כיצד
מברכין פרק שישי ברכות
לח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כעבין. ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם
מסופק אם וירמשיי"ש חייבין בחלה משום (ב) עושה עיסתו בצק כדי
מח א ב
א)
ב) ג)
עשאה: כלמודין. $ כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם ו).
לחלקה פטורין מן החלה דלית בהו שיעורא הכא גבי וירמשיי"ש נמי
ד)
ודוגמתו שנינו במועד קטן עושה לו למודין לוחין לבור
פעמים מחלקן שאין משימין שיעור חלה בקדרה אחת אך היה מצריך
מט ג
ה) ו)
ז)
של יין לכסותו: זיעה בעלמא הוא. ואינו פרי לברך עליו בורא פרי
ליקח חלה בלא ברכה בשביל הספק וכל דבר שתחלתו סופגנין וסופו
העץ: וחומץ ספוניות. סופי ענבים
עיסה חייבין בחלה ובהמוציא דקיי"ל
נ ד
ח) ט)
כעבין חייבין כלמודין פטורים א"ל אביי לרב
שאין מתבשלים עולמית ועושים מהן
כרבי יוחנן פרק כל שעה
❖
יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה
י)
חומץ: מחייב קרן וחומש. לשותה
דפליגי ר' יוחנן ור"ל במעשה אילפס
א"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא
ממנו בשוגג: ור' יהושע פוטר.
נא ה ו
א
ופליגי בבלילתו רכה דהיינו תחלתו
הגהות הב"ח
הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות מר
דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה
סופגנין וסופו עיסה אם נאפה בתנור
נב ז
חל עליו ואין לך פרי הניתן למשקה
או בכירה או באילפס בלא מים ושמן
זוטרא קבע סעודתיה עלויה וברך עלויה
(א) רש"י
ב
אלא זיתים וענבים בלבד והיינו כמר
דר"ל ס"ל דלא הוה חייב אלא כשנאפה
המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות אמר
נג ח
בר רב אשי: טרימא מהו. מה
בתנור ואהא קאי מתניתין תחלתו
מר בר רב אשי ג ואדם יוצא בהן ידי חובתו
(ב) תוס'
סופגנין וסופו עיסה דחייב בחלה אבל
מברכין עליו. ושם טרימא כל דבר
בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה ואמר מר בר
חייבים
ט
1
הכתוש קצת ואינו מרוסק: לא הוה
באילפס פטור ורבי יוחנן מחייב
דתנן העושה
רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה
ד
פטורה
אדעתא דרבא. לא היה מבין מהו
דמעשה אילפס סופו עיסה קרינן ביה
י
שהכל נהיה בדברו מ"ט זיעה בעלמא הוא
שואל: א"ל. רבינא לההוא מרבנן
רק שלא יהיו משקין באילפס דהכי
נד כ
א"כ (ג) ד"ה
כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים ויין
איזו טרימא אתה שואל: דקורטמי.
איתא בירושלמי כל שהאור תחתיו
תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של
חייב בחלה ומברכין עליו המוציא אבל
כרכום שכותשים אותו ונותנין בו יין
(ד) ד"ה
ושותין: או דשומשמי. להוציא שמנן:
אנילי"ש אין מברכין עליו המוציא
תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי
ל
❖
או דפורצני. כתישת ענבים לתת
דלא הוי אלא גובלא בעלמא ומיהו אם
יהושע פוטר א"ל ההוא מרבנן לרבא טרימא
ה
קבע סעודתיה עלייהו כמו בפורים
לתוך החרצנים מים לעשות תמד:
(ה) ד"ה
מהו לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה
א"ל רבא חשילתא קא אמרת. מתוך
תורה אור השלם
מברך המוציא וכל דבר שתחלתו
יתיב רבינא קמיה דרבא א"ל דשומשמי קא
(ו) ד"ה
סופגנין וגם סופו כגון הני סופגנין
דברי רבינא הבין רבא את השאלה
1. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ
אמרת או דקורטמי קא אמרת או דפורצני קא
(ז) בא"ד
שמטגנין אותן בשמן שקורין בוניי"ש
א"ל דבר מעוך שאלתני. כמו ביעי
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו
למתני' דשרי בשבת כיון
מר
אמרת אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה אמר
מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן
ט) פטורין מן החלה: זוטרא
חשילתא דשחיטת חולין :
שעומד לאכילה אע"ג
יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן
❖
ליה חשילתא ודאי קא אמרת ואדכרתן מלתא
קבע סעודתיה עלויה. וכן ניל"ש אי
מותר לעשות מהן טרימא. שאינו
דעיקרו
תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
מפסידה אלמא דבמילתה קאי וכיון
קבע סעודתיה עליה מברכין עליה
הא דאמר רב אסי האי תמרי של תרומה
ו
דברים טז ג
דהכי הוא מברכין עליה ב"פ העץ:
המוציא וכן צוה הר"מ בפורים
2. אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם
מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן
גליון הש"ס
כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ:
שתיתא. $מאכל העשוי מקמח קליות
שקובעין סעודתן עליהן לברך המוציא
שכר והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא
גמ' ור"נ סבר המוציא
ז
במדבר כג כב
שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים
בפת תחלה כדי לפוטרן מברכה שהיה
3. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל
דמפיק משמע.
מברכין עלוייהו בורא פרי העץ מאי טעמא
רש"י ד"ה
לחים ז): עבה לאכילה עבידא.
מסופק אי הוה קביעותייהו קביעות
וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב
במלתייהו קיימי כדמעיקרא. שתיתא רב האי
כלמודין כנסרים.
וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם
או לא: דובשא דתמרי מברכין
ובמילתה קיימא: שבוחשין. מגיסין
הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר
אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אמר בורא
רש"י ד"ה שתיתא מאכל
עלויה שהכל. וכן משקין מכל מיני
בכף לערבו יפה במימיו: זיתום
הַחַלָּמִישׁ: דברים ח טו
4. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם
העשוי כו'.
מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי ח הא
❖
המצרי. מפורש במסכת פסחים
פירות בר מתירוש ויצהר כדאמרינן
וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים
בעבה הא ברכה עבה לאכילה עבדי לה רכה
: וכל המשקים שותה. אלמא
גבי ערלה ולאפוקי מה"ג שפירש
ח)
א י)
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם
הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת
❖
לאכילה מכוין ורפואה ממילא הויא
דמיירי שנתן לתוכן מים ב ושכר דידן
לרפואה קא עבדי לה מתיב רב יוסף ושוין
סִבְלוֹת מִצְרָיִם: שמות ו ז
מוסף תוספות
הכא נמי לאכילה מכוין כו' (א): ה"ג
אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת
ט שבוחשין את השתות בשבת י ושותין
א. בתוס' רי"ש הוסיף,
וצריכא דרב ושמואל. ואע"ג דתניא
פרס לא מברכין עליו בורא מיני
זיתום המצרי ואי ס"ד לרפואה קא מכוין
דבפ' כל שעה חשבינן
רבינו חננאל
לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו
מזונות אלא שהכל ואפי' לרב ושמואל
להו זיעה בעלמא ואינו
רפואה בשבת מי שרי א"ל אביי ואת לא
מר זוטרא קבע סעודתיה
סופג את הארבעים אלא
בשבת אצטריך למימר דטעון ברכה:
דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין
עלויה ובריך עלויה
היוצא מן הזיתים ומן
תסברא והא תנן כ כל האוכלין אוכל אדם
ה"ג דסד"א כיון דלרפואה קא מכוין
מברכין עליו בורא מיני מזונות הכא
הענבים. ב. בתוס' רי"ש
המוציא לחם מן הארץ.
לרפואה בשבת וכל המשקין שותה אלא מה
הוסיף, דאי לבדו הוא
דלענין שוויא נהמא אי קבע
לא לבעי ברכה קמ"ל כיון דמתהני
לא הוי בהו ממש שעוריםג (ג) ואין שכר
מברך עליו ב"פ העץ
סעודתיה עליה, בתחלה
אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין ה"נ
מיניה. שהרי מאכל הוא בעי ברוכי:
אלא טעמא בעלמא ועוד משום שיש
דאשתני לעלוייא כמו שמן
מברך המוציא ולבסוף שלש
והלכתא ל"ג ומהלכות גדולות הוא:
בו עלויה אחרינא בפת ועוד בשתיה
זית. ג. בתוס' רי"ש כתב,
ברכות, ויוצא בה ידי חובתו
גברא לאכילה קא מכוין לישנא אחרינא אלא
ד
אומר שהכל: ושוין שבוחשין.
א"נ י"ל כיון שהמשקה
בפסח, מ"ט לחם עוני קרינא
דאפיק משמע. שהוציא כבר והא
מה אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין
צלול עקרו ע"ש המשקה
ביה. ואי לא קבע סעודתיה
ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן
רבי ור' יוסי פליגי גבי נותן מים
(ד)
ולא שייכא לההיא דרב
עליה, בתחלה בורא מיני
ורפואה ממילא קא הויא ה"נ לאכילה קא
ושמואל דכל דבר שיש בו
מזונות ולבסוף ברכה אחת
שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ
לתוך המורסןה ובקלישה מיירי מדקתני
מכוין ורפואה ממילא קא הויא וצריכא דרב
מעין שלש. תמרי ועבדינהו
מחמשת המינים וכ' ואין
שהוא בא ליהנות הימנו: דכתיב אל
ובוחשין ולא קתני לשון גבול והכי
טרימא מברכין עלוייהו
בו כי אם טעמא בעלמא.
(ושמואל) דאי מהאי ה"א לאכילה קא מכוין
דייקינן התם: ואי ס"ד לרפואה
ד. בתוס' רי"ש כתב. ועוד
בורא פרי העץ. אבל
מוציאם ממצרים. וכשנאמרה פרשת
דגבי שתית קאמר דברכה
דקורטמי דפורצני דשומשי
ורפואה ממילא קא הויא אבל הכא כיון
עבדי ליה רפואה בשבת מי שרי.
בלעם כבר יצאו: המוציא לך מים.
מברך שהכל. (ובמהרש"א
לא איפשיטא, והלכך מברך
דלכתחלה לרפואה קא מכוין לא לבריך
הגיה בתוס' בשתיתא).
עלייהו שהכל נהיה בדברו,
וכבר הוציא: ורבי נחמיה סבר דמפיק
דסובר דכיון (ה) דכל שעקרו לרפואה
ה. בתוס' רי"ש כתב,
דתנן ועל כולם אם אמר
עלויה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה
משמע. שעתיד להוציא דכתיב המוציא
ואין רגילות לעשותו לצורך אכילה
ל
ברייתא היא בפ' בתרא
שהכל יצא. [שתיתא וכו'.
אסור בשבת וכו': והא תנן כל
דשבת גבי פלוגתא דר'
אתכם וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין
פי' שתיתא אסוויק, והוא
בעי ברוכי: שעל הפת הוא אומר המוציא
וריב"י דפליגי גבי נותן
הקלי, דעביד במשחא
האוכלין וכו'. דמשמע מדנקט כל
לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה
וכו': ת"ר מה הוא אומר המוציא לחם מן
מים למורסן והתם מסיק
ובמלחא ובקמחא או
מוציא כל ימי היותם במדבר: דאפיקית
האוכלין דאפי' כל שעקרו לרפואה
במיא]. [ושוין שבוחשין
דאיירי ברכה מדקתני וכו'
(ו)
הארץ רבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ
(עיין ב"ח). ו. בתוס' רי"ש
את השתית בשבת. והוא
יתכון. שאני הוא שהוצאתי אתכם:
כיון שראוי לאכילה שפיר דמי מדנקט
כתב. וצריכא דרב ושמואל
נתינת השתית בכלי ואח"כ
אשמעינן אמר רבא במוציא כולי עלמא לא פליגי
כל ומסיק הגמרא וצריכא דרב
דפשיטא דמתני' שריא
יתן בו חומץ ויערבנו שתי
דאפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי
ליה בשבת כיון שעומד
וערב בתרווד, או כיוצא בו
2
ושמואל דפשיטא (ז) דמתניתין שריא
❖
לאכילה.
כלי הניטל בשבת, וינער
המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש $ ורבי
אף על פי שעומד לרפואה אבל דרב
3
אח"כ את הכלי לכלי אחר].
נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע שנאמר 4 המוציא אתכם מתחת סבלות
ושמואל ו אשמעינן דלא נימא כיון
מוסף רש"י
דעקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל
מצרים ורבנן ההוא הכי קאמר להו קודשא בריך הוא לישראל כד
ושאר מי פירות של
קא משמע לן כיון דמתהני מיניה
מפיקנא לכו עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית
תרומה.
בעי ברוכי ומכל מקום לא יברך
יתכון ממצרים דכתיב וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא משתבחין ליה
(חולין קכ:)
4
אלא שהכל כיון שאינו עשוי
ושותין זיתום המצרי.
רבנן לרבי זירא [את] בר רב זביד אחוה דר"ש בר רב זביד דאדם גדול
לסעוד כי אם לשתות ואם כן כל
הוא ובקי בברכות הוא אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו לידי זמנא
דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו
חדא איקלע לגביה אפיקו ליה ריפתא פתח ואמר מוציא אמר זה הוא
(שבת קנו.) כיון דאית ליה
עשוי לסעוד
כי אם לשתות כגון
הנאה מיניה.
שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא בשלמא אי אמר המוציא
שכר וכיוצא
בו מברך שהכל
(לעיל לו.)
אשמעינן
וכהאי גוונא
פסק בה"ג והלכתא
שתיתא עבה
מברך בורא מיני מזונות קלישתא
מברך שהכל ואף
על פי שלרפואה נעשית
היכא דאית ליה
הנאה מיניה מברך:
והלכתא