כז:
תפלת השחר פרק רביעי ברכות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולא
אחורי רבו. פירש רש"י משום יוהרא ויש מפרש שנראה
כנגד רבו. אצל רבו ומראה כאילו הם שוים: אחורי רבו. נמי
כג א
א) ב)
כמשתחוה לרבו: והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום.
יוהרא הוא: שלום לרבו. כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום
ג) ד)
עליך רבי: והיינו דקאמר ליה. אותו היום שהתפלל רב של שבת בערב
פירוש כשאר בני אדם שאינו אומר שלום עליך רבי והיינו דאמרינן
ה) ו)
כד ב
שבת אמר ליה רבי ירמיה מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך
כדי שאילת תלמיד לרב
אי
נמי ההוא לכתחלה קאמר
שבת בתפלתך: ולא אמר ליה מי בדיל
ובתלמיד חבר דשרי ככל הני דלקמן:
הואיל
כה ג
ז)
והתפללו וכו'. הכא נמי
מר. שמע מינה תלמיד חבר הוי
לא כנגד רבו ולא אחורי רבו ותניא רבי
א
ח) ט)
ליה: לבית המרחץ. סלקא דעתך
נימא ט) לענין (א) חומרא
אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו ב והנותן
כו ד
י)
❖
ואמאי שרי ליה ובקונטרס פי' בפנים
לאחר שגזרו על הזיעה ועל הרחיצה
שלום לרבו $ והמחזיר שלום לרבו והחולק
ג
אחר: שאני צבור. אע"ג דלא מטא
כז ה
בשבת כדאמרי' במסכת שבת בפרק
על ישיבתו של רבו והאומר דדבר שלא שמע
זמן י) אין (ב) איסורה איסור בעשיית
כירה שהסיקוה אלמא אע"ג
כח ו ז
הגהות הב"ח
מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל
דצלי לא בדיל מאיסורי שבת: אמר רבא
מלאכה אף על גב דטעותא הוא:
כט ח
(א) תוס'
צלי
שאני רבי ירמיה בר אבא $ הדתלמיד חבר הוה
של מוצאי שבת וכו'. יש לומר
להזיע. נכנס להזיע מחמת חום בית
מלאכה
(ב) ד"ה
והיינו דקאמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב
המרחץ ולא נתן עליו מים: וקודם
דהכא מיירי שיש לו צורך מצוה
❖
גזרה. עד שלא גזרו על הזיעה. ובכל
מי בדלת אמר ליה אין בדילנא ולא אמר מי
לעשות במוצאי שבת כגון ללכת למול
ל ט
תינוק ולא יהיה לו יין להבדלה אם
דוכתא דאמרינן כדאמר רבא להזיע
בדיל מר ומי בדיל והאמר רבי אבין פעם
לא י
כו' מהכא אמרינן: לכברויי סלי.
לא יקדים דודאי צריך להוסיף מחול
אחת התפלל רבי של שבת בערב שבת ונכנס
גליון הש"ס
לב כ
על הקדש דאורייתא אבל בחנם לא
לעשן אותן בגפרית לאחר שהתפלל
למרחץ ויצא ושנה לן פרקין ועדיין לא חשכה
גמ' והמחזיר שלום לרבו.
של שבת בערב שבת: טעותא הואי.
ופשיטא שלא היו ממהרים להבדיל
אמר רבא ההוא דנכנס להזיע $ וקודם גזירה
❖
ולהתפלל של מוצאי שבת בשבת דגם
לא קבל עליו תוספת שבת משעת תפלה
הוה איני והא אביי שרא ליה לרב דימי בר
שם דתלמיד חבר הוה.
במלאכה אסור עם חשיכה:
מדעת אלא יום המעונן היה וכסבור
הלכה כדברי האומר רשות.
ליואי לכברויי סלי ההוא טעותא הואי וטעותא
חשכה ואחר כך זרחה חמה: הואיל
ו
שם וקודם גזרה הוה.
רבינו חננאל
מי הדרא והא אמר אבידן פעם אחת נתקשרו
והתפללו התפללו. ולא הצריכם
לאו דוקא רשות אלא
הוקשה תפלת מנחה לתמיד
❖
כדפרישית לעיל ולכך נקרא
להתפלל משתחשך אלמא תפלה היא.
שמים בעבים כסבורים העם לומר חשכה הוא
של בין הערבים אלא לקטרת
רשות לבטלה עבור מצוה אחרת
ואע"פ שלא הותרו במלאכה התם הוא
שנאמר תכון תפילתי קטרת
ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי
לפניך וגו'. ותו הא דאמר ר'
העוברת:
דלא לעבור על ד"ת אבל לענין תוספת
שבת בשבת ונתפזרו העבים וזרחה החמה
[אליעזר] העושה תפילתו קבע
מוסף תוספות
והלכתא כוותיה דרב. ונראה
אע"ג דבטעות הוה תוספת הוא ע"י
אין תפילתו תחנונים, אוקמוה
ובאו ושאלו את רבי ואמר הואיל והתפללו
א. בתוס' רי"ש כתב, וכן הוא
אביי בר אבין ור' חנינה
דלכך תקנו פסוקים
תפלה הואיל ואמר תפלה קבלה היא:
ודאי (דהלכתא כרב) ממה
בר אבין כל שאינו מתפלל
התפללו שאני ז צבור דלא מטרחינן להו: א"ר
בעלי תריסין.
חכמים המנצחים זה
וקדיש בין גאולה לתפלה דרשות היא :
שתקנו פסוקים בין השכיבנו
עם דמדומי חמה, דאמר ר'
א
חייא בר אבין רב צלי של שבת בערב שבת
לתפלת ערבית וכן קדיש
חייא בר אבא א"ר יוחנן
את זה בהלכה: היאך יכול החי להכחיש
:
שלא תקנו בשל שחרית ש"מ
מצוה להתפלל עם דמדומי
רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת רב
ושל
את החי.
על כרחי אני צריך להודות
דקי"ל תפלת ערבית רשות.
חמה שנאמר יראוך עם שמש,
❖
ואע"ג דלייטי עלה במערבא,
שאמרתי לו רשות: התורגמן. שהיה
צלי של שבת בערב שבת אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על
הני מילי מאן דמאחר טפי,
עומד לפני רבן גמליאל ומשמיע
הכוס ת"ש דאמר רב נחמן אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת
אבל קודם ביאת שמש כמעט
ח
שפיר דמי. ירושלמי ר' יוסי
לרבים את הדרשה מפי רבן גמליאל:
מוסף רש"י
ואומר קדושה על הכוס והלכתא כוותיה רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת
בר חנינא הוה מצלי עם
עמוד. שתוק: אשתקד. שנה שעברה:
דתלמיד חבר הוה.
דמדומי חמה שנא' על זאת
בשבת אומר הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס ת"ש דאמר
בראש השנה. במסכת ראש השנה
יתפלל כל חסיד אליך לעת
רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה
(ערובין סג.)
מצוא, לעת מצוא של יום.
ט
שאמר לו גוזר אני עליך
מי בדלת.
ואע"ג דשעת תפילת מנחה
על הכוס אמר ר' זירא אמר רבי אסי אמר ר' אלעזר א"ר חנינא אמר רב בצד
שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום
משש שעות ומחצה ולמעלה
עמוד זה התפלל ר' ישמעאל בר' יוסי של שבת בערב שבת כי אתא עולא
עד הערב, מאן דמצלי [לה]
הכפורים שחל להיות בחשבונך:
מפלג מנחה קטנה ולמעלה
אמר בצד תמרה הוה ולא בצד עמוד הוה ולא ר' ישמעאל ברבי יוסי הוה אלא
בבכורות.
במסכת בכורות :
(ערובין
טפי עדיף, ובלבד שלא ידחה
מ:) תפלת ערבית רשות.
את השעה.
במעשה דרבי צדוק. בבכורות
ר' אלעזר בר' יוסי הוה ולא של שבת בערב שבת הוה אלא של מוצאי שבת
[והאומר דבר שלא שמע
הוא. ר' צדוק הוה ליה בוכרא ואמר
בשבת הוה: תפלת הערב אין לה קבע: מאי אין לה קבע אילימא י דאי
מרבו. פי', שלא לומר דבר
(שבת ט:) בעלי תריסין.
שלא שמע מרבו מעולם].
ליה רבן גמליאל לר' יהושע עמוד על
בעי מצלי כוליה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע
[דקאמר ליה רבי ירמיה בר
רגליך כו' כי הכא: תא ונעבריה. בואו
(בכורות
אבא לרב מיבדלת. כיון דאת
כמאן דאמר תפלת ערבית רשות דאמר רב יהודה אמר שמואל תפלת
לו.) יכול החי להכחיש את
ונעביר אותו מן הנשיאות: בעל מעשה
מצלי של שבת מבעוד יום
ערבית רבן גמליאל אומר חובה ר' יהושע אומר רשות אמר אביי הלכה
המת.
אי בדלת וקבלת שבת עליך,
הוא. והוה ליה לרבן גמליאל צערא
(שם) היאך יכול
וא"ל בדילנא]. [וקודם גזירה
כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות. ת"ר מעשה
כ
טפי: לית ליה זכות אבות. ודילמא
החי להכחיש את החי.
הוי. עי' פי' ר"ח שבת מ,
❖
(שם)
א]. פעם אחת נתקשרו שמים
בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א"ל תפלת ערבית רשות או חובה אמר
עניש ליה רבן גמליאל: ח)מעברין לך.
בעבים כסבורים העם לומר
יורידוך מן הנשיאות בשביל אחר:
ליה רשות בא לפני רבן גמליאל א"ל תפלת ערבית רשות או חובה א"ל חובה
חשכה היא ונכנסו לבית
הכנסת והתפללו של מוצאי
רב ניסים גאון
ה"ג
א"ל והלא ר' יהושע אמר לי רשות א"ל המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית
שבת בשבת ונתפזרו העבים
אמר רבא [כו'] להזיע וקודם
וזרחה החמה וכו'. מעשה
המדרש כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה א"ל רבן גמליאל חובה אמר
היה בימי אבותינו הקדומים
גזירה. איתה מיפרשה
להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה אמר ליה ר' יהושע לאו א"ל והלא משמך אמרו לי
ז"ל, פעם אחת ערב שבת
במס' שבת בפ' כירה (דף
מ.) אמר ר' שמעון בן פזי
היה יום המעונן, וכסבורין
רשות אמר ליה יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת
אמר ר' יהושע בן לוי משום
העם שחשיכה והדליקו את
יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי היה רבן גמליאל
הנירות, ולא הספיקו להתפלל
בר קפרא בתחלה היו רוחצין
בחמין שהוחמו מערב שבת
מנחה עד שנשבה הרוח
יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד
ונתפזרו העבים וראו השמש,
כו' ראו שאין הדבר עומד
ולא התפללו ערבית והיה
התירו להן חמי טבריא ועדיין
אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בר"ה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה הכא נמי
זיעה במקומה עומדת הודיענו
שהות ביום והתחילו הנרות
צעריה תא ונעבריה מאן נוקים ליה נוקמיה לרבי יהושע בעל מעשה הוא נוקמיה לר' עקיבא דילמא
לכבות. ושאלו לחכמי הדור
בכאן כי רבי שהתפלל של
שבת בערב שבת כבר קיבלה
ואמרו, שאותם שהדליקו
עניש ליה דלית ליה זכות אבות אלא נוקמיה לר' אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי
לשבת עילויה ואיחייב לשבות
הנרות אסורין להדליק ולעשות
מלאכה, משום שכבר קבלו
ונאסרו עליו החמין לרחוץ
לעזרא הוא חכם דאי מקשי ליה מפרק ליה והוא עשיר דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח
בהן ולא נכנס במרחץ אלא
עליהם את השבת, אבל שאר
והוא עשירי לעזרא דאית ליה זכות אבות ולא
מצי עניש ליה אתו ואמרו ליה ניחא ליה למר
אנשי בית מותרין להדליק נר
להזיע בלבד וזה המעשה
היה קודם שגזרו חכמים על
אחר, אבל באותו נר שהדליק
דליהוי ריש מתיבתא אמר להו איזיל ואימליך
באינשי ביתי אזל ואמליך בדביתהו אמרה ליה
הזיעה לפי מה שיש בהלכה
לשם שבת אסור ליגע בו
דלמא
ולהוסיף עליו שמן, ואפילו
שהזכרנוה אסרו להן להזיע:
אמרי [עד] כמה נצעריה וניזיל
אם כבה אסור לטלטלו וליגע
בו עד מוצאי שבת, אבל איש אחר מותר להדליק נר אחר. ת"ש דאמר רב נחמן אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב
בר"ה צעריה בבכורות צעריה. האי דצעריה בראש השנה שנוי הוא בפרק אם אינן מכירין אותו (דף כה.) דתנן ועוד באו שנים ואמרו
שבת ואומר קדושה על הכוס וכו'. וכך עלתה שמועה זו, כל המתפלל של שבת בערב שבת מדעתו בלא טעות, חייב לשבות
ראינוהו בזמנו שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך ובבכורות (עוד)
בפרק כל פסולי המוקדשים (דף לו.) פירשו מעשה (אחר) [אחד] שאירע לר' יהושע עם רבן גמליאל דכסיף ליה קמי רבנן והעמידו על
ממלאכה מיד, שכבר קבל עליו את השבת ומוסיפין מחול על הקדש, ואי בעאי מיכל מקדש, ואע"ג דעדיין לא חשכה לילי שבת.
וכן המתפלל שמונה עשרה ברכות של מוצאי שבת בשבת אומר הבדלה על הכוס מיד, ואע"פ כן אסור במלאכה עד שתחשך. מאי
רגליו ברבים עד שנכנסה קנאה בלב כל העם שהיו לשם ושיתקו את המתורגמן וזו היא הגירסא של זו המעשה ר' צדוק הוה ליה בוכרא
אין לו קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. שהלכה כר' יהושע דאמר רשות, משום דרב ושמואל הלכה כרב באסורי דתפלה
רמא ליה שערי בסלי נצרין של ערבה קלופה בהדי דאכיל איבזע שיפותיה אתא לקמיה דר' יהושע אמר ליה כלום חלקנו בין בור לחבר
אסורא היא. והא דאמר בפ"ק בברייתא אי בעית אימא לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות קמ"ל דחובה, ההיא ברייתא סוברת
אמר ליה הין בא לפני רבן גמליאל אמר ליה לאו אמר ליה והלא ר' יהושע אמר לי הין אמר לו המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית
בתפילת ערבית כרבן גמליאל ולית הלכתא כוותיה. [והני מילי] מי שלא נהג להתפלל אבל אם נהג להתפלל, נעשית עליו חובה
המדרש כיון שנכנסו עמד השואל ושאל כלום חלקנו בין בור לחבר אמר לו ר' יהושע לאו אמר לו רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי
ואסור לבטלה. תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע, א"ל תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות. נקטינן
הין אמר לו עמוד על רגליך ויעידו בך עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלי אני (מת) [חי] והוא (חי) [מת] יכול החי להכחיש את (החי)
מרבותינו שמה שאמר ר' יהושע רשות, במקום שלא נהגו להתפלל כלל, ואותו תלמיד הוא שלא דיקדק. וכששאל רבן גמליאל
[המת עכשיו שאני חי והוא חי היאך חי יכול להכחיש את החי] היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד עד שריננו כל העם ואמרו
לחוצפית התורגמן העמד: נוקי לר' עקיבא לית ליה זכות אבות. איתה בסנהדרין בפרק כל ישראל יש להן חלק (דף צו) מבני בניו של
כלום יש אדם חולק בדבר זה, השיבו ר' יהושע לאו, מפני שהיה אומר בדעתו שגם רבן גמליאל מודה שהיא רשות, וכיון ששמע
סיסרא למדו תורה בירושלים ומאן אינון ר' עקיבא ואיתה נמי בפ' הניזקין דמסכת גיטין (דף נז): נוקי לר' אלעזר בן עזריה שהוא חכם
שהורה לחובה חזר בו. וסמך בזה שאמרו אם באין אנו לדון אחר רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין שעמד מימות
משה. ולא עוד אלא שר' יהושע לא הורה רשות אלא במקום שלא נהגו להתפלל תפילת הערבית כלל, ולפיכך אמר ר' יהושע
ועשיר והוא עשירי לעזרא הסופר. החכמה שלו גלויה היא וידועה הלא תראה היאך אמר ר' יהושע אין דור יתום שר' אלעזר בן עזריה
שרוי בתוכו באותה המעשה האמור במסכת חגיגה בפרק א' (דף ג) והעושר שלו נמי כבר גרסי' בפרק (במה אשה) [צ"ל במה בהמה]
שלא אמר שהוא רשות, וח"ו שכפר, כי בדעתו אמר, שלא אמרתי לו שהיא רשות לגמרי אפילו במקום שנהגו, כי דכ"ע במקום
שנהגו (שלא לעשות כלל) [נעשית עליהן חובה] והתלמיד הוא שלא דיקדק (עליהן חובה). והאידנא פשט דבר זה ונהגו כל ישראל
(שבת דף נד) י"ב אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ובמס' קדושין בפרק האיש מקדש (דף מט) על מנת שאני
ונעשית חובה, דהא רב דאסיק לקמן (ולפיכך א"ר יהושע שלא אמר שהוא רשות) אם טעה ולא הזכיר של ר"ח, ערבית אין מחזירין
עשיר אין אומרים כר' אלעזר בן חרסום וכר' אלעזר בן עזריה וייחוסו לעזרא הסופר נמי איתה במנחות בפרק כל המנחות באות מצה (דף
נג) אמרו ליה רבנן לר' פרידא (רב עוירא) [ר' עזרא] בריה דרב אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא
אותו לפי שאין מקדשין את החדש (רשות ח"ו שכפר בו שלא על) בלילה אלא ביום, ש"מ דאי טעה בזולתי ר"ח כגון בשבתות
ויו"ט מחזירין אותו כמו בתפילת חובה. אלא נוקמיה לר' אלעזר בן עזריה. למה לא מינו לר' אליעזר בן הורקנוס ומינו לר'
ובגמרא דפירקין דבני מערבא [הלכה ח] וגם (בפסחים בפרק תמיד) [צ"ל בתענית פ"ד ה"א] גרסינן הלכו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה
אלעזר בן עזריה לנשיא שהיה תלמידו, מפני שהיה זקן מאוד, ותניא בפרק אחד דיני ממונות אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס
בן י"ז שנה ונתמלא כל ראשו שיבה והיה ר' עקיבא יושב ומצטער ואומר לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר
ומי שאין לו בנים ואכזרי.
ממני אשרי אדם שזכו לו אבותיו אשרי אדם שיש לו יתד להתלות בה ומה היתה יתידתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיה עשירי לעזרא: