ה:
מאימתי פרק
ראשון ברכות
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
הא לן והא להו. פי' רש"י לבני ארץ ישראל שצריכין שילוח חוץ
ובנים. קא סלקא דעתיה הקובר את בניו: ארבע מראות. שאת
יז א
א)
א
ב)
לשלשה מחנות לא הוו יסורין של אהבה. ותימא דשילוח מחנות
ותולדתה בהרת ותולדתה. בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל.
ג) ד)
שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצהח): הא לן והא להו. בא"י שערי
לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי חומה. ובימי האמוראין
ה)
יח ב
ו)
חומה מקודשות בה ומצורע
טעון שילוח חוצה להן אינן יסורין של
לא היה היובל נוהג כדאמרינן במסכת גיטין והיאך היה
מדבר ר' יוחנן מדבר שלא היה נוהג
אהבה. (ב) בבל שאין טעונין שילוח והן
ז)
ח)
בימיו. וי"מ הא לן והא להו לענין
מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה:
וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו אמר
ט)
בצנעא. תחת בגדיו: דין גרמא
טומאה שנזהרין בא"י ולא בבבל:
ליה רבי יוחנן בשלמא תורה וגמילות חסדים
יט ג
והאמר רבי יוחנן דין גרמא
דעשיראה ביר. זה עצם של בן עשירי
דכתיב בחסד ואמת יכופר עון חסד זו גמילות
1
דעשיראה ביר. פי' רש"י דלאדם חשוב
שמת לו: ביר. כמו בר. וצר עצם
כ ד
י) כ)
חסדים שנאמר 2 רודף צדקה וחסד ימצא חיים
❖
כר' יוחנן מסתמא לא היו אלא יסורין
ט) פחות מכשעורה ממנו (ג) בסודרו
ל)
❖
צדקה וכבוד אמת זו תורה שנאמר אמת
מ)
3
של אהבה. ותימא דהא מסיק דהיכא
לעגמת נפש. וגברא רבא כר"י לא
קנה ואל תמכור אלא קובר את בניו מנין תנא
באו לו יסורין שאינן של אהבה: דהוו
דלא הוו ליה בנים כלל לא הוו יסורין
ליה ההוא סבא משום ר' שמעון בן יוחאי
להו בנים ומתו. הוו להו יסורין של
של אהבה והרי כמה צדיקים שלא היו
תורה אור השלם
הגהות הב"ח
להם בנים . ואי משום בנות ר' יוחנן
אתיא עון עון כתיב הכא בחסד ואמת יכופר
אהבה שהאבלות מכפרת על עונותיו:
ב (ה)
1. בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן
(א) גמ' ואמאי
גלייה. ר' יוחנן לדרעיה: ונפל
נמי הוו ליה בנות בפ' בתרא דקדושין
עון וכתיב התם 4 ומשלם עון אבות אל חיק
וּבְיִרְאַת יְיָ סוּר מֵרָע:
לא
משלי כג כג
נהורא. שהיה בשרו מבהיק שיפה
ונראה לפרש דהכי פריך
בניהם. א"ר יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של
(ב) רש"י
2. רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא
והאמר ר' יוחנן דין גרמא וכו' אלמא
היה מאד כדאמרינן בב"מ בהשוכר
בבבל שאינן
חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד:
אהבה ונגעים לא והתניא כל מי שיש בו אחד
הוו
ירמיהו לב יח
את הפועלים : אי משום תורה.
מדהוה רגיל לנחם אחרים בכך ש"מ
ויסורין (ג) ד"ה
3. אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר
מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח
שלא למדת הרבה כרצונך: אחד
חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה: דהוו יסורין של אהבה. אבל אינו תלוי
כפרה מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא
שאינו מטמא במגע
ישעיהו לח ב
המרבה ואחד הממעיט. לענין קרבנות
בכך שהצדיקים עצמם פעמים מעונים
4. עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים
והיה נושאו קשור
ביסורין: ה"ג לא כל אדם זוכה
הוו ואב"א הא לן והא להו ואי בעית אימא
שנויה בשלהי מנחות נאמר
ל)
(ד) ד"ה
וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק
מב"ה והנחת
הא בצנעא הא בפרהסיא ובנים לא היכי דמי
לשתי שלחנות. אבל אין לגרוס $אין
בעולת בהמה ריח ניחוחי) ובמנחה ריח
בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל
חבירך
הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְיָ צְבָאוֹת
ניחוחכ) ללמדך שאחד המרבה וכו': אי
אדם זוכה דהא כמה צדיקים זוכין
אילימא דהוו להו ומתו והא א"ר יוחנן דין
(ה) תוס'
תהלים יז יד
שְׁמוֹ:
5. וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל
וכן
משום מזוני. שאינך עשיר: על דא
לשתי שלחנות כגון רבי וכדאמרינן
מ)
גרמא דעשיראה ביר אלא הא דלא הוו ליה
יהושע לא מצינו שהיה
הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְיָ:
❖
ודאי קא בכית. על זה ודאי יש לך
בפרק בתרא דהוריות ג :
לו בנים
כלל והא דהוו ליה ומתו. רבי חייא בר אבא
ישעיהו לח ב
דינא בלא דינא. הרבה צדיקים יש
לבכות: דני. חביות: תקיפו. החמיצו:
6. מִמְתִים יָדְךָ יְיָ מִמְתִים
חלש על לגביה ר' יוחנן א"ל חביבין עליך
מֵחֶלֶד חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְךָ
ליעיין מר במיליה. יפשפש במעשיו:
שלוקין בגופם ובממונם אלא הם היו
גליון הש"ס
תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים
יסורין א"ל לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך
אי איכא דשמיע עלי מילתא לימא.
יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה
וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם:
יהב ליה ידיה ואוקמיה. ר' יוחנן חלש על
תוס' ד"ה לא כו'. אין אדם
תהלים יז יד
אם יש בכם ששמע עלי דבר שאני
והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד:
7. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת
זוכה כו'.
שלא
❖
לגביה ר' חנינא א"ל חביבין עליך יסורין א"ל
יהא דבר חוצץ בינו לבין
צריך לחזור בי יודיעני: שבישא. חלקו
וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:
בראשית כה כד
הקיר. אבל מלתא דקביעא כגון ארון
לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך יהב ליה ידיה
בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת
8. טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ
ותיבה אין זה הפסק. אבל מטה נראה
הזמיר ותנן כשם
(א) ואוקמיה אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה אמרי
ד
מוסף תוספות
הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק
שאין זה קבוע: אלא אימא סמוך
שחולקין ביין כך חולקין בזמורות
צוּר מִמְּקֹמוֹ: איוב יח ד
אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים רבי
9. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח
א. בתוס' רי"ש כתב,
❖
למטתי. שלא היה עושה מלאכה עד
ובקנים. שריגים מתרגמינן שבשין
הא לן א"י שמשתלחים
אֵל מְחֹלְלֶךָ: דברים לב יח
אליעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה
: מי שביק לי מידי מיניה.
שיתפלל. ורש"י פירש אפילו ללמוד
חוץ לערי חומה, וקשה
קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא
להר"ר יוחנן דאין בתי ערי
וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי
שאסור ללמוד קודם תפלה. ולא ידעתי
חומה נוהג בזמן שאין
רבינו חננאל
חזייה דהוה קא בכי ר' אליעזר א"ל אמאי קא
הרבה יותר מחלקו: בתר גנבא גנוב
מנא ליה. אבל ראיה דשרי ללמוד
היובל נוהג. ב. בתוס'
[תני תנא קמיה דרבי
רי"ש כתב, וגם יהושע לא
בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד
כו'. הגונב מן הגנב אף הוא טועם
קודם דלקמן בפרק שני
יוחנן כל העוסק בתורה
מצינו שהיה לו בן ואי
המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו
טעם גנבה: סמוך למטתי. כל ימי
אמרינן דרב מקדים ומשי ידיה ומברך
ובגמילות חסדים וקובר
משום בנות וכו'. ג. בתוס'
רי"ש כתב, בהוריות אשרי
את בניו מוחלין לו על
ומתני פרקיה וקרי ק"ש כי מטא
נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא
לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה
הצדיקים שמגיע אליהם
כל עונותיו]. שנאמר בחסד
כל
זמן ק"ש וכו': הנותן מטתו בין
לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד
לשתי שלחנות ואי משום בני דין גרמא
כמעשה הרשעים של
ואמת יכופר עון, מקבר
עוה"ז בעוה"ז. ד. בתוס'
את בניו נמי אתיא עון
צפון לדרום וכו'. ולא בין מזרח למערב
שאקרא ק"ש ואתפלל: צפון לדרום.
דעשיראה ביר א"ל להאי שופרא דבלי בעפרא
רי"ש כתב, וכן התיבה
עון כתיב הכא יכופר עון,
❖
ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום.
ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה
שמניחים עליו הס"ת.
וכתיב התם ומשלם עון
קא בכינא א"ל על דא ודאי קא בכית ובכו
מצויה בין מזרח למערב והיה הדבר
ונראה בעיני שהשכינה במזרח או
אבות אל חיק בניהם.
תרוייהו אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסורין
מר ר' יוחנן נגעים ובנים
גנאי לשכב אצל אשתו מפני
במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש
אינן יסורין של אהבה.
מוסף רש"י
א"ל לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך יהב ליה
לרוחות אחרות: וצפונך. לשון צפון
התשמיש וכן משמע ומוכחי קראי:
וקמנה בנגעים בארץ ישראל
אחד המרבה ואחד
ומשום טומאה. ובנים דלא
ידיה ואוקמיה. רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה
המתפלל
וסיפיה דקרא ישבעו בנים: תמלא
הממעיט.
האוו כלל, אבל הוו ליה
בטנם. תמלא ימי הריונם: טורף
דני דחמרא על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן ואמרי לה רב
(לקמן
בנים ומתו ייסורין [של]
יז.) חלא. (ערובין
אהבה הן, דהא איהו דאמר
נפשו באפו. לך אומר אשר גרמת לך
אדא בר אהבה ורבנן ואמרו ליה לעיין מר במיליה אמר להו ומי חשידנא
סח.) חמרא. (שבת קי.
דין גרמיה דעשיראה ביר,
❖
לטרוף את נפשך בפניך ומה היא
ועוד)
פירוש, היה תופש בידו
בעינייכו אמרו ליה מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא אמר להו אי איכא
שן וכשהיה בא לנחם מי
הנפש זו תפלה כמו שנאמר ואשפוך את
מאן דשמיע עלי מלתא לימא אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא
שמיתו ב[ניו], היה אומר
נפשי לפני ה' : הלמענך
זה עצם בני העשירי, כלומר
רב ניסים גאון
לאריסיה אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב ליה כוליה אמרו
תעזב ארץ. וכי סבור היית
עשרה בנים מתו לי. ולמה
דין גרמא דעשיראה ביר.
ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים אמר להו קבילנא עלי
לא השאיר מכל האברים
שבשבילך שיצאת (ד) תסתלק השכינה
פרשו רבי' שרירא
אלא השן, לפי שהשן
דיהיבנא ליה איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא
ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו:
שלמת אינו מטמא אלא
ורבי' האיי חמודו ז"ל ר'
יוחנן קבר י' בנים זכרים וכי
במחובר למת, ואם נתלש
ואיזדבן בדמי דחמרא: תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער
לוא העשירי שבהן נפל לתוך
אינו מטמא דתנן באהילות
כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום על תפלתי שתהא לפני מטתי
יורה גדולה שהיתה רותחת
פרק שלישי כל שבמת
א
ריתוח קשה וחזק ונמס
טמא חוץ מיהשנים והשיער
מאי לפני מטתי אילימא לפני מטתי ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ריב"ל מנין למתפלל שלא יהא
ב
בשרו ונמק נטל ר' יוחנן
והציפורן ובשעת חיבורן
עצם של אצבע קטנה שלו
הכל טמא. [והא] דתניא
דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר 5 ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל לא תימא לפני מטתי אלא אימא גסמוך
וצררה בסדינו והי' מנחם
כל שיש בו אחד מארבעה
למטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דא"ר חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק כל הנותן מטתו בין
נגעים הללו הרי המזבח
בה אחרים ואית דאמרי כי
נשאר לו בן אחד ושמו ר'
כפרה לישראל, אוקמנה
צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים רב נחמן בר יצחק אמר אף אין
6
מתנה ושיגרו מארץ ישראל
בחוצה לארץ ד[הארץ]
לבבל ללמוד תורה לפני
טמיאה והטומאה לא מנעא
אשתו מפלת נפלים כתיב הכא וצפונך תמלא בטנם וכתיב התם 7 וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה: שמואל:
להו מלצלויי ד[הא]רץ
תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין
ששוכ[ני]ם טמיאה היא. ר'
ד
אלעזר לא ד ... ששי [כל]
לו תפלתו בפניו שנאמר טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק
8
... בט ..ם ומתו, וגם לא
היה חכם כר' יוחנן רבו
מישראל שנאמר 8 ויעתק צור ממקומו ואין צור אלא הקב"ה שנאמר 9 צור ילדך תשי ואם המתין לו מה שכרו
[שעלה] לבקרו, מצאו ישן
אמר
במטה בבית אפל, גילה
[לזרועו פי'] מלובן זרועו
כאילו נראה אורה באותן הבתים. ה[תחיל] ר א[לעז]ר לבכות וכול'. רב הונא החמיצו לו(ת') [ד'] מאה דני דחמרא, אמרו ליה רבנן לעיין מר באורחותיה דילמא [עבירה הו]ת בידיה, אמר להו ומי חשידנא גביכ[ו], אמרו ליה
ומי חשיד הק"ה דעביד דינא בלא דינא, אמרו ליה אמאי לא יהיב מר שבישתא לאריסיה, פירוש שבישתא, זמורות שלכרם, אמאי לא יהבת לארישי. אמר להו ומי שבקי לי, כלומר הם לוקחים בלא ידיעתי לפיכך אני לוקח מהם,
אמרו לו וכי טוב לך לגנוב שלך אחר הגנב, זה אינו עושה אותו אלא הרוצה לטעום [ט]עם מתיקות הגניבה כדכתיב מים גנובים ימתקו וג', כידאמר[י] אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעום. קביל עליה דיהיב. איכא דאמרי יקר
חלא ואיזדבן בדמי חמרא. פיר' הא דאמ[רי] רבנן שתהא תפילתי סמוך למיטתי, סמ'[וך] כלומר של[א יש]אר לי דבר מלאכה לעשותו ויהיה לבי ט[ר]וד עלי [אלא] מאחרי תפילתי אסב על מיטתי לאכל. [דבר אחר שתהא תפלתי
קודמת למטתי כי אם אקדים מטתי לתפלתי אני מתיירא שמא תחטפני שינה וארדם ונמצאתי ישן בלא תפלה]. דבר אחר שת[הא] תפלתי סמוך למיטתי, למקום מיטתי כדי שיהו עניים מצו[יים] שם, [אגב התפלה]. ועל מטתי
להיות נתונה צפון ודרום דאמ' ר' חמא בר חנינא וכול'. הא דתניא שנים שנכנסו לכנסת להתפלל וקדם [אחד] וסיים ויצא ולא המתין לחבירו טורפין תפילתו וכול'. וקימא לן בתפילת ערבית ומפני המזיקין [שבימיהם היו הבתי
כנסיות חוץ לעיר ומתוך כך אם מניחו יחידי שמא יסתכן מהמזיקים שמצויים שם יותר]. ד"א מפני שגורם לשכינה להסתלק לפיכך טורפין לו תפילתו לזה שיצא והניחו לחבירו ויצא, כי השכינה שרויה אפילו בשניים שנאמר אז
נדברו יראי יי איש אל ר[עהו וי]קשב יי וישמע, וכיון שיצא גורם ל[שכינה שתסתלק] ועל זה נאמר טורפין לו תפילתו באפו שנאמר הלמענך תעזב ארץ ויע[תק צור] ממ[קומו], כלומר אתה גרמתה שתס[ת]לק [השכינה] כי [יצאתה].
[ולזה הפירוש אפי' בתפילת שחרית ומנחה].