כיצד
מברכין
פרק שישי
ברכות
לו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לא
יערענו. פירש"י להשהותו וא"ת א"כ
דכולהו שלקי.
ירק שלוק: החושש
בגרונו. וצריך לתת בו
כל
מיני
לפלוג וליתני בדידה
יד א ב מיי' פ"ח מהל'
א) תוספתא פ"ט דתרומות
הי"א [ופ"ו דשביעית ה"ב]
ברכות הל' ב סמג עשין
שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל: לא יערענו בשמן.
מאי איריא ע"י אניגרון אפילו בעיניה שרי לבלעו לאלתר דהא
[תוספתא שבת פי"ג ה"ח],
כז
טוש"ע או"ח סי' רב
בשבת דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא
אינו אסור אלא לערער דהיינו להשהותו ע"כ פי' הר"י לא יערענו
ב) [לקמן דף לח.], ג) [לעיל
סעיף ד:
טו ג מיי' פכ"א מהלכות
לה:], ד) [צ"ל דתניא],
מילתא דלרפואה הוא וחכמים גזרו על
כל רפואות הנכרות משום
אפי' בבליעה בלא שהייה שכל שתייה שאינה אלא לרפואה קרי ליה
ה) לקמן מ: נדרים נה:,
שבת הל' כד טוש"ע
שחיקת סמנים שהיא מלאכה:
ערעור ואפי' כשבולעו והיינו טעמא
ו) [פי' בערוך מרק והטור
או"ח סי' שכח סעיף לב [רב
תחלה. כלומר לכתחלה לא יתן
דמתסר משום דקא מוכחא מילתא
אלפס שבת סוף פי"ד דף
בא"ח סי' ר"ד פי' מי מלח
דכולהו שלקי א"כ הוה ליה אניגרון עיקר
א
מד]:
ורבינו האי פירש זומית שהוא
השמן בפיו לשם ערעור כי אם
דלרפואה קא מכוין א"נ יש ליישב
ושמן טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר
טז ד טוש"ע או"ח סי' רד
הקצף], ז) עירובין ד' כח:,
לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו:
פירוש רש"י לא יערענו להשהותו
ח) [שבת [ז.] נה. קנב. עירובין
סעיף ח:
א
ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את
יז ה מיי' פ"ג מהלכות
נד. חגיגה טו: ר"ה כ"ד:
דאית ליה הנאה מיניה. לבד הרפואה
אבל נותן הוא לתוך אניגרון ואפילו
הטפלה הכא במאי עסקינן ב בחושש בגרונו
כתובות יב: יד. נג. קדושין לב.
ברכות הלכה ב סמג
יש לו הנאת אכילה: והלכתא וכו' עד
להשהותו או בולעו (ג) בעיניה בלא
[לג:] ב"ק יד. טו: לו: גיטין
עשין כו טוש"ע או"ח סי' רח
דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן
שהייה: כיון דאית ליה הנאה מיניה
א)
ג
עח: ב"ב קלג: עו"ג מג:
סעיף ה:
פטר להו לא גרסינן ומה"ג הוא:
יח ו ז ח מיי' פ"ח שם
סנהדרין פ: כריתות יט: נדה
תחלה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך
בעי ברוכי. ונראין הדברים (ד)
קמחא דחטי. אוכל קמח חטים כמות
יג. יז. כה:], ט) מעשרות פ"ד
הלכה ג ד [ו] ח סמג
משנה ו, י) שבת דף קלט:,
אניגרון ובולע פשיטא מהו דתימא כיון
שם טוש"ע או"ח סי' רד
שהיא: בורא פרי האדמה. כשאר
דאם אדם שותה מ)משקין אם המשקין
ב)
כ) [תוספת' ספ"ג דכלאים],
סעיף א:
דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל
כוסס חטין דתניא לקמן בפרקין
רעים לשתות דלית ליה הנאה מיניה
יט ט טוש"ע או"ח סי' רג
ל) ערלה פ"ג משנה ט קדושין
לח:, מ) [משקין לרפואה כצ"ל
סעיף ח:
לא בעי ברוכי ואי אית ליה הנאה
(ד' לז.) שמברך בורא פרי האדמה:
קמ"ל ד כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי
❖
כ י מיי' פ"ח מהלכות
רש"א],
דאשתני. וגרע הואיל ולא אשתני
מיניה בלא הרפואה בעי ברוכי:
ברוכי: קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא
ברכות הלכה ו סמג שם
והלכתא. שכתוב בספרים לא
לעלויא מעלייתא: במלתיה קאי.
טוש"ע או"ח סי' רב סעיף
פרי האדמה ורב נחמן אמר ה שהכל נהיה
ו:
הגהות הב"ח
והוה ליה ככוסס חטין: הכא אית
גרסי' דלשון ה"ג הוא
כא כ מיי' פ"י מהל' מ"ש
בדברו א"ל רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה
עד קמחא וכו': קמחא דחיטי.
ליה עלויא אחרינא. הלכך יצא מכלל
(א) רש"י ד"ה זמית
ונטע רבעי הלכה ג
דרב יהודה דר' יוחנן ושמואל קיימי כוותיה
שלמייר"א. נ"ב פי' מי מלח:
סמג עשין קלו טוש"ע יו"ד
פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא. אבל
נראה דלא מיירי בקמחא ממש דאם
(ב) ד"ה מ"מ לב"ש וכו'
סימן רצד סעיף ג:
דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר יצחק
השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך
כן לא שייכא ביה ברכה דבורא פרי
ג)
כב ל מיי' פ"ב מהל'
ערלה וכו' וכולי האי מ"מ:
(ג) תוס' ד"ה לא יערענו וכו'
תרומות הלכה ד:
א"ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי
אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו
האדמה אלא מיירי בקמחא ב שקורין
כג מ מיי' פ"ה מהל' כלאים
או בולעו. נ"ב והאי ובולע
הלכך פרי הוא: מאי לאו. מדאמר
אישקלא"טיר או בקמח שעושין
העץ אלמא אע"ג דאשתני במלתיה קאי ה"נ
כלומר או בולעו: (ד) ד"ה
הל' כ טוש"ע יו"ד סי'
כיון וכו' ונראין הדברים. נ"ב
רצו סעיף טו:
שערי מכלל דס"ל בחטי בפה"א
משבולת שועל שמייבשין בתנור:
אע"ג דאשתני במלתיה קאי מי דמי התם
כד נ מיי' פ"י מהלכות
לא נטעי אינשי אדעתא דקורא.
עיין לקמן דף ל"ח ע"א גבי
❖
שתיתא רכה: דחשיב: ומי גרע ממלח וזמית.
לית ליה עלויא אחרינא הכא אית ליה עלויא
מאכלות אסורות הל'
והיכי תיסק אדעתין דלא תבעי
וסבר גמ' כוותיה דשמואל וא"כ
יא [יב] סמג לאוין קמד
אחרינא בפת וכי אית ליה עלויא אחרינא
טוש"ע יו"ד סימן רצד סעיף
ברכה: זמית. שלמיר"א (א): קוקיאני.
אותן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי
❖
ט י:
גליון הש"ס
לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה אלא
תולעים שבמעיים: דאית ליה הנאה.
אדעתא דהכי מברכינן עלייהו שהכל
שהכל והא"ר זירא אמר רב מתנא אמר
גמ' הואיל וקשה לקוקיאני.
באכילה: קורא. רך של דקל.
נהיה בדברו ואותן שקדי' כשהם רכים
❖
כדאיתא שבת דף קט:
רבינו ניסים
שמואל אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן
כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך
אוכלים קליפתם החיצונה ולא נטעי
ו
אי אמר הכי הוה אמי$א ה$י
עלייהו שהכל נהיה בדברו מאי לאו דחיטי
כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ובשנה
להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן
מילי מעשר (ירק) [אילן]
מוסף תוספות
שניה מתקשה ונעשה עץ: צנון סופו
רכים כי אם לאכול הגרעינין שלהן
בורא פרי האדמה לא דחיטי נמי שהכל נהיה
דבארץ גופיה מדרב$ן.
א. בתוס' רי"ש כתב.
להקשות. שאם אינו תולשו בעתו
ש$י$ו במסכת ראש הש$ה
כשיתבשלו מברך עלייהו נמי שהכל:
בדברו ולשמעינן דחיטי וכ"ש דשערי אי
ורבי$ו שמואל פירש
בפ' א' באחד בתשרי ראש
הוא מתקשה כעץ: אדעתא דפוגלא.
קליפי הש$ה לש$ים ולשמטים
דבולע הוי כמו או בולע
אשמעינן דחיטי הוה אמינא ה"מ דחיטי
לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא: צלף.
והאי $ותן אערעור קאי
וליובלו' ל$טיעה ולירקות
אבל דשערי לא לבריך עליה כלל קמ"ל ומי גרע ממלח וזמית דתנן על
ד$ותן ומערער ע"י ערוב
ובברייתא (שם דף יב) לירקות
ד)
ה)
אדעתא דפרחא. שם
מין עץ:
א$יגרון או בולע השמן
ולמעשרות ואמרי$ן לירקות
המלח ועל הזמית אומר שהכל נהיה בדברו אצטריך סד"א מלח וזמית עביד
ז
ו)
פריו: מיני
נצפה. הוא צלף. לפי
ממש. ב. בתוס' רי"ש
מאי $יהו מעשר ירק היי$ו
אינש דשדי לפומיה אבל קמחא דשערי הואיל $ וקשה לקוקיאני לא לבריך
כתב, דלא מיירי בקמח
מעשרות ת$א דרב$ן וקת$י
שגדלים בו
כמה מיני אכילה קרי
ה$טחן כמו קמח סולת
דאורייתא ולית$י דאורייתא
עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי: קורא רב יהודה
תמרות.
ליה מיני:
בתוך העלים
ז)
של$ו שאותו קמח אי$ו
ברישא איידי דחביבה ליה
ראוי לברך עליו ב"פ
אקדמה ות$א דידן ת$א
גדלים כמין
תמרות ובולטין בעלה
אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו רב יהודה אמר
ח
האדמה ולא דמי לכוסס
דרב$ן וכל שכן דאורייתא
כמו בעלין של ערבה: אביונות.
בורא פרי האדמה פירא הוא ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו
את החטה שהוא ראוי
ובמסכת יומא בפרק יום
לאכול בזה הע$ין. אלא
הכפורים (דף פג) איתא $מי
הוא הפרי: קפריסין. הוא קליפה
להקשות אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כוותך מסתברא דהא צנון סופו
ח)
מיירי בקמח שאי$ו $טחן
גוזזין כרישין ואוכל ואי$ו
גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה
כל כך ויש בו עדיין
צריך לעשר וה$י מילי ירק
להקשות ט ומברכינן עליה בורא פרי האדמה ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא
הגדילה סביב אגוזים דקים: צלף
טעם חטה וראוי לאכול
דרב$ן ובתחיל' מסכת
דפוגלא דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא וכל היכא דלא נטעי אינשי
בזה הע$ין, ופעם אחרת
מעשרות דב$י מערבא אמרי
נטעי אינשי אדעתא דשותא. לאכול
פי' ל$ו רבי$ו שהוא קמח
ירקות מ$ין איסי בן עקביא
אדעתא דהכי לא מברכינן עליה והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא ותנן
את העלים ואת התמרות שאינן
$טחן לגמרי כעין של$ו,
אומר המעשרות לירק
אבל משל קליות הוא
מדבריהן לפי שהכתוב לא
על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות
ממעטין את האילן בכך: דקלא לא
י
שמיבשים אותו בת$ור
זכר אלא זרע הארץ ופרי
נטעי אינשי אדעתא.
ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ אמר רב נחמן בר יצחק צלף נטעי אינשי
לאכול את
והקמח קלי ויש ש$והגים
העץ כדכתיב וכל מעשר
לעשות כן מקמח של
הארץ מזרע הארץ מפרי
הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן:
❖
אדעתא דשותא דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא ואע"ג דקלסיה שמואל
שבולת שועל במקומ$ו.
העץ אבל ירק מדרב$ן הוא
❖
ערלה בחוצה לארץ. מדברי סופרים
כדפרשי':
לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל: אמר רב יהודה אמר רב כצלף של ערלה
היא: דכל המיקל בארץ. בערלה
בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא דאביונות פירי
לעזי רש"י
הלכה כמותו בחוצה לארץ. דכיון
רבינו חננאל
וקפריסין לאו פירי ורמינהו על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר
❖
שלמויר"א. מי-מלח.
דאינה מן התורה הלך אחר המיקל:
בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ הוא
קמחא דחיטי רב יהודה
גבי מעשר. דהא דר"ע לגבי מעשר
אמר בורא פרי האדמה ורב
דאמר כר"ע דתנן רבי אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין
איתמר דמעשר פירות האילן דבארץ
ט)
נחמן אמר שהכל נהיה
מוסף רש"י
בדברו. והלכה כרב $חמן.
ר"ע אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי ונימא
גופה דרבנן שהתורה לא חייבה
ל
צלף. מין אילן הטוען ג' מיני
על המלח ועל הזמית
לעשר אלא דגן תירוש ויצהר: כלאים
הלכה כרבי עקיבא אי אמר הלכה כרבי עקיבא הוה אמינא אפי' בארץ
פירות, אביונות וקפריסין
אומר שהכל נהיה בדברו.
ולולבין, וכי איתיה להאי ליתיה
פי' זמית מרק. שכן בלשון
בכרם. קסבר מין ירק הוא: מ"מ
קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אבל בארץ לא
י)
להאי (שבת ל: ב"ב כח:) אילן
קורא
יון קורין למרק זומין.
לב"ש הוה ליה ספק ערלה וכו'.
גדול הוא ובעל ענפים הרבה
רב יהודה אמר בורא פרי
ונימא הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ דכל המיקל בארץ הלכה כמותו
וג' מיני אוכל יש בפירותיו
האדמה וכו' שמואל אמר
(ב) האי מ"מ מסקנא דפירכא דרבינא
בח"ל אי אמר הכי הוה אמינא הנ"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן
(שבת קנ:). ובסוריא. היא
שהכל נהיה בדברו וכו'.
הוא ולמימר שאף הפרי עצמו מותר
ארם צובה שכבש דוד וסנפה
ואע"ג דקלסוה שמואל
אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא אימא בח"ל נמי נגזור קמ"ל רבינא
עם ארץ ישראל וקסבר כיבוש
לרב יהודה הלכתא כותיה
בחוצה לארץ דהא בארץ ספק הוא
יחיד לא שמיה כיבוש הלכך
דשמואל. סוגיא דשמעתא
אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין א"ל מאי
ותנן ספק ערלה כו': ובסוריא. ארם
ספיקו מותר (קדושין לח:).
דכל מידי דלא $טעי אי$שי
דעתך כר' עקיבא דמיקל ולעביד מר כב"ש דמקילי טפי דתנן צלף ב"ש
ובחוצה לארץ. דרחיק טפי
צובה שכבש דוד והוסיפה על גבול
ולא זרעי אדעתא
כ)
ולא מיחלף (שם). יורד.
למיכלי$הו בריכ(צ)ייהו, לא
ארץ ישראל: ובחוצה לארץ. הלוקח
אומרים כלאים בכרם וב"ה אומרים אין כלאים בכרם אלו ואלו מודים שחייב
מ
ישראל ולוקח מן העכו"ם
מברכי עלייהו אלא שהכל
מן החשוד על הערלה ויודע הוא
הלוקט מפרדס שיש בו
$היה וכו', כגון לולבי גפ$ים
בערלה הא גופא קשיא אמרת צלף ב"ש אומרים כלאים בכרם אלמא מין ירק
נטיעות ילדות וזקנות וישראל
ועלי גפ$ים וכיוצא בהם.
שיש בפרדסו זקנות ונטיעות: יורד
הוא והדר תני אלו ואלו מודים שחייב בערלה אלמא מין אילן הוא הא לא
יודע שהוא נכנס שם ולוקט
אבל צ$ון ד$טעי אי$שי
ולוקח.
הימנו אף על פי שספק
לכתחילה (שם).
אדעתא לאוכלו כשהוא רך
קשיא ב"ש ספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא מ"מ לב"ש
וכיוצא בו, מברכין על
הוא אם יביא מן הנטיעות:
הוה ליה ספק ערלה ותנן ל)נ ספק ערלה בא"י אסור ובסוריא מותר ובח"ל יורד
העלין ועל עצים רכים בורא
ובלבד
פרי האדמה. אמר רב
ולוקח
יהודה אמר רב צלף של
ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל הקפרס. שמע מי$ה דאביו$ות הן פירא ואסורין בערלה כדכתיב וערלתם ערלתו את פריו, אבל הקפרס אי$ו פרי לפיכך מותר. ורמי$ן עלה הא דת$י על מי$י $צפה [וכו' על] האביו$ות
ועל הקפריסין בורא פרי העץ, אלמא תרויהו פירא $י$הו. וש$י$ן רב דאמר כר' עקיבה דת$ן ר' אליעזר אומר צלף מתעשר תמרים אביו$ות וקפריסין, ר' עקיבה אומר אי$ו מתעשר אלא אביו$ות בלבד מפ$י שהוא פרי. ומקשי$ן, ו$ימא
הילכתא כר' עקיבה. [וש$י$ן, אי אמר הלכה כר' עקיבה] הוה אמי$א אפילו בארץ קפריס דערלה שרי, קמ"ל בחוצה לארץ שרי בארץ אסור, ו$ימא הילכתא כר' עקיבה בחוצה לארץ דשמע מי$ה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה
לארץ, אי אמרת הכי הילכתא כר' עקיבה [בחוצה לארץ] הוה אמי$א ה$י מילי הילכתא כר' עקיבה גבי מעשר, דהא ר' עקיבה לא איירי אלא במעשר, כדת$ן ר' עקיבה אומר אי$ו מתעשר אלא אביו$ות משום שהוא פרי, דמעשר בזמן
הזה מדרב$ן הוא בארץ, ולפיכך הילכתא כמותו בחוצה לארץ. אבל ערלה מדאורייתא אסורה בארץ, [אימא] לאו הילכתא כדברי המיקל בחוצה לארץ, לפיכך [צריך] רב לפרש ולומר כי קפרס של ערלה בחוצה לארץ שרי.