כיצד מברכין
פרק שישי ברכות
לט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בצר
ליה שיעורא. היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור
בצר
ליה שיעורא. וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבא ה) ואכילה
ס
א)
א
ב) ג)
בכזית: כזית שאמרו. לענין שיעור כל אכילות: אגור בתוכו. מזומן
אבל בברכה שלפניו אפילו פחות מכשיעור דאסור ליהנות
ד)
לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור
בעולם הזה בלא ברכה בין לענין אכילה בין לענין שתיה אבל בברכה
סא ב
ה) ו)
ז)
כמשקה ענבים: דורמסקין. אף הן שלקות מעשב שקורין אקדלשי"ט
שלאחריו בעינן שיעור מלא לוגמיו על כן יש ליזהר לשתות מכוס של
סב ג
ח) ט)
בלע"ז כך ראיתי בפירוש בבא קמא
ברכה $ מלא לוגמיו כדי שיברך
י)
❖
סג ד
של רבינו יצחק ברבי יהודה. אבל כאן
לאחריו מעין ג' ברכות $ והר"י היה
בצר ליה שיעורא אמר ליה מי סברת כזית
פירש פרונ"ש וכן שמעתי אני כאן
אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה
גדול בעינן כזית בינוני בעינן (והא איכא)
סד ה
ובבבא קמא פרונ"ש ואי
חשובה היא אפי' בבציר משיעורא
הגהות הב"ח
וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול
אפשר להעמידה דא"כ $ הרי ברכתו
מברכינן בורא נפשות רבות ולא
(א) תוס'
הוה דאע"ג דשקלוה לגרעינותיה פש ליה
❖
ב"פ העץ והיאך קדם וברך על
נראה דכיון דבורא נפשות תקנוה
יוסף
שיעורא דתנן זית שאמרו לא קטן ולא
סה ו
א
הפרגיות שברכתן שהכל ואינם
כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי
גדול אלא בינוני וזהו אגורי ואמר רבי אבהו
כדברים חשובים כדמפרש ואזיל: שלא
שיעורא בבורא נפשות רבות נמי בעי
גליון הש"ס
לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו ואמרי לה
טעם טעם בשר. ונעשה הבשר
שיעורא ובירושלמי ר' יוחנן היכי
רש"י ד"ה דורמסקין כו'
ז
❖
חביב עליו: פרגיות. בשר עוף
סמרוסי שמו ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו
בריך אזית הא לא הוי שיעורא וקאמר
הרי ברכתו בפה"ע.
שקורין פרדרי"א: זקנה אין כאן.
משום בריה דאפילו לא אכל אלא
אגור בתוכו נימא כתנאי דהנהו תרי תלמידי
פרידה אחת של ענב או פרידה אחת
הלא זקן אני והיה לו לשאלני על איזה
דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניו
רבינו חננאל
של רמון בעי ברוכי משום דבבריה
מהן יברך לפטור את שאר המינין.
כרוב ודורמסקין ופרגיות נתן בר קפרא
הביאו לפניו כרוב
מברכין אפילו פחות מכזית וחולק על
ודברים הללו אינן באין ללפת את
רש"י ד"ה ועביד תוך
ודורמסקין. פי' פרונגא.
רשות לאחד מהן לברך קפץ וברך על
גמרא דידן כדמשמע הכא א"כ אין
הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן
וכו' כקול תוך תוך.
ובלשון ישמעאל אגהץ עין
הפרגיות לגלג עליו חבירו כעס בר קפרא
בקר ומברכין עליו בורא פרי
הלכה כמותו של ירושלמי (א) וה"ר יוסי
באין ואמרינן לקמן
תוס' ד"ה בצר
העץ. ופרגיות. צפרים
אמר לא על המברך אני כועס אלא על
דטעונין ברכה לפניהם ואין הפת
היה מפרש שהירושלמי אינו חולק על
וכו' מלא לוגמיו כדי
קטנים. גירגלידי. דליפתא
שיברך.
המלגלג אני כועס אם חבירך דומה כמי שלא
בין פירמי רברבי בין זוטרי
פוטרתן: דמברך סבר שלקות.
הגמרא שלנו דהכא מיירי שהוסרו
בורא פרי האדמה. אפי'
דכרוב ודורמסקין שהכל ברכתן
הגרעינים ונמלח אם כן לא היה
טעם טעם בשר מעולם אתה על מה לגלגת
בא"ד והר"י היה אומר.
שדא ביה קימחא, דלמידבק
כפרגיות דעל דבר שאין גדולו מן
כברייתו אבל אם אכלו שלם אפי' אם
בעלמא קא מיכוין ולא
עליו חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס
תוס' ד"ה נתן וכו'
למזונא. מיא דסילקא
הארץ כגון בשר ביצים ודגים תנא
היה פרידה אחת של רמון מברך עליו
אלא על המברך אני כועס ואמר אם חכמה
ומיירי בהסבו.
כסילקא ומיא דליפתא
❖
במתניתין שהכל וכיון דברכותיהם
תחלה וסוף וגמרא ירושל' היה סבור
כליפתא כך הלכה ומברך
ו)
אין כאן זקנה אין כאן תנא ושניהם לא הוציאו
בורא פרי האדמה. א"ר
שוות חביב עדיף: ומלגלג סבר
שהזית היה שלם ולכך הוצרך לתרץ
חייא בר אשי משמיה דרב
שנתן מאי לאו בהא קא מיפלגי דמברך
שלקות בורא פרי האדמה. שהיא
באותו ענין דאכל פרידה ט) דבריה
פת צנומה בקערה מברכים
מוסף תוספות
סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו
עליה המוציא. פיר' פיררה
ברכה חשובה לעצמה לדברים
ואינן חולקים יחד ועוד יש בירושלמי
א. בתוס' רי"ש כתב,
פתיתין בקערה ויצק עליה
הלכך חביב עדיף ומלגלג סבר שלקות ב"פ
חשובים והיה לו להקדימו: כרוב
היכא דבריך אתורמוסא למיכליה
דבימיהם היו רגילים
מרק מברכין עליה המוציא
להסב ולקבוע לשתות
לחם [ומיירי בדאיכא עליה
עדיף דזיין. דתניא לקמן
האדמה פרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך
ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי
ב
ולאכול פירות ומיני
תוריתא דנהמא]. ופליגא
כרוב למזון ותרדין לרפואה:
זמנא אחריתי ופריך מאי שנא מאמת
פירא עדיף לא דכ"ע שלקות ופרגיות שהכל
מזונות אבל אנו אין
דר' חייא דאמר צריך
רגילים בכך להסב ולכך
גרגלידי דלפתא. ראשי לפתות:
שתיכלה ברכת המוציא עם
המים פירוש דמברך לשתות והני
❖
נהיה בדברו והכא בהאי סברא קא מיפלגי
כ"א מברך לעצמו.
בציעת החתיכה מן הככר
פרמינהו. מנושיי"ר בלע"ז לשון
אזלי והני אחריני נינהו וא"צ לברך
שבוצע ממנו, דהא זה הפת
מר סבר חביב עדיף ומר סבר כרוב עדיף
קניבת ירק: פרימא זוטא. גריעותא
פעם אחרת ומשני הכא הוה דעתו
כולה כבר היא צנומה
דזיין אמר ר' זירא כי הוינן בי רב הונא אמר
בקערה. ומתקיף רבא אהא
לעזי רש"י
היא ובשאכלו חי קאי: אבי תפי.
מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן
דר' חייא מאי שנא צנומה
לן הני גרגלידי דלפתא פרמינהו פרימא רבא
על מקום שפיתת הקדירה: ועביד
אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו
אקדלשי"ט
דפליג, דכי כליא ברכה
[אדרילצי"ש]. מלוח (שיח
בפה"א פרימא זוטא שהכל נהיה בדברו וכי
אצנומא קכליא, אפי'
תוך תוך. כלומר ששלוק ונמחה
ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם
פרונ"ש [פרוני"ש].
הבוצע על הככר כיון דפריס
בר).
אתאן לבי רב יהודה אמר לן אידי ואידי
מאד וקול רתיחתו נשמעת $ כקול
ועד משום דהוה ברכה לבטלה וכן
ג
שזיפים. פרדרי"א
מזה הככר ובצע, כי כליא
[פירדרי"ץ]. קורא (עוף).
ברכה אפרוסה כליא. אלא
תוך תוך: מיא דסלקא. תבשיל של
נכון לומר על כל ברכה לבטלה
בפה"א והאי דפרמינהו טפי כי היכי דנמתיק
מינושיי"ר. לחתוך
אמר רבא צריך שתכלה
דורמסקין.
תרדין: כסלקא. לענין ברכה:
פירש"י
בשכמל"ו:
טעמיה אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא
לחתיכות דקות. אני"ט
ברכה על הפת. כלומר, אם
[אניי"ד]. ש∆ ב∆ ת (צמח
היא פת שלמה מברך ואח"כ
דשיבתא. ירק שנותנין מעט בקדרה
פרונ"ש. ולא נראה דבסמוך
❖
אמר לן תבשילא דסלקא דלא מפשו בה
בוצע, אבל אם היא פתיתה
ריחני).
למתק בעלמא ולא לאכלו. אני"ט
משמע דמברכין עליהן בורא פרי
או צנומה בקערה, אומר
קמחא בורא פרי האדמה דלפתא דמפשו בה
בלע"ז: למתוקי טעמא עביד.
האדמה וא"כ בורא פרי העץ בעי
המוציא ופושט ידיו ונוטל.
קמחא טפי בורא מיני מזונות והדר אמר
והלכתא כרבא.
מוסף רש"י
ומברכין על מימי תבשילו ב"פ
ברוכי ונראה שהוא מין כרוב:
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן
אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דשדי
ד
האדמה: השבת אין בה. בבד שלה
פרמינהו.
(שבת עד:) (שם
בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לה
לברך. ונראה דמיירי בברכה
משנתנוה בקדרה והוציאוה אין בה
ועביד תוך תוך.
קיט.)
שלפניו דאי בשל אחריו הא אמרינן
שוב משום איסור תרומה דהוה ליה
אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב
דאין מזמנין על הפירות
כעץ בעלמא. מדקתני משנתנה טעם
וטוב לעינים וכ"ש לבני מעים אמר אביי
ש"מ לטעמא עבידא: פת צנומה.
$ ומיירי בהסבו ואנו אין לנו שום
(ערובין כט.)
והוא דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך אמר
א
אין בה משום
יבשה שנתנה בקערה לשרות וכן
הסבה אלא על הפת ולכך צריך לברך
(פסחים עד.)
רב פפא פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא
תרומה.
ה
צריך שתכלה.
צנומות דקות :
כל אחד על כל דבר הן בפירות הן
ז)
ומיא דלפתא כלפתא ומיא דכולהו שלקי
ביין: חביב עדיף. וכן הלכה
(נדה נא:)
ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה
ככולהו שלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא
מן הפת והאי פרוס ועומד
אם יש לו שני מיני פירות לפניו חביב
מאי למתוקי טעמא עבדי או לעבורי זוהמא
הוא: אפרוסה
ח) (כליא). כיון
עדיף ובורא פרי האדמה עדיפא
עבדי לה ת"ש השבת משנתנה טעם
דאמרת עם פריסת הפרוסה
משהכל נהיה בדברו דמבוררת טפי
ו
תכלה מאי חשיבותא ומאי אהניתא:
וחשובה לעצמה מקרית ויברך על
בקדירה אין בה משום תרומה ואינה
אלא
אותו המין ששייך בו פרי האדמה אף
מטמאה טומאת אוכלים שמע מינה למתוקי
ז
על פי שאותו המין שיש לברך עליו
טעמא עבדי לה שמע מינה אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה
שהכל חביב עליו ואם לפניו פירות
מברכין עליה המוציא ופליגא
דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה
שהברכות שוות ואחד מהן הוא מז'
ברכה עם הפת מתקיף לה
רבא מאי שנא
צנומה דלא משום דכי
המינין יברך תחלה על אותו של ז'
המינין דעדיפי: מיא דסלקא
כליא ברכה אפרוסה קא כליא
על הפת נמי
כי קא גמרה אפרוסה גמרה
אלא
כסלקא. מברכין עליה בורא פרי
האדמה אף על פי שאין בה אלא מים
וטעם הירקות מברך עליהן כאשר יברך על הירקות אע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק: פת צנומה בקערה
מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ ופליגא דר' חייא. וא"ת היכי מיירי אם יש שלמה לפניו הא אמרינן בסמוך דכ"ע שלמה
עדיף ואי ליכא אלא צנומה היכי פליג עלה ר' חייא הא מסקינן לעיל פרורין אף על פי שאין בהן כזית מברכין
עליהן המוציא הואיל ואית בהו תוריתא דנהמא וי"ל כגון
דאיכא שלמה לפניו ובצע מן הצנומה רב חייא בר
אשי סבר דהוי
כמו
שלמה מאחר שהיא חביבה [מברך עליה] ור' חייא
ס"ל צריך שתכלה ברכה עם הפת ואם כן בעינן
שתכלה הברכה
הפרורים י) המוציא
לחם מן הארץ:
עם
בציעת הפת
וכיון שבצועה קודם
לכן שלמה עדיף
אבל
אי
ליכא
שלמה מודה שיברך על
והלכתא