילה שייך
ב)
כו ב
ג)
ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו כגון תקיעת שופר
בה כרת וא"ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנ"ל [לתלמודא]
ד)
❖
ולולב בשבת וסדין בציצית ודכוותייהו
דהכא מיירי בעושה פסחו לחוד
ה)
טובא ביבמות אבל מעקר
וי"ל מדלא כייל גבי עושה פסחו
אבל מטמא הוא למת מצוה אמאי לימא אין
א
בידים לא והלובש כלאים עוקרו
כמו גבי אחרים מי שהיה נזיר
חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני
רבינו חננאל
במעשה ממש שהוא לובשו. וטומאת
וכהן הדיוט דמעיקרא נקט נזיר
התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שב ואל
ו)
וליגמר מינה, שב ואל תעשה
גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא
לחוד ואח"כ נזיר וכהן הדיוט וכו'
ז)
תעשה שאני: אמר ליה רב פפא לאביי מאי
שאני. פי', לא ענש הקב"ה
למת מצוה דקא מעקר בידים מפני
וא"ת מנא ליה ל) (לתלמודא) דהאי
ח)
למיטמא ובטל מלעשות פסח,
שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי
ט)
אלא ענש כרת לטהור ולמי
כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה
קרא בעושה פסחו ולמול את בנו הא
שלא היה בדרך רחוקה וביטל
שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום
הוא. היינו טעמא דלא גמרינן מיניה
קרא כתיב בנזיר וי"ל אם אינו ענין
י)
ולא עשה פסח, ולא עבר
כ)
תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה
המיטמא אלא מפני שגרם
דהתם (ב) לאו כבוד הבריות הוא דדחי
בנזיר דהא כתיבי פסוקים אחרים
ל) מ)
לבטל הפסח ויכול לעשות
ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי
לא תעשה דידה דמעיקרא כשנכתב
דמטמא במת מצוה תנהו ענין להולך
פסח שני. וזהו שב ואל תעשה
ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב
לשחוט פסחו וכו'. והשר מקוצי
שאני, כלומר קל הוא זה
רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק
ולפיכך דחאו כבוד מת מצוה.
❖
כשם שלא נכתב על הקרובים אבל
מיישב פירש"י דמיירי הכא דיש בו
בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן
אבל לאו דכלאים וכיוצא בו
השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמר
כל הקדושות הללו כו' ומ"מ פריך
שהוא לאו גמור אינה נדחה
טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא
מפני כבוד הבריות. וקי"ל
ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות ע"כ
התם גבי יוסף הכהן דע"כ אף
דסדין בציצית וכבשי עצרת
תורה אור השלם
הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא
היינו דדחייתן אינה בידים אלא
בעושה פסח גרידא אינו רשאי לטמא
ולולב ושופר והזאה וערל
ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה
1. בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי
ואזמל הני כולהו שב ואל
בישיבתו תדחה המצוה אבל כלאים
דאי ס"ד עושה פסח מטמא לקרובים.
תעשה נינהו. וכן בסוף פרק
עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:
אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח
דבמעשה ידיו ידחה הזהיר באזהרתו:
ולאחותו למה לי למימר דמטמא
האשה דפסחים ובהאשה רבה
בראשית מט כב
2. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל
דיבמות. זתים שכבשן
קא צוחינן ולית דמשגח בן אמר ליה קמאי
בנזיקין הוה. לא היו גדולים בכל
למת מצוה כיון דמטמא לקרובים
בטרפיהן. פי' זו המשנה
רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא
אלמא עושה פסחו אינו מעלה עליו
גמרא של ד' סדרים אלא ט) בתלתא
הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא
בעוקצין וראש הפרק הוא
בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם
שום חומרא טפי א"כ פשיטא דמטמא
בבי שלנו. והאי מילתא נקט הכא
זתים שכבשן בטרפיהם
וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב
מסרינן נפשין אקדושת השם כי הא דרב
❖
טהורים לפי שלא כבשן אלא
בראשית מח טז
הָאָרֶץ:
למת מצוה וכי תימא מכל מקום צריך
משום דמיירי שמוסרין נפשם על
אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות
למראה. והיה אומר לתלמידיו
קרא דמטמא למת מצוה מפני שיש
קדושת השם ועד השתא איירי נמי
הויות דרב ושמואל קחזינא
לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל
הכא. כלומר הלכה קשה היא
הגהות הב"ח
בו ג' קדושות נזיר וכהן ועושה פסח
במי שמבזה עצמו על קדושת השם
וצריכה יגיעה כמו הויות דרב
היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית
לפשוט כלאים בשוק: האשה שכובשת
ולעולם אימא לך דעושה פסח גרידא
(א) גמ'
ושמואל. כלהו תנויי בנזיקין
היא שיימוה בארבע מאה זוזי א"ל מה שמך
הוה פי', באותן הדורות לא
ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן.
מטמא לקרובים לא היא דהא כבר
היו יגעים אלא בדברים הקשים
אמרה ליה מתון
אמר לה מתון מתון ארבע
משנה היא במס' עוקצין י): טהורים.
שמעינן מלאביו ולאמו ולאחיו דנזיר
אבל השאר פשוטים היו להם
ולא היו צריכין לטרוח בהן.
מאה זוזי שויא: רב גידל הוה רגיל דהוה
וכ"ג לא מהני מידי למת מצוה א"כ
שמוסקין זיתים עם העלין כדי לאחזן
פי' אחר. זתים שכבשן
ע"כ קראי לא אצטריכו אלא למעלה
בהן דהוו להו עלין יד לזיתים להביא
אשערי דטבילה אמר להו
קא אזיל $ ויתיב
בטרפיהן ונגע שרץ לטרפיהן
שהן חוץ לקדירה לא טימא
דפסח ולמה לי פשיטא דאי מטמא
להם טומאה כדאמרינן בהעור
הכי טבילו והכי טבילו אמרי ליה רבנן לא
למה שבקדירה. האשה
לקרובים כ"ש למת מצוה ואע"ג
והרוטב שהיד מביא טומאה
שכובשת ירק בקדירה ותולה
קא מסתפי מר מיצר הרע (א) אמר להו דמיין
דאצטריך קרא דלאמו לכהן הדיוט
על האוכל ואם כבשן בטרפיהן
ממנה ירק חוץ לקדירה ונגע
באפאי כי קאקי חיורי ר' יוחנן הוה רגיל
בה שרץ אין מטמא למה
ונזיר דמטמא למת מצוה אע"ג דכתב
בחומץ בטלה תורת יד מן העלין לפי
(ב) רש"י
שבקדירה. ואנן קא מתניתן
דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר
קרא דמטמא לקרובים ואצטריך
שהכבישה מרקבתן ומרככתן ואינן
משום
בעוקצין י"ג מתיבתא. פי' י"ג
כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה
אפי. ס"א מתיבתין ומפרשין
ראוין שוב לאחוז בהן: הויות דרב
קרא שהן ב' קדושות אע"ג דשמעינן
❖
ה"ט
עניינים. כי הא דרב אדא בר
מסתכלן בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי
ושמואל קא חזינא הכא. כלומר
כבר דמעלה דנזיר לא מהני מידי
אהבה חזא להך איתתא
דלבשה כרבלתא בשוקא. פי',
למת מצוה מלאביו ה"מ כהן דקדושתו
טעם המשניות הללו קשה עלי ככל
אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מעינא
בגד אדום כגון כרבלתא
גליון הש"ס
קדושת עולם ומשום הכי יש לנו לומר
הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין
בישא אמר להו אנא מזרעא דיוסף קא
דתרנגולא, שאין דרך בנות
גמ' רב גידל הוה רגיל כו'
ישראל להתכסות בו שהוא
בהן בכל הגמ': בתליסר מתיבתא.
כי יש לו שתי קדושות דטפי קדושה
אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב
ויתיב כו'.
פריצות ומביא לדבר עבירה.
❖
בי"ג פנים יש בינינו משנה וברייתא
ולכך אצטריך קרא אבל עושה פסח
היינו דאמרי אינשי תון מתון
1 בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ואמר רבי
של ששה סדרים ומסכת עוקצין גם
שקדושתו לפי שעה אם אתה מתיר
ארבע מאה זוזי שוי. פי'
אבהו אל תקרי עלי עין אלא עולי עין רבי יוסי
הממתין ואינו ממהר מרויח ת'
היא בי"ג פנים כגון משנת רבי ור'
לו לקרובים ה"ה למת מצוה מכ"ש
זוזי. רבי יוחנן הוה רגיל דהוה
מוסף תוספות
ברבי חנינא אמר מהכא וידגו לרוב בקרב
חייא ומשנת בר קפרא ולוי ותנא דבי
דמאי חזית ליתן לו קדושה טפי גבי
2
קא אזיל ויתיב אשערי טבילה
אמר כי סלקן בנות ישראל
א. בתוס' רי"ש כתב, ואין
הארץ מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין
שמואל והכי אמרינן במסכת נדרים
מת מצוה יותר מן הקרובים. א"נ
נראה לר' יעקב מדאמרינן
ואתיין מטבילה מסתכלן בי
רבי מתני הלכתא בי"ג
יש לפרש בקוצר הברייתא מדתניא
עין הרע שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין
וכו'. ב. בתוס' רי"ש כתב,
וכו'. שלא יפגעו בה כלב או
לחייבו יותר מהרה מסתמא.
חזיר או חמור או דבר טמא.
פנים: כרבלתא. שם לבוש חשוב
גרידא על ישראל נזיר ואח"כ נזיר
עין הרע שולטת בהם ואב"א עין שלא רצתה
בתוס' רי"ש כתב. שלא
אל תקרי עין אלא עלי ין.
ג.
כמו פטשיהון וכרבלתהון :
וכהן הדיוט ואח"כ נזיר וכ"ג וא"כ
הגיעו לחינוך לענין פטורים
כלומר, בואי העין במקום אחר
לזון ממה שאינו שלו אין עין הרע שולטת בו:
❖
❖
ביחד.
ואל תזיקני.
מתון מתון. לשון מאתן: ד' מאות.
מסברא יש לנו לומר (כי יש) דאינו
מתני' בנשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש
ב' פעמים ב' מאות כלומר השם
מטמא לקרובים כמו נזיר וכלהו אינך
ומן
ודוק מעצמך: שב ואל תעשה
גרם לי. לשון אחר מתון מתון לשון
מוסף רש"י
רב ניסים גאון (המשך)
❖
שאני. וא"ת נזיר וכ"ג קום עשה הוא דיטמא למת ותירץ רש"י
המתנה אם המתנתי הייתי משתכר ד' מאות זוז: כי קאקי חיורי.
למשפחותם ולבית אבותם
הובא בסוף המסכת.
אווזים לבנים: ר' יוחנן. אדם יפה תואר היה דאמרי' בהשוכר את
דקרא גלי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה ולא נהירא
אימא ליטמי ליה קמ"ל ועוד
אמרו (שם דף מח) אם הוצרך
הפועלים שופריה דר' אבהו מעין שופריה וכו': עולי
דא"כ כל מקום דאמרי' שעשה דוחה ל"ת לקרי שב ואל תעשה וכו'
לומר אביו ואמו למה הזכיר
רב ניסים גאון
עין. מסולקין מן העין שאינה שולטת בהן: שלא רצתה לזון.
והיאך קרי ליה דחייה אימא שאינו דחייה דהתם לא נאמר הלאו
עוד את אחיו והלא אין צריך
ליהנות מאשת אדוניו: מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורים
לעיין בהם מדרך דעתנו היה
להזכירו מפני שהוא נלמד
ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחו שבת כדאמרינן פרק אלו
עולה על לבנו כי בהזכירו את
מאביו ואמו זה שהזכיר את
מק"ש.
שהיא מ"ע שהזמן גרמא וקי"ל בקדושין דנשים
אלמא מקרי שפיר דחייה. אלא נראה דמנזיר
דברים
אחיו לא לצורך עצמו נאמר
האב שמעלתו למעלה מכולם
והאם עם הבנים חייבים
אלא ללמד על מת מצוה שאין
פטורות מדאורייתא. ותפילין נמי מ"ע שהזמן גרמא דסבר לילה
לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו
בכבודו לא היה צריך להזכיר
לו קוברין נאמר שמותר לנזיר
זיתים
שכבשן בטרפיהן טהורים. פירש
ושבת לאו זמן תפילין נינהו כ): קטנים. אפי' קטן שהגיע לחנוך לא
שאינו שוה בכל:
את השאר והיינו אומרים אם
להטמא לו ולהתעסק בקבורתו
הזהיר הכתוב מליטמא לאב
כדתניא לאחיו אינו מיטמא
הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש:
הקונטרס כיון דכבשן בקדרה בטלים מתורת יד להביא טומאה ולא
שהוא עדיף מכולם כל שכן
אבל מטמא למת מצוה
ומן
נהירא דא"כ מאי האי דקאמר עלה שלא נכבשו אלא למראה מה
לשאר קרובין שהם פחותין
ונשתיירה עדיין אחותו
נתינת טעם יש דבטלינהו מתורת יד לכך נראה לפרש דטהורים משום דאותן עלין לא חשיבי אוכל שאינן ראויין לאכילה אלא ע"י אותה
ממנו ולא היינו יודעין מה
ושאלנו עליה למה הוצרך
הכתוב עוד להזכירה ולאחותו
צורך היה לו להזכיר האם
כבישה בקדרה שלא נכבשו אלא למראה כלומר מה שכבש העלין עמהן לא כבשן אלא להראות שהזיתים נאים וחדשים ומשום הכי טהורים. אבל
והאח והאחות עד ששמענו
מה תלמוד והשבנו כי הוצרך
כבשן להיות ראויין לאכילה משעה שיהו מתוקנין לראיית אכילה טמאים: תליסר מתיבתא. יש מפרשין תליסר ישיבות יש בנו
קבלה של חכמים שביררום
להזכירה ללמוד ממנה תוספת
וקטנים
ופירשום ואמרו כי לאביו
תלמוד שהנזיר אפי' אם היה
פטורין מק"ש. פירש
שבקיאים ותליסר לאו דוקא אלא לשון הרגיל בגמ' כמו תליסר זוזי פשיטי ורש"י פי' בע"א מ):
ולאמו צריך הדבר להזכיר את
הולך לעשות מצוה ונזדמן לו
הקונטרס קטן שהגיע לחנוך ולא נהירא דהא פ' לולב הגזול אמרי' קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין
מת מצוה שיניח את המצוה
שניהם שאם היה מזכיר את
א
אחד מהן לא היינו למדין ממנו
שהיה סובר לעשותה ויטמא
אלמא כשהגיע לחנוך דשייכי ביה תפילין חייב בתפילין ובק"ש נמי יש לחייבו יותרב מסתמא מדאשכחן התם קטן היודע לדבר אביו מלמדו
חברו לפי שכל אחד מהם יש
למת מצוה ויתעסק בו עד
תורה ופסוק ראשון של ק"ש ונראה לר"ת דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך ומיהו סיפא דקתני וחייבין בתפלה היה ר"י ר"ל דמיירי בקטן
שיקברנו ולפיכך הזכיר הכתוב
לו מעלה מיוחדת לו ואינה
כחברו שהאב עדיף מן האם
את אחותו כי כשהזכיר אחיו
שהגיע לחנוך דאי לא הגיע לא הוו להו לחייבו בתפלה ולא נהירא דאם כן לא הוו להו קטנים דומיא דנשים ועבדים שפטורים בכל ענין
שבנו מיוחס אחריו ולא אחר
למדנו כי הנזיר מטמא למת
וקטנים אינם פטורים אלא בשלא הגיע ואין יודע לשמור תפיליו ופי' ר"ת דודאי איירי הכל בקטן שלא הגיע לחנוך וחייבין דסיפא קאי
האם והאם יש לה יתרון על
מצוה בזמן שאינו מתעסק
אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מכל וכל כיון דלא הגיע לחנוך וא"ת א"כ אמאי תנא קטנים בהדי נשים ועבדים כיון דאין שוין
האב מפני שהיא ודאי אמו
למצוה אחרת והוצרכנו עוד
לידע אם בזמן כשהוא עוסק
ואביו אינו ודאי אלא חזקה
כדפרישית וי"ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך כמוג נשים ועבדים וקטנים פטורים מסוכה :
שאפשר שתזנה אמו ותהר
במצוה יניחנה ויתעסק במת
בתפלה מצוה אם לאו אתא ולאחותו
לזנונים ויהיה זה הבן מאיש
אחר זולתי בעלה ולפיכך
ללמד כי מת מצוה קודם כמו
הוצרך לומר לאביו ולאמו ואיתא במסכת נזיר בפרק כהן גדול ונזיר אינן מטמאין לקרוביהן (דף מט) לאביו ולאמו למה לי צריכא
שאמרו הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה
דאי כתב רחמנא אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מיטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו (היא) דודאי ילדתיה ליטמא
ודרשינן ליה תו בדרך אחרת לאביו לאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה ולאמו שאם היה כהן והוא נזיר לאמו לאמו
לה ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו היא דלא מיטמי לה דלא אזיל זרעה בתרה אבל אביו כיון דאמר רחמנא (במדבר א)
אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה לאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה