לח:
כיצד
מברכין
פרק שישי ברכות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והלכתא
המוציא וכו'. ואע"פ דבמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק
אשמעינן טעמא. פירושא דקרא כמו שפירשנוהו ולמדנו פירושו:
נה א
א)
ב) ג)
ואשמעינן הלכה כרבנן. דהמוציא דאפיק הוא: מאי קמשמע לן.
משמע ובירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב
ד)
הכל מודים בזו: אף ירקות שנשתנו כו'. ואפילו הכי במילתייהו
האותיות כגון העולם מוציא ואע"ג
דבלחם מן נמי איכא עירוב
נו ב ג ד
ה) ו)
פרי האדמה: שלקות. כל ירק שלוק:
קיימי ומברכין עלייהו בורא
שאני התם דקרא כתיב
מצמיח חציר לבהמה ועשב
דרש רב חסדא. כך: משום רבינו.
לעבודת האדם להוציא לחם מן
ז) ח)
❖
ט)
רב: שלקות אומר בורא פרי האדמה
הארץ ועל כן יש לבצוע בשתי ידיו
אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן
נז ה
ורבותינו כו' ומאן נינהו עולא אמר
בעשר אצבעות נגד י' תיבות
אלא דאמר מוציא מאי קמ"ל ואיהו דעבד
שבמקרא זה: מדקתני ירקות
רבי יוחנן שהכל. הרי הדבר
הגהות הב"ח
לאפוקי נפשיה מפלוגתא $ והלכתא המוציא
א
דומיא דפת. לא הוי ירקות דומיא
במחלוקת: ואני אומר. ליישב
נח ו
(א) רש"י
לחם מן הארץ דקי"ל כרבנן דאמרי דאפיק
דפת שהרי פת אישתני לעלויא ויש
דבריהם שאינן חלוקין יש מהן פרי
בר יפת
משמע: ועל הירקות אומר וכו': קתני ירקות
בר יפת
האדמה ויש מהן שהכל: כל. ירק
ירקות שאין משתנות לעלויא אלא
שנתקע (ב) ד"ה
דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף
כלומר מה הפת אין בשול מגרע את
הנאכל חי שתחלתו ב"פ האדמה שלקו
נט ז
(ג) ד"ה
ירקות נמי שנשתנו ע"י האור אמר רבנאי
הברכה אף הירקות נמי במלתייהו
אפקיה ממלתיה לגריעותא ומברך
בר יפת
❖
משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין
קיימי ולא מגרע להו הבשול:
שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי:
ב
(ד) תוס'
משכחת לה בתומי וכרתי.
וכל. ירק שאין דרכו ליאכל חי
עליהן בורא פרי האדמה (ממאי מדקתני
אע"ג דאשתנו
וא"ת והרי נראה
שמתחלתו אם אכלו חי שהכל הוא
ירקות דומיא דפת) דרש רב חסדא משום
ג"כ
רבינו חננאל
❖
מברך: שלקו. והביאו לדרך אכילתו
לעינים דהבשול משביחן וי"ל דהיינו
רבינו ומנו רב שלקות מברכין עליהם בורא
דרש רב חסדא ... כל
בשביל הבשר והמלח שבתוכן ונראין
הוא עיקר פריו ומברך בורא פרי
שתחלתו בורא פרי האדמה
פרי האדמה ורבותינו היורדין מארץ ישראל
האדמה: דרש רב נחמן. כך:
הדברים שכל דבר שהוא כל כך טוב
שלקו שהכל נהיה בדברו
גליון הש"ס
ומנו עולא משמיה דר' יוחנן אמר שלקות
וכל שתחלתו שהכל נהיה
משום רבינו. שמואל: שלקות מברך
מבושל כמו חי וחי כמו מבושל כמו
גמ' והלכתא המוציא.
בדברו שלקו בורא פרי
מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו ואני
בורא פרי האדמה וחברינו כו'.
מיני קטניות וכן תפוחים יש להן
האדמה. הא נמי דדרש רב
תוס' ד"ה
אומר כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו
חסדא כל שתחלתו שהכל
רב נחמן חשוב ולא קרי לעולא
ברכה הראשונה שכל כך שוין מבושלין
ג
משכחת לה וכו' שכל כך
שלקו בורא פרי האדמה,
רבותינו: אמר שלקות שהכל ואני
כמו חיין ומטעם זה מברכינן נמי
שהכל נהיה בדברו וכל שתחלתו שהכל נהיה
הוא טוב אחר הבישול כמו
פשטינן לה כגון קרא חייא
קודם לכן.
אומר. שהם חלוקין בפלוגתא דרבי
על היין מבושל בורא פרי הגפן $שכל
וכרובי וסלקא, שאין דרך
בדברו שלקו בורא פרי האדמה בשלמא כל
❖
בני אדם לאכלן חיין, ואם
כך הוא טוב אחר הבשול כמו קודם
מאיר ורבי יוסי ודברי שמואל
שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בפה"א
אכלן מברך עליהן שהכל,
לכן וקרא וסלקא וכרוב וכיוצא בהן
ודברי ר' יוחנן בכל מיני ירקות הן
שלקן דאישתני לעילויא
משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא אלא כל
בורא פרי האדמה, הכי
מוסף תוספות
שטובין יותר מבושלין מחיין כשהן
וחלוקין זה על זה שמואל כר"מ דאמר
הילכתא דליכא מאן דפליג
שתחלתו בפה"א שלקו שהכל היכי משכחת
חיין מברכין עליהם שהכל ומבושלין
מבושל קאי במלתיה ור' יוחנן קאי
א. בתוס' רי"ש כתב, י"מ
עלה. אבל הא דאמר כל
לה א"ר נחמן בר
יצחק משכחת לה בתומי
כל תלמודו שלמד בל' יום
שתחלתו בורא פרי האדמה
ד
כר' יוסי: יוצאין ברקיק השרוי.
ב"פ האדמה וכן אותן ערמוניות
❖
מהדר ביום ל'.
שלקו שהכל, וכגון תומי
וכרתי דרש רב נחמן משום רבינו ומנו
במים ידי אכילת מצה של מצוה
וחבושים שאינן ראוין לאכלן חיין
וכרתי דכיון דשלקן אשתני
לגריעותא, ליתא מדר' יוחנן
וקרינן ביה לחם עוני ט): אבל לא
שמואל שלקות
מברכין עליהם בפה"א
כמו מבושלין בתחלה מברכין עליהן
שאכל זית מליח וברך עליו
מוסף רש"י
במבושל. דתו לאו לחם איקרי:
שהכל ומבושלין בורא פרי העץ אך
וחברינו היורדים מארץ ישראל ומנו עולא
תחילה וסוף, וקיימא לן
שלקות.
אפילו ר' יוסי מודה. דלענין ברכה
מליח הרי הוא כרותח, וזית
אותן ערמוניות שקורין לומיברד"ש
משמיה דר' יוחנן אמר שלקות מברכין עליהן
זה שמלחו כאלו שלקו הוא,
במילתיה קאי: אמר רב נחמן קבע
מברך עליהן בורא פרי העץ אפילו
(פסחים לט. ועוד) יוצאין.
ולכתחלה מברך עליו בורא
שהכל נהיה בדברו ואני אומר במחלוקת
עולא לשבשתיה כר' בנימין . עולא
ברקיק
בתחלה וכל דבר המתקלקל בבשולו
פרי העץ ולבסוף ברכה אחת
(א)
שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל
השרוי.
מעין שלש, דהיא על העץ
שאמר משום ר' יוחנן לעיל שהכל
כגון תומי וכרתי וכיוצא בהן כשהן
ועל פרי העץ. שמעת מינה
שלא נמוח דברי ר"מ ור' יוסי אומר יוצאים
ה
למד וקבע שבושו כרבי בנימין עד
חיין מברך עליהן בורא פרי האדמה
דשלקות לא אישתני
ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא
לגריעותא אלא אע"ג
שנתקעה בלבו ועכשיו אומר בבית
ומבושלים שהכל כך נראה לרבינו
(שם מא.)
דשלקו בורא פרי האדמה
נמוח ולא היא דכ"ע שלקות מברכין עליהן
המדרש בשם רבי יוחנן: תהי בה
יהודה ומיהו הרב אלפס פסק
אבל לא במבושל.
כתחלתו. דבמלתייהו קאי
ואי אמרת בתחלה שהכל
ר' זירא. במחלוקת זו שהוזכרה בבית
בשלקות (ד) דאשתני לגריעותא ע"י
בפה"א ועד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא
נהיה בדברו ולבסוף בורא
בשולן אומר בורא פרי האדמה כרב
המדרש וכי מה ענין להזכיר דברי
משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפי'
נפשות, א"כ מאי אסהדותא
(שם) תהי בה.
דר' חייא בר אבא. ולפתות,
ר' בנימין (ב) אצל דברי רבי חייא בר
נחמן דאמר שלקות מברכין עליהן
רבי יוסי מודה אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן
חיין שהכל נהיה בדברו.
אבא במחלוקת בית המדרש הרי
בורא פרי האדמה דר' חייא בר אבא
כיון דשקילא לגרעיניה
שלקות מברכין עליהם בפה"א ור' בנימין בר
אינו כדאי לחלוק עליו: בר מן דין
(ערובין
קאי נמי כוותיה ובכל שלקות מיירי
וכו'. וכיון דסלקיה
יפת א"ר יוחנן שלקות מברכין עליהם שהכל
סו.) תורמוסא.
לגרעיניה בצר ליה שיעוריה
ובר מן דין. לבר משתי ראיות
ר' חייא בר אבא אף באותן
אלא שאין לברך על פחות
נהיה בדברו א"ר נחמן בר יצחק קבע עולא
הללו שאמרתי שאין רבי בנימין
דמשתנים לגריעותא מדפליג להו
(ג)
מכזית. מיהו בירושלמי
אמר אפי' פרידה אחת של
לשבשתיה כר' בנימין בר יפת תהי בה
כלום אצל רבי חייא יש לנו עוד ראיה
גמרא אהדדי ר' חייא בר אבא ור'
ענבים או של רימון, שהיא
שלא אמר רבי יוחנן מימיו שלקות
בנימין בר יפת ואגוז מטוגן בדבש
ר' זירא וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל
טעונה ברכה לפניה
(ביצה כה:) כבושין.
ולאחריה, כיון דהוי
שהכל: וא"ל בורא פרי האדמה.
מברך עליו בורא פרי העץ דאגוז
ר' חייא בר אבא ר' חייא בר אבא דייק
שלוקין.
כברייתו.
כל
עיקר: תלתין יומין מהדר
אלמא אע"ג דשלקיה קאי במלתיה:
מבושלין.
וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה ורבי בנימין
(פסחים לט.)
תלמודיה. לאו דוקא כל תלמודו
שאכל זית מליח. שהיה מלוח זה
בר יפת לא דייק ועוד רבי חייא בר אבא
אלא כל מה שהיה לומד בשלשים יום
כמה ימים וקי"ל מליח
כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דר'
כרותח: אבל לא כבושין. בירקות
היה חוזר הכל לפניו ביום שלשים
ואחד : זית מליח. ומליח כרותח:
יוחנן רביה ור' בנימין בר יפת לא מהדר
של מרור היא שנויה בפרק כל שעה
א
ועוד בר מן דין ובר מן דין דההוא תורמסא
בצר
לומר שאין יוצאין בהן
דשלקי ליה שבע זמנין בקדרה ואכלי ליה
שלוקין משום מרור אלמא לאו
במלתייהו קיימי. שלוק הוי נימוח טפי
בקנוח סעודה אתו ושאלו לר' יוחנן ואמר להו מברכין עלויה בורא פרי
ממבושל: דבעינן טעם מרור וליכא.
האדמה ועוד אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח
אבל לענין ברכה שם פרי עליו:
ובריך עליו תחלה וסוף אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי בתחלה
בצר
מברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש
אלא אי אמרת שלקות לאו במילתייהו קיימי בשלמא בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו אלא
לבסוף מאי מברך דילמא בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא מתיב רב יצחק בר
שמואל ו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח יוצא בהן ובקלח שלהן אבל לא כבושין ולא
שלוקין ולא
מבושלין ואי ס"ד במילתייהו קאי שלוקין אמאי לא שאני התם דבעינן טעם מרור
וליכא אמר ליה רבי ירמיה
לרבי זירא רבי יוחנן
היכי מברך על זית
מליח ז כיון דשקילא לגרעיניה
בצר