כד:
מי שמתו פרק
שלישי ברכות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וממשמש
בבגדו.
וממשמש בבגדו. להעביר הכינה העוקצתו:
אבל
לא
היה מתעטף.
פרש"י
להעביר הכינה העוקצתו אבל
פז א
א)
לא מתעטף אם
נפלה טליתו ותרי מילי נינהו.
אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה
נוטלה ומתעטף שלא
פח ב
ב)
להפסיק: על סנטרו. מנטו"ן בלע"ז שלא תראה פתיחת פיו:
ור"ח פי' דחדא מילתא היא פי' ממשמש בבגדו תקן (ה) שלא יפול
פט ג
ג) ד)
ה)
הרי זה מקטני אמנה. כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש (ד)
מעל ראשו אבל אם נפל מעל ראשו לא היה מתעטף שהרי
ד
ומגביה הרבה: הרי זה מנביאי
היא הפסקה אם מתעטף כיון
שנפל
ו)
צ ה
ז)
השקר. דכתיב ויקראו בקול גדול
לגמרי אבל לתקן קצת שלא יפול
וממשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף
א
ב
ח)
: המגהק והמפהק
לא הוי הפסקה:
וכשהוא מפהק היה מניח ידו על סנטרו
צא ו ז
ג
ואומר רבון העולמים. מיד
הרי זה מגסי הרוח. וי"א ניכר
ט) י)
מיתיבי המשמיע קולו בתפלתו הרי זה
כ)
שהוא מכוער גרסינן: אלא עטוש
באמצע תפלתו ואח"כ
❖
ל)
מקטני אמנה המגביה קולו בתפלתו הרי
אעטוש קשיא. דאין עטוש אלא
מתחיל ממקום שפסק:
צב ח ט
אמר ליה לדידי לא סבירא לי.
זה מנביאי השקר מגהק ומפהק הרי זה
לאונסו: למטה. מפיח בקול:
תורה אור השלם
מגסי הרוח המתעטש בתפלתו סימן רע
ותקילא לי כי כולי תלמודאי.
פירוש משום תרתי
מילי
לו ויש אומרים (א) ניכר שהוא מכוער הרק
י
1. בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ
שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל
חדא דסבירנא דאינו חוזר לראש
עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם יְיָ
להתעטש: כשם שעושים לו נחת
בתפלתו כאילו רק בפני המלך בשלמא
דאמר רבי יוחנן
צג כ
וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל
רוח. שהעטוש נחת רוח לאדם:
שמע תשע תקיעות בתשע שעות
מגהק ומפהק לא קשיא
ד כאן לאונסו כאן
הַמָּקוֹם הַזֶּה:
ירמיהו כז כב
כך עושים לו נחת רוח מלמעלה.
יצא ועוד דסבירא לי מניח ידו
לרצונו אלא מתעטש אמתעטש קשיא
צד ל
2. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם
מן השמים למלאות שאלתו: אפשר
על פיו ואם כן הוי ליה
ראוי
חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים
מתעטש אמתעטש נמי
לא קשיא כאן
ה
צה מ
לֹא יִחְיוּ בָּהֶם:
כדרב יהודה. להבליע באפרקסותו
אלא לדידך דסבירא לך דחייב
יחזקאל כ כה
מלמעלה כאן מלמטה דאמר רב זירא
סודר שבראשו ושני ראשין תלויין
להפסיק וכו':
3. הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי
בחבלי השוא. כלומר
הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא
הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה
בפניו: פתקיה. זרקו: מישתמיט
בחנם
צו נ
ישעיהו ה יח
חַטָּאָה:
ותקילא לי כי כולי תלמודאי המתעטש
מיניה. לא
מושכים עליהם עון כי
היה נראה אליו לפי
4. כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת
צז ס
בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושים לו
טוב היה שלא היו מקיימיןא אותו כלל:
שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא"י
מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת
פסק.
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ:
רבינו חננאל כרב חסדא
ורב יהודה אוסר לו לפיכך לא היה
נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח
ל)
במדבר טו לא
צח ע פ
5. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא
המדרש: ואשמע מיניה
דאסור לקרות ק"ש אפילו
נכנס לבית
מלמעלה אלא רק ארק קשיא רק ארק
מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר
מילתא. מבחוץ: מבית וועדא.
צואה תחת בגדו על בשרו וס"ל
נמי לא קשיא אפשר כדרב יהודה דאמר
הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל
מבית המדרש: ונתעטש. מלמטה:
כל עצמותי תאמרנה
הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים
רב יהודה היה עומד בתפלה ונזדמן לו
צט צ
ו
אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
עד שיכלה הרוח. מגופו שנודף
$דאע"ג דר' חסדא תלמיד דר' הונא
❖
דברים לב מז
רוק מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא
❖
מאותו רוח: וחוזר לתפלה. למקום
הוה לחומרא אזלינן ורב אלפס
מבליעו באפרקסותו רבינא הוה קאי אחורי
שפסק: ואומר. בתוך התפלה
פסק כרב הונא מדאקשי גמרא
הגהות הב"ח
דרב אשי נזדמן לו רוק פתקיה לאחוריה
דהא מופסקת ועומדת כבר על
מיניה ביומא פרק הממונה :
מוסף רש"י
(א) גמ'
לית
א"ל לא סבר לה מר להא דרב יהודה
ידי הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי
סנטרו.
ולומר דבר זה באמצע: חוצץ
מבליעו באפרקסותו א"ל אנא אנינא דעתאי: המשמיע קולו בתפלתו
(ויקרא יט
ז
ח
שהוא עכרן (ב) שם
כז, מכות כא. שבועות ג.)
בטליתו על צוארו. מה שיש מן
הרי
זה מקטני אמנה: אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין את
ט
אבלעא לי.
הטלית ולמעלה מן כתפיו מדביק
(ג) שם מהכא
(מנחות יז.) דהוה קא בעי
לבו בלחש אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר וה"מ ביחיד
(ד) רש"י
בצוארו ובישן ערום קאמר: לדידי
למיסק לארעא דישראל.
אבל
בצבור אתי למיטרד צבורא: רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה
לא סבירא לי. לא הייתי מזקיקו
המגביה
דרב יהודה דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל דאמר רב יהודה
להפסיק: בחבלי השוא. בחבלים
(ה) תוס'
(שבת מא. וכעי"ז כתובות קי:)
לדידי לא סבירא לי.
בגדו
י כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר 1 בבלה יובאו ושמה יהיו
שאינם חזקים אלא נוחין להנתק
❖
עד יום פקדי אותם נאם ה' אמר איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית
הן מושכין העון על עצמם: אף זה.
על ידי דבור
בעלמא הוא נענש:
וועדא והדר אפיק אזל אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה היה
כ
גליון הש"ס
ובדבר הזה. בשביל דבור זה
עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל איכא
תוס' ד"ה פסק ר"ח וכו'
(ר"ה לד:)
שנזהרתם עליו תאריכון ימים: היתה
דאמרי היה עומד בתפלה ובקש להתעטש מרחיק לאחריו ד' אמות
ל
לדידך דסבירא לך.
דאע"ג דר"ח וכו'.
❖
טליתו חגורה על מתניו. לכסותו
ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל ואומר רבש"ע יצרתנו
ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו
נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו
ולמעלה הוא ערום
קורא ק"ש:
הגהות הגר"א
❖
ובאחריתנו רמה ותולעה ומתחיל ממקום שפסק אמר ליה אילו לא
אבל
[א]
(ב)
(שם)
[א] גמרא
באתי אלא לשמוע דבר זה דיי: ת"ר היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא
❖
לבו רואה
את ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש וי"א על לבו ותנא קמא הרי
רבינו חננאל
מ
את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר אמר רב הונא א"ר יוחנן היה מהלך במבואות המטונפות
וממשמש בבגדו. פי'
בטליתו הפרוסה עליו. אבל
מניח ידו על פיו וקורא ק"ש א"ל רב חסדא האלהים אם אמרה לי ר' יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה
מוסף תוספות
לא היה מתעטף. פי',
איכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר ריב"ל היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו
א. בתוס' רי"ש כתב. מוטב
וממשמש בבגדו [בתפלתו],
❖
שלא יקראוה.
ולא נתעטף חדא מילתא
וקורא ק"ש א"ל ר' חסדא האלהים אם אמרה לי ריב"ל בפומיה לא צייתנא ליה ומי אמר ר' הונא
הוא, כלומר שתקן בגדו
הכי והאמר רב הונא נ ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור
שלא יפול מעל ראשו, אבל
אם נפל מעל ראשו לא היה
לעזי רש"י
חנה א"ר
תורה לא קשיא כאן בעומד כאן במהלך ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר
מתעטף, שהיה חושבו
❖
מנטו"ן [מינטו"ן]. סנטר.
הפסקה להתעטף בתפלתו,
יוחנן ס בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא וכי תימא
הכא נמי
אבל לתקן טליתו עליו שלא
כאן בעומד כאן במהלך איני והא רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קא
קרי ק"ש
יפול מעליו אין זו הפסקה.
ולא ניח ידו על סנטרו. פי',
רב ניסים גאון
את כולה
כי מטא במבואות המטונפות אשתיק א"ל לר' יוחנן להיכן אהדר א"ל אם שהית כדי לגמור
ע
לא הניח ידו על צדו והן
כסליו שנראה כעומד
הזכיר טבעת שהוא תכשיט
חזור לראש הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי לדידך דסבירא לך אם שהית כדי לגמור את כולה
בקלות ראש. א"ל אנא
שבחוץ עם כומז שהוא
חזור לראש תניא כותיה דרב הונא תניא כותיה דרב חסדא תניא כותיה דרב הונא המהלך במבואות
אנינא דעתא. הכי הלכתא
תכשיט שבפנים ובתר הכי
דכל מאן דאנינא דעתיה
הוזכרה שמעתא דרב ששת
המטונפות מניח ידו על פיו ויקרא ק"ש תניא כותיה דרב חסדא היה מהלך במבואות המטונפות לא
פ
זורקו לאחוריו ובלבד שלא
והתם היא עיקרה ולא
יזרקהו באיסטלין. ת"ר היה
הוזכרה בכאן אלא כדי
יקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק לא פסק מאי אמר ר' מיאשה בר בריה דריב"ל עליו
ישן בטליתו ואינו יכול
להקשות ממנה:
הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם] ר' אסי אמר הוי מושכי
להוציא את ראשו מפני
(ג) 3
2
הצנה חוצץ בטליתו על
העון בחבלי השוא רב אדא בר אהבה אמר מהכא כי דבר ה' בזה ואם פסק מה שכרו אמר ר' אבהו
4
צוארו וקורא ק"ש וי"א
על לבו. והלכתא לבו רואה
עליו הכתוב אומר 5 ובדבר הזה תאריכו ימים: אמר רב הונא היתה טליתו חגורה לו על מתניו מותר
את הערוה אסור, מדפריך
לקרות ק"ש תניא נמי הכי היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו מותר לקרות ק"ש
צ
סתמא דגמרא והרי לבו
רואה את הערוה. אמר ליה
אבל
רב חסדא האלהים אם
אמרה לי ר' יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה. פירוש, מדאמר רב חסדא האלהים אי אמר ר' יוחנן בפומא לא צייתנא ליה, ש"מ דקבלה היתה בידו דאסור, ובא רב הונא להתירו, ולא קבלה רב חסדא. אע"ג דרב חסדא תלמיד לגבי
רב הונא ורבי יוחנן, קיי"ל כוותיה דאסור, מדהני אמוראי כולהו מסייעי טעמיה דהא תנא דקאי כרב חסדא, ש"מ דלהכתא כוותיה.