כה:
מי
שמתו פרק
שלישי ברכות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והרי לבו רואה את הערוה. פירש
בטופח ע"מ להטפיח איכא בינייהו. ת"ק בעי על מנת להטפיח
ר"י מדפריך גמרא הכי
קיד א
א) ב)
א
ג)
ור' יוסי מחמיר: לימא תנא סתמא כר' אליעזר. והלכה כמותו:
בפשיטות משמע דלבו רואה את
הערוה אסור אלא דרבינו
דילמא לותיקין. קאמרה מתני' עם הנץ החמה אבל לכ"ע עד שלש
שמעיה תלמידו של רש"י פסק כת"ק דלבו רואה את הערוה מותר
ד) ה)
ב
קטו ב
ו)
שעות: והרי לבו רואה את הערוה. קס"ד כל אבר שאין דרכו לראות
ומיהו בסמוך משמע דאסור דלא פליגי הני אמוראי אלא בעקבו
ז) ח)
רואה את הערוה אבל בלבו רואה
את הערוה [ורואה] אותו בשעה
קטז ג
ט) י)
את הערוה כ"ע מודו דאסור:
שקורא בתורה קרינן ביה ולא יראה
והכא בטופח על
מנת להטפיח איכא
כ)
והלכתא
נוגע עקבו אסור.
בך ערות דבר ט): לא נתנה תורה
בינייהו: ירד לטבול
אם יכול לעלות כו':
❖
למלאכי השרת. שאין להם ערוה על
קיז ד
וטעמא דגזרינן נוגע
לימא תנא סתמא כר' אליעזר דאמר עד הנץ
עקבו שמא יגע בידיו: גרף של
כרחנו יש לנו ערוה ואין אנו יכולים
החמה אפי' תימא ר' יהושע ודלמא כותיקין
רעי. פי' רש"י של חרס בלוע
להשמר מכל זה: (ב) כל שהוא. מעט:
קיח ה ו
תורה אור השלם
דא"ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ
ברוק. רוקק עליה ומכסה אותה
משמע לפירושו אבל כלי דלא בלע
1. כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ
החמה: ואם לאו יתכסה במים ויקרא: והרי
ברוק: בעששית. לנטירנ"א בלע"ז
כגון זכוכית אפשר דשרי :
ג [א]
קיט ז ח
בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת
ובלבד שיטיל בהן רביעית
לבו רואה את הערוה א"ר אלעזר ואי תימא
כלומר מחיצת זכוכית או קלף דק
אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ
קכ ט
קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת
ר' אחא בר אבא בר אחא משום רבינו במים
מים. אבל בגרף
מפסיק בנתיים והיא נראית: בכסוי
א
דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ:
תליא מילתא. וכסית את צאתך : מים
אפשר דלא מהני מים:
עכורין שנו דדמו כארעא סמיכתא שלא יראה
דברים כג טו
י)
ד
קכא י
2. וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם
ספר
הרעים. סרוחים: כ) מי המשרה.
לבו ערותו. ת"ר מים צלולין ישב בהן עד
אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם
ששורים שם הפשתן והקנבוס והם
וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם:
צוארו וקורא וי"א עוכרן ברגלו ות"ק והרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו
קכב כ ל
יחזקאל כג כ
מסריחים: וכמה מיא רמי ואזיל.
רואה את הערוה מותר והרי עקבו רואה את הערוה קסבר עקבו רואה את
3. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת
כמה ישליך לתוכם ויבטלם הלא
הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם
הערוה מותר אתמר עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אביי אמר אסור ורבא
קכג מ (נ)
שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית
מרובין הם: ומי רגלים. מועטין
אמר מותר רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי רב חיננא בריה דרב איקא
וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם
והם בכלי והוא בא לקרות ק"ש אצלם:
וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת
מתני לה הכי נוגע דברי הכל אסור רואה אביי אמר אסור רבא אמר מותר לא
נ
לבסוף. שמי רגלים בכלי וזה נותן
אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ:
❖
קכד ס ע
בראשית ט כג
נתנה תורה למלאכי השרת והלכתא נוגע אסור רואה מותר אמר רבא צואה
לתוכן מים בההיא קאמר ר' זכאי
ב
ג
רביעית: אבל לכתחלה. שקדמו
בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה
ד
הגהות הב"ח
המים למי רגלים דברי הכל כל שהוא
צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא
❖
(א) גמ' רשב"ג
שכשמטיל מי רגלים בכלי לבסוף
מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה ולא יראה בך ערות דבר
1
(ב) רש"י
ראשון ראשון שנופל לתוך המים
אמר רחמנא והא קמיתחזיא אמר אביי ה צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר
❖
מתבטל ואע"פ שהם רבים והולכין
גליון הש"ס
רבא וברוק עבה אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש בעא
ו
ז
$ כבר בטלו: אייתי לי רביעתא. אפי'
רש"י ד"ה אבל כו' כבר
מר בריה דרבינא ח צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו אמר רב יהודה ט עכו"ם
בתחלה: גרף ועביט. שניהם כלי
בטלו.
הגהות הגר"א
ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו מאי איריא עכו"ם אפילו ישראל נמי ישראל
חרס הם אלא של רעי קרוי גרף ושל
רש"י ד"ה מאן שמעת ליה
[א] בתוס'
פשיטא ליה דאסור אלא עכו"ם אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו
מי רגלים קרוי עביט: אסור לקרות
כו' לא ידעתי כו'.
ק"ש כנגדם. הואיל ומיוחדין לכך
אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ"ל דאינהו נמי איקרו
2
❖
ואע"פ שאין בתוכן כלום: ומי רגלים
ערוה דכתיב 3 וערות אביהם לא ראו: ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי
עצמן. בכלי שאינו מיוחד להם: בין
המשרה עד שיטיל לתוכן מים: וכמה מיא רמי ואזיל אלא ה"ק לא יתכסה
י
לפני המטה. שאין המטה מפסקת
לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל ומי רגלים עד שיטיל לתוכן מים
מוסף תוספות
בינו לבינם: בין לאחר המטה.
ויקרא ת"ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית אמר רב
כ
א. בתוס' רי"ש כתב. פי'
שהמטה מפסקת ביניהם אסור: או
ר"ח. ב. בתוס' רי"ש כתב,
נחמן מחלוקת לבסוף אבל בתחלה כל שהן ורב יוסף אמר ל מחלוקת
שיניחם תחת המטה גרסינן. ולא
מדסבר ת"ק די"א דלבו
לכתחלה אבל לבסוף דברי הכל רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי
רואה את הערוה מותר
גרסינן כלי בתוך כלי: תחת המטה.
דהוי כרבים לגבי יחיד.
רביעיתא דמיא כר' זכאי: ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות
כאילו היו טמונים בארץ: היכי
מ
ג. בתוס' רי"ש כתב, ולא
ידענא אי אמר' הכי בעביט
קאמר. רשב"ג: בעיין איפשיטא לן.
ק"ש כנגדן ואף ע"פ שאין בהן כלום ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים
של עץ ושל זכוכית.
שאלתנו נתפרשה לה בחלוק שבין
וכמה יטיל לתוכן מים כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית בין לפני המטה בין
ד. בתוס' רי"ש כתב,
לפני המטה ולאחר המטה: מתנייתא
ומסתבר דלא מהני בהו
לאחר המטה רבן שמעון בן גמליאל אומר לאחר המטה קורא לפני המטה אינו
הטלת מים (בתוס' רי"ש
מיהו קשיין. שהוחלפה שיטתן: מאן
קורא אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא ר"ש בן אלעזר אומר אפי' בית מאה
שני הדבורים הם דבור
❖
שמעת ליה וכו'. $ לא ידעתי היכן
אחד).
אמה לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה איבעיא להו היכי קאמר
(א)
היא: פשיטא לי. במניחן תחת המטה
אחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא או דלמא הכי
ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע
לעזי רש"י
קאמר לאחר המטה מרחיק ד' אמות וקורא לפני המטה אינו קורא כלל ת"ש
שלשה טפחים כלבוד דמי והרי הן
❖
לנטירנ"א. פנס.
דתניא ר"ש בן אלעזר אומר אחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ארבע
כטמונים: עשרה ודאי. לא שאלתי
נ
אמות רבן שמעון בן גמליאל אומר אפי' בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם
ממנו דנראה כאילו אינה תחתיה
מוסף רש"י
מאחר שיש הפסק כל כך אין זה
או שיניחם תחת המטה בעיין איפשיטא לן מתנייתא קשיין אהדדי איפוך
ותיקין.
כסוי: עייליה לחופה ולא הוה
בתרייתא מה חזית דאפכת בתרייתא איפוך קמייתא מאן שמעת ליה דאמר
(לעיל ט:)
מסתייעא מילתא. דנישואין שלא
כוליה בית כארבע אמות דמי ר"ש בן אלעזר היא אמר רב יוסף בעאי מיניה
היה יכול לבעול: סכנתון לברי.
מרב הונא מטה פחות משלשה פשיטא לי דכלבוד דמי שלשה ארבעה
(לקמן כו.) עכו"ם ערום.
כמעט סכנתם את בני למות
❖
חמשה ששה שבעה שמנה תשעה מהו א"ל לא ידענא עשרה ודאי לא מיבעי
בעונש העון: אפילו עשרה מאני.
(שבת קנ.) כלבוד.
לי אמר אביי שפיר עבדת דלא איבעיא לך כל עשרה רשותא אחריתי היא
וכולן כליין כחד מאנא דמי:
רבינו חננאל
❖
אמר רבא הלכתא פחות משלשה כלבוד דמי עשרה רשותא אחריתי היא
אקמטרא
(ערובין ד: וכעי"ז סוכה ד:)
והרי לבו רואה את
משלשה עד עשרה היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשט ליה אמר רב הלכה כר"ש בן אלעזר וכן אמר
הערוה. ומקשינן אמתניתין
באלי א"ר יעקב ברה דבת שמואל הלכה כרבי שמעון בן אלעזר ורבא אמר אין הלכה כר"ש בן אלעזר רב
וכי מתכסה במים מאי
רב ניסים גאון
הוה, והרי לבו רואה את
אחאי איעסק ליה לבריה בי רב יצחק בר שמואל בר מרתא עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא
לימא תנן סתמא כר'
הערוה, ופרקינן בעכורין
אזל בתריה לעיוני חזא ספר תורה דמנחא אמר להו איכו השתא לא אתאי סכנתון לברי דתניא ס בית
אליעזר דאמר עד
שנו. נמצאת משנתינו כיש
אומרים עוכרן ברגליו,
הנץ החמה. (דאמר) [עיקר]
שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי
מחלוקת ר' אליעזר ור'
הלכך הלכתא כוותיה שאם
אינן עכורין אינו רשאי
יהושע בפירקא קמא (דף ט)
לא שנו עאלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי אמר רבא גלימא
דהא מסכתא: מאן שמעת
לקרות, אלא יעכר המים
אקמטרא
ליה דאמר כל הבית כולו
ברגליו, ואינו דומה לבו
לעקיבו, אלא לבו רואה את
כד' אמות דמי ר' שמעון
הערוה אסור, אבל עקיבו אסיקנא והלכתא עקיבו נוגע את הערוה אסור לקרות ק"ש, עקיבו רואה מותר. בעא מר בריא דרבינא
בן אלעזר. עיקר דבריו של ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא דעירובין (פ"ב) ובגמרא בפרק עושין פסין (דף כב.) אמר רבי שמעון בן
צואה דבוקה בסנדלו מאי, תיקו. אזלינן בה לחומרא דכל תיקו דאיסורא לחומרא. קמ"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב
אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר אפילו בית ה' כורין אפילו בית י' כורין מותר שמעינן מיהא דר'
וערות אביהם לא ראו. והיינו בערותו נראית. א"ל רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעיתא דמיא כר' זכאי. וקיי"ל דבין בתחלה
שמעון היה מתיר לטלטל כל כי האי שיעור' מפני שתשמישו לדירה וכולו כד' אמות דמי ליה: אמר רב יוסף בעו מיניה מרב
בין בסוף רביעית מים כרבי זכאי, דרב יוסף דהוא בתראי עבד עובדא כוותיה. מאן שמעת ליה דאמר כוליה בית כד' אמות
הונא פחות מג' כלבוד דמי. עיקרא דהא מילתא דכל פחות מג' כלבוד דמי שנוי במשנה ובהרבה מקומות וגם בתוספתא ואנו
דמי רשב"א. דהיינו רשב"א דפ' עושין פסין דתניא התם כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל היקף שתשמישה לדירה כגון הדיר
מזכירים מה שנמצא בידינו במסכת כלאים בפרק קרחת הכרם (משנה ד) שנינו מחיצת הקנים אם אין בין קנה לקנה ג' טפחים כדי
והסהר והמוקצה וחצר אפילו בת חמשת ובת עשרה כורין מותר. לפני המטה. פירוש והוא רואה אותן הרי הן עמו במקום
שיכנס הגדי הרי זה כמחיצה ובתוספתא נמי דכוותה ובפרק קמא דעירובין (דף טז:) מקיפין ג' חבלים כו' מקיפין בקנים ובלבד
אחד, ובעינן והיה מחניך קדוש וליכא. אבל אם הם לאחר המטה ואינו רואה אותם אינן רואים במחנהו ומותר. שבעה שמונה
שלא יהא בין קנה לחברו ג' טפחים ובגמרא דהאי פירקא (שם דף טז.) תא שמע ג' מדות במחיצה כו' והיא שנויה בתוספת' כלאים
תשעה מהו, א"ל לא ידענא. פירוש, למטה משלשה טפחים דברי הכל קורא דהא מכוסין הן, דכל פחות משלשה כלבוד דמי,
(פרק ד) ובמתני' (סוכה פרק א דף טז.) המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה משום דנפקא לה
למעלה מעשרה דברי הכל אסור לקרות כנגדו, דמטה זו רשות אחריתי ובפני עצמה, ונמצא דהוא והם במחנה אחת, והתורה
מתורת לבוד והא דאמרינן הכא עשרה רשותא אחריתי היא איתיה לעיקרא בפירקא קמא דשבת (דף ו.) בברייתא דתנו רבנן ד'
אמרה והיה מחניך קדוש וליכא, משלשה עד עשרה איבעי ולא איפשיט, ובכי האי גונא לחומרא עבדינן ואסור. ורבא אמר אין
רשויות לשבת כו' [וכן בסוכה דף ה ע"ש]:
הלכה כר"ש בן אלעזר. קיי"ל כרבא דהוא בתראה. ובית שיש בו ספר תורה. או תפלין אסור לשמש מטתו באותו בית עד
שיוציאם, ואם אי אפשר לו להוציאם אסור עד שיניחם כלי בתוך כלי שאינו כליין. ואם אי אפשר לו לא זה ולא זה עושה לו מחיצה עשרה טפחים והני מילי דלית ליה בית אחר. אמר רבא גלימא אקמטרא ככלי בתוך כלי דמי. פירוש, באקמטרי שהוא
עשוי לצורך הספר והוא כליין והוא גופיה קדוש.