מי שמתו פרק
שלישי
ברכות
כה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לית
הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא כו'. פרש"י לית
אבל לתפלה. צריך
הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך
ק א
א)
ב) ג)
ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך: הדרוקן. חולי
הלכתא כי הא מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים
ד)
המצבה את הכרס: סילון. של מי רגלים: ירקון. חולי ששמו
אפי' בשאין בהם עורות אבל בצואת אדם לא שייך ואסור בכל ענין
ה)
קא ב
ו)
גלניצ"ה: ידיו בבית הכסא. מחיצה יש
בינו לבין בית הכסא ופשט
משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי רבא ובאידך ברייתא לא
ידיו לפנים מן המחיצה: כל הנשמה.
גרס צואת תרנגולים כלל ולא פליג
קב ג
ז)
הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר
בהא אמתניתא דלעיל ולפי זה יש
אבל לתפלה עד שיכסה את לבו וא"ר
א
אברים: שיש לו עיקר. שהצואה
לאסור צואת תרנגולין ואומר רבינו
הונא שכח ונכנס בתפילין לבית הכסא
ב
קג ד
מונחת שם ומסרחת. ושאין לו עיקר
יהודה דדוקא כשהן בלול שלהם
א
מניח ידו עליהן עד שיגמור עד שיגמור ס"ד
הפחת רוח: מרחיק ד' אמות.
שיש שם סרחון גדול אבל בתרנגולים
אלא כדאמר ר"נ בר יצחק עד שיגמור עמוד
מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו
ההולכים בבית אין חוששין.
קד ה
ח)
ראשון ולפסוק לאלתר וליקום משום
קה ו
ט)
וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה
ובירושלמי ח) יש דבאדומים בלבד יש
דרשב"ג דתניא רשב"ג אומר עמוד החוזר
אותה: ממקום שפסק הריח. שהריח
לחוש ט)ולא ידעינןב לפרש ועוד קאמר
קו ז
מביא את האדם לידי הדרוקן סילון החוזר
כלה שם: לא כנגד צואת אדם כו'.
מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר'
❖
ואע"פ שאין ריח: לית הלכתא כי
מביא את האדם לידי ירקון: אתמר צואה
שמואל ברבי יצחק אומר ובלבד
קז ח
הא מתניתא. דלעיל דאסר צואת
של חמור:
על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא רב הונא
ריח
תורה אור השלם
רע שאין לו עיקר. י"מ
כלבים וחזירים בשאין בהם עורות:
אמר מותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר
ג
קח ט י כ
בזמן שיש בהן עורות. אצואת כלבים
דבתי כסאות שלנו בעומק
1. כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ
אסור לקרות ק"ש אמר רבא מ"ט דרב הונא
תהלים קנ ו
הַלְלוּ יָהּ:
וחזירים קאי $ שדרכן לתתן $ בעבוד
אם
יש בהן מחיצה
מפסקת הויא
קט ל
2. כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי
דכתיב 1 כל הנשמה תהלל יה ורב חסדא
העורות אבל צואת אדם אפי' בלא
כמו ריח רע שאין
לו עיקר כמו
כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ
אמר אסור לקרות ק"ש מ"ט דרב חסדא
וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ:
עורות שהרי אין דרכן לתתן שם
בתי
כסאות דפרסאי לקמן :
קי מ
תהלים לה י
דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך:
והרי
הלכך ע"כ בלא עורות קאמר: שאין
2
3. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ
אתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא ק"ש
לו עיקר. הפחת רוח: ציפי.
יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב
ד
נ
מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:
מחצלות של בית המדרש: דהני גנו
ורב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא ק"ש תניא
קיא ס
ויקרא יג מו
4. כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב
והני גרסי. ואע"פ שדרך הישנים
כותיה דרב חסדא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת
מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ
להפיח: וה"מ לגרסא. משום דלא
ע
כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא ה כנגד [א]
לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא
אפשר: אבל לק"ש. יצא לחוץ ויקרא:
יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב
צואת אשפה שריחה רע ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך
קיב פ צ
ו
דברים כג טו
מֵאַחֲרֶיךָ:
אבל לדידיה. הפיח הוא עצמו ממתין
5. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
עשרה טפחים יושב בצדו וקורא ק"ש ואם לאו מרחיק מלא עיניו ז וכן לתפלה
עד שיכלה הריח: צואה עוברת.
קיג ק
וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ:
ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום הריח וקורא ק"ש אמר רבא לית
דברים כג יג
אדם שנושאים לפניו גרף של רעי
❖
6. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ
הלכתא כי הא מתניתא (בכל הני שמעתתא) אלא כי הא דתניא לא יקרא
להעבירו: מותר לקרות. וא"צ
ח
וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה
להפסיק: הטמא עומד תחת האילן.
אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם [ב] ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת
בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ:
❖
דברים כג יד
לעזי רש"י
ולא בנושא את המת קאי דמת לא שנא
כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר
גלניצ"א [ילונציא"ה].
עומד ול"ש יושב ול"ש הולך אהל הוא
❖
מהו אמר להו אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי וה"מ בדברי
ט
י
צהבת. טייל"א. קרום.
גליון הש"ס
וגבי מצורע קתני לה בת"כ דגלי ביה
תורה אבל בק"ש לא ודברי תורה נמי לא אמרן כ אלא דחבריה אבל דידיה
גמ' כאן בקטנים.
רחמנא ישיבה דכתיב בדד ישב מחוץ
לא: אתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק"ש רבא אמר אסור
ל
רבינו חננאל
למחנה מושבו: [מושבו] טמא. מכאן
רש"י ד"ה בזמן שיש כו'
לקרות ק"ש אמר אביי מנא אמינא לה דתנן הטמא עומד תחת האילן
מ
אמרו עומד נמי כיושב דמי דקביע
שדרכן לתתן כו'.
[דתניא רשב"ג אומר וכו'.
ראה להלן סב, ב]. איתמר
והטהור עובר טמא טהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור ואם עמד
אבל מהלך לא קביע: אבן המנוגעת.
שם בעבוד העורות.
צואה על בשרו או ידו מונחת
טמא וכן באבן המנוגעת ורבא אמר לך התם בקביעותא תליא מילתא
הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב
נ
בבית הכסא רב הונא אמר
מותר לקרות ק"ש רב חסדא
זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק
דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכא והיה מחניך קדוש אמר
3
4
אמר אסור לקרות ק"ש.
❖
ולצרעת הבגד ולבית :
רחמנא והא ליכא: א"ר פפא פי חזיר כצואה עוברת דמי פשיטא לא
וקימ"ל כר"ח אע"ג דהוא
ס
תלמידיה דר"ה, דהא חמיר
פשיטא. דפי חזיר אינו בלא צואה:
צריכא אע"ג דסליק מנהרא א"ר יהודה ספק צואה אסורה ספק מי
ע
ממבואות המטונפות דאמר
בבית מותר. דאין דרך להניח צואה
ר"ה א"ר יוחנן מניח ידו על
הגהות הגר"א
רגלים מותרים א"ד אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה
פ
בבית: לא אסרה תורה. במי רגלים
פיו וקורא ק"ש אמר רב חסדא
אסורה ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותרין סבר לה כי הא דרב
[א] גמ'
האלהים אי אמרה [לי] ר'
לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד:
[ב] שם
יוחנן בפומיה לא הוה צייתנא
המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד וכדרבי
צ
ויצאת שמה חוץ. ולא הצריכו כסוי
ליה. אתמר ריח רע שיש לו
❖
עקר רב הונא אמר מרחיק ד'
יונתן דר' יונתן רמי כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ
וכתיב וכסית: עד כמה. ישהו על
5
אמות וקורא ק"ש ורב חסדא
גבי קרקע ויהא אסור: שרא ליה
וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך הא כיצד כאן בגדולים $ כאן
אמר מרחיק ד' אמות ממקום
6
שפסק הריח. וקיי"ל כרב
מוסף תוספות
מריה. ימחול לו רבונו דודאי שקר
בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול
הונא דאמר מרחיק ארבע
העיד משמיה דרב: היבשה נפרכת
א. בתוס' רי"ש כתב, ואפ'
אמות וקורא, דהא מתניתא
לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספקן
אם נפשך שיש לנו לאסור
דתנא כרב חסדא דחאה רבא
היא יותר מן הלחה: איכא דאמרי.
לא גזור ובודאן עד כמה אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין
צואת תרנגולים שמא דוקא
ואמר לית הלכתא כי הא
חומרא היא אף ע"פ שאם זורקה
בלול שלהם שיש שם סרחון
מתניתא. ויש מרבוותא
וכן אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל זמן שמטפיחין וכן אמר עולא כל זמן
אבל כשגדלים בבתים ואין
נפרכת הואיל ואינה נפרכת מגלגול
שאומרים הלכתא כר"ח דהא
שמטפיחין גניבא משמיה דרב אמר כל זמן שרשומן ניכר א"ר יוסף שרא
שם כ"א מעט אין לאסור
תניא כוותיה, וקיי"ל אפי'
לחה היא: קרמו. לשון קרום
כי אין שם סרחון. ב. בתוס'
תלמיד בהדי רביה הלכתא
ליה מריה לגניבא השתא צואה אמר רב יהודה אמר רב כיון שקרמו פניה
טיל"א כלומר גלד מעט: אי
רי"ש כתב, וצ"ע מהו פי' של
כתלמיד אי תניא כוותיה. ואי
❖
באדומים.
משום דאמר רבא לית הלכתא
מותר מי רגלים מיבעיא א"ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר
מפלאי אפלויי. אם יש בה סדקים
כי הא מתני', אמר בהני לחוד
סדקים יבשה היא ושרי: מאי
רבה בר רב הונא אמר רב צואה אפילו כחרס אסורה והיכי דמי צואה כחרס
בצואת אדם ובצואת כלבים
דאשכח תנא דפליג עליה, אבל
מוסף רש"י
הוי עלה. דמי רגלים: נבלעו.
אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת וא"ד כל זמן
בשאר מילי איכא למימר האי
❖
בארץ: יבשו. על גבי אבנים בחמה:
תנא מודה ליה הלכך הלכתא
שגוללה ואינה נפרכת אמר רבינא הוה קאימנא קמיה דרב יהודה
הובא בסוף המסכת.
כוותיה. בעו מיניה מר' ששת
בטופח
מדפתי חזא צואה אמר לי עיין אי קרמו פניה אי לא א"ד הכי א"ל עיין אי
ריח רע שאין לו עקר מהו.
פירוש, כגון אדם ששולח
רב ניסים גאון
מפלאי אפלויי מאי הוי עלה אתמר צואה כחרס אמימר אמר אסורה ומר זוטרא אמר מותרת אמר רבא
זמורה. אמר להו אתו חזו הני
ריח רע שיש לו עיקר. גרסי
ציפי דבי רב דהני גנו והני
ק הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין מיתיבי מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורין
גרסי. פירוש, מחצלאות
בני מערבא [בפירקין
נבלעו או יבשו מותרים מאי לאו נבלעו דומיא דיבשו מה יבשו דאין רשומן ניכר אף נבלעו דאין רשומן
הלכה ה] אמר רב חסדא
שיושבים עליהם הנערים
מסוף ריח רע ד' אמות הדא
ללמוד ומחצלאות שהיו ישנים
ניכר הא רשומן ניכר אסור אע"ג דאין מטפיחין ולטעמיך אימא רישא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא
דאיתמר לאחריו אבל לפניו
עליהם. דהני גאנו והוי גרסי.
עד מקום שעיניו רואות כהדא
פירוש אלו ישנים ואלו קורין,
רשומן ניכר שרי אלא מהא ליכא למשמע מינה לימא כתנאי כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרות ק"ש
ר' בא וחבריה הוו יתבין קמי
ואי אפשר לישן בלא ריח רע
כנגדו ומי רגלים עצמן שנשפכו נבלעו מותר לא נבלעו אסור ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי
פונדקייה ברמשא אמרין מהו
כשיצא ממנו, ואלו היו
למימר מילי דאורייה אמרין
שולחים זמורה ואחרים בני רב
לא נבלעו דקאמר ת"ק אילימא נבלעו דאין מטפיחין לא נבלעו דמטפיחין ואתא ר' יוסי למימר כ"ז שמטפיחין
מכיוון דאילו הוה ביממא
היו עוסקין בדברי תורה. הלכה
הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי היינו ת"ק אלא נבלעו דאין רשומן ניכר לא נבלעו דרשומן ניכר ואתא ר' יוסי
הוינן חמין ליה ואסור ברם
כר' ששת וכדאמרינן דהני
כדון אסור:
מילי לדברי תורה אבל לא
למימר כ"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי לא דכ"ע כ"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי
לק"ש, והני מילי דחבריה אבל
לדידיה לא. צואה עוברת.
והכא הילכתא כרבא דאמר אסור
לקרות קרית שמע כנגדה, ולא דמיא לטמא עובר, דפשטינן התם בקביעותא תליא מילתא דכתיב בדד ישב, בעינן ישיבה, אבל [הכא בעינן] והיה מחניך קדוש וליכא. וכן פי חזיר כצואה עוברת דאמי ואפי' בעי[דנא] דלסליק מן נהרא. וספק צואה או מי רגלים קיימא
לן כר' יהודה דאמר ספק צואה בבית מותר ובאשפה אסור, משום דמחזקינן הבית בנקיות והאשפה בצואה, מי רגלים אפי' באשפה מותר וכל שכן בבית. וכר' יונתן דרמי, כתיב ויתד תהיה לך מחוץ למחנה, וכתיב ויד תהיה לך והיה בשבתך וגו', ומשנינן ויתד תהיה
לך בצואה ויד תהיה לך במי רגלים, דלא אסרה תורה אלא כנגד סילון בעת שיוצא מן האמה כמין עמוד בלבד, הא נפיל לארעא שרי, ורבנן גזרו בהן אע"פ שנפסקו מן האמה ונגלו לארץ אין קורין כנגדן, וכי גזרו, בודאן גזרו מי רגלים כל זמן שמטפיחין, אבל בספק
מי רגלים לא גזרו. אמר רבא הילכתא צואה אפי' יבישה כחרס אסור לקרות קרית שמע כנגדו, מי רגלים כל זמן שמטפיחין, ולא בעינן נבלעו ואין רישומן ניכר, אלא אפי' רישומן ניכר שרי, ובלבד שלא יהיה בהן לחלוחית, שאם יטפח ידו בהן תתלחלח ידו מן מי
רגלים שאלו נתן ידו על דבר אחר יראה בו לחלוחית. (כך) [כד]אסיקנא לא דכולי עלמא כל זמן שמטפיחין הא רישומן ניכר וטופח על מנת להטפיח (שרי) [אסור]. ור' יוסי סבר כיון שמטפיחין אע"פ שאינן בטופח על מנת להטפיח אסור. וקימא לן כתנא קמא דהא
רבא אוקמה הכי לאשמעתיה. ובצואה יבישה, פי' ר' יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת. (אלו) [ואיכא] דאמרי כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. ורבא אמר ליה ר' ירמיה מדיפתי כד תחזה צואה לכנגדו זיל חזי אי קרמו פניה אי לא, אי אפליא, פיר' אפליא נתפלחה
ונתבקעה מלשון כמו פלח ובקע בארץ וג'. צואה כחרש. פיר' שירדה קוה אלטביעה. כל זמן שגוללה, מלשון וגללו את האבן.