כיצד מברכין
פרק שישי ברכות
מב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דגורם ברכה לעצמו. בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע"פ
מיהו ר"י ור"ת היו אומרים שלא לברך כלל
אשאר משקין הבאין
קח א ב
א)
שלא היו צריכים לשתייתו: רב הונא אכל תליסר ריפתי. מפת הבאה
בתוך הסעודה וטעמא דפת פוטרת כל הדברים הבאים בשבילה
ב)
בכסנין ולא בירך אחריו: אמר רב נחמן עדי כפנא גרסי': עדי. אלו.
והשתא יין פוטר כל מיני משקין לפי שעיקר משקה הוא והוא ראש
קט ג ד
ג)
ד)
כלומר אלו לרעבון נאכלו ואכילה מרובה כזו לא נפטרת מברכה אלא
לכל מיני משקין ולכך הוא העיקר והן טפלין לו לענין ברכה והלכך
קי ה
ה)
כל שאחרים קובעין אכילתן בכך
משקין הבאין מחמת הסעודה
טעון בהמ"ז כך פירש רב האי.
שבאין בשביל הפת לשרות המאכל
דגורם ברכה לעצמו רב הונא אכל תליסר
קיא ו
ורבותינו פירשו תליסר ריפתי מפת
וגם א"א לאכילה בלא שתיה והלכך
ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך
ו)
קיב ז
שלנו ולא בירך אחריו משום דלא
פת פוטרתן חוץ מן היין כדקאמר
ז) ח)
א"ל רב נחמן עדי כפנא אלא כל שאחרים
א
ט)
שבע וקרא כתיב ואכלת
גמרא טעמא ולהאי טעמא ניחא
י)
קובעים עליו סעודה צריך לברך רב יהודה
❖
ושבעת וברכת וכך פי' רב יהודאי
מה שאנו מברכים בפסח על החזרת
קיג ח
הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר
בה"ג ואינו נ"ל דלית ליה לרב הונא
על אכילת מרור לבד שהעולם
חביבא אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין כי
והם החמירו על עצמן עד כזית ועד
מקשים אמאי אין מברכין נמי ב"פ
תורה אור השלם
קיד ט
אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא אמר
כביצה ודלא כר"מ ודלא
האדמה וב"פ האדמה דשאר ירקות
1. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא
כר' יהודה : לחמניות.
להו מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא
אינו פוטר כדקאמרינן התם כיון
מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי
קטו י
אובליא"ש בלע"ז: אסור מלאכול.
דאיכא הגדה והלל אסח דעתיה אלא
לחם מן הארץ קא מברכיתו אמרי ליה אין
וַיְבָרֲכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ:
קטז כ
בראשית ל כז
וודאי טעמא הוי כיון דרחמנא
עד שיברך בהמ"ז ויחזור ויברך על
דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה פת
2. וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ
קבעיה חובה דכתיב על מצות
הבא לפניו דכיון דגמר אסח דעתיה
בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ
❖
הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא ואמר
וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי
מברכה ראשונה ומסעודתיה: סלק
ומרורים יאכלוהו הוי כמו דברים
שמואל הלכה כרבי מונא אמר להו ב אין
בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְיָ בְּכָל
אתמר. אם סלק הלחם וכל האוכל
הרגילין לבא מחמת הסעודה דפת
אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה:
❖
פוטרתן: לחמניות. פרש"י
הלכה כרבי מונא אתמר אמרי ליה והא
בראשית לט ה
רבינו חננאל
מעל השלחן ועדיין לא ברכו אסור
מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות
לאכול: ריסתנא. אמנישטרשיו"ן:
אובליא"ש ולא נהירא דא"כ אפילו
ג
רב הונא אכל תליסר ריפתא
כעכי מתלת ריפתא לקבא ולא
מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא שאני
אתכא דריש גלותא סמכינן. ואין
הגהות הב"ח
לא קבע נמי (ב) לבריך המוציא שהרי
בריך. ואמר כיון שהזכיר רב
סילוקנו סלוק שדעתנו אם ישא
הוא לחם גמור שהרי סופו עיסה
התם דקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא
(א) רש"י
ד
ששת פת הבא בכיסנין, פי' זו
משאות מאת פניו אלינו נאכל: הרגיל
ונראה לפרש דהיינו נילי"ש מיהו
הפת העשויה כמין כיסין
דלא קבע סעודתיה עלייהו לא רב פפא
(ב) תוס'
מלאים סוכר ושקדים ואגוזים
בשמן. למשוח ידיו אחר אכילה:
כי קבע סעודתיה עליה מברך עליו
איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן בתר
וכיוצא בהן שעושין אותו כמין
שמן מעכבו. לענין ברכה שאפילו
המוציא כמו בפורים מיהו רבינו
צריך לברך תחלתו
כעכין, ולועסין אותן בבתי
דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי
וסופו (ג) ד"ה
משתאות, הזכיר המעשה של
גמר וסלק ולא משח ידיו עדיין
שמשון פירש דאין לברך עליו המוציא
רב הונא שאכל פת הבא
למיכל שקל רב פפא וקא אכיל אמרי ליה
סלק
אתמר.
סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה:
דהוי כמו דייסא:
בכיסנין תליסאר ריפתא כעכי
לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול אמר
(ד) בא"ד
מתלת ריפתא לקבא, ולא בירך
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא.
משמע שדרכן היה (ג) לסלק השלחן
אחריהן וכו'. ואמר רב נחמן
להו סלק אתמר רבא ורבי זירא איקלעו
אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא
קודם בהמ"ז ולכאורה קשה למנהג
(ה) ד"ה
עדי כפנא הוא. פי' זה האיש
רעב הוא וסעודתו קבע בהם
לבי ריש גלותא לבתר דסליקו תכא מקמייהו
בסלוק ולא בשמן אלא במים
שלנו שאנו מקפידים שלא לסלק
וצריך לברך אחריהן מיסתבר.
הלחם קודם (ד) ושמא בימיהם נמי
אחרונים כ"ז שלא נטל מים אחרונים
שדרו להו ריסתנא מבי ריש גלותא רבא
(ו) ד"ה
וכן היה רב נחמן אומר כל
שאחרים קובעין סעודתן עליו,
לא היו מסלקין השלחן מקמי המברך
הוא מותר לאכול ומשנטל אסור
❖
אכיל ורבי זירא לא אכיל א"ל לא סבר לה
ולאכול
על זה הפת הבאה בכיסנין
לאכול: לנטילת ידים. $ דמים
כי אם מלפני שאר המסובין לפי
צריך לברך. וכש"כ שרב הונא
מר סלק אסור מלאכול א"ל ה אנן אתכא
אחרונים בהמ"ז ולא יאכל כלום
שהיו להן שלחנות קטנים וכל אחד
עצמו שאכל כשיעור סעודת
דריש גלותא סמכינן: אמר רב הרגיל בשמן
אחרים שלא אכלו עדיין כלום
גליון הש"ס
עד שיברך על מזונו: תכף לת"ח.
לפני עצמו אוכל על שלחנו אבל אנו
דצריך לברך תחלה וסוף. ואין
שמן מעכבו אמר רב אשי כי הוינן בי רב
המקריבו אליו ומארחו בביתו:
שרגילים לאכול כולנו על שלחן
גמ' אלא כי הא דאר"ח
הלכה כרב מונה דאמר פת
ברכה. בביתו: מתני' ברך על
בראשי.
כהנא אמר לן כגון אנן דרגילינן במשחא
הבא בכיסנין מברך עליה
אחד אין נאה לסלק השלחן עד
המוציא. ולחמניות שאמר ר'
רבי
משחא מעכבא לן ולית הלכתא ככל הני
לאחר ברכת המזון: זירא לא
היין כו'. נוהגין היו להביא קודם
גמ' שלש
מברכין עליה המוציא ומערבין
תכיפות הן.
בהן, לא אמרו אלא בזמן
אכל. תימה (ה) לפי מה שמפרשים
אכילה כוס יין לשתות כדתניא לקמן
שמעתתא $ אלא כי הא דאמר רבי חייא
שקובעין סעודתן עליהן. תני
כיצד סדר הסבה כו'
העולם הב לן ונבריך אסור למשתי
רש"י ד"ה לנטילת ידים דמים
בר אשי אמר רב $ שלש תכיפות הן ו תכף
בתוספתא הביאו לפניו מיני
אחרונים.
תרגימה מברך עליהן בורא
ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך
בלא ברכה שלפניו אמאי לא אכל
לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה
ז
מיני כיסנין. אמר רב הרגיל
אכילה כגון פרגיות ודגים ואח"כ
לבריך עליה וליכול ושמא היה
בשמן ערב למשוח בו ידיו.
ח תכף לנטילת ידים ברכה אמר אביי אף
מביאין השלחן ולאחר גמר סעודה
תבשיל שהיה בו פת והיה צריך
שמן מעכבו. שלש תכיפות הן
אנו נאמר תכף לתלמידי חכמים ברכה
וכו'. ירושלמי: ג' תכיפות הן,
❖
יושבים ושותים ואוכלים ומה הן
ברכת המוציא ונט"י וטורח היה
תכף לסמיכה שחיטה, תכף
לעשות כל כך: אתכא דריש
שנאמר ויברכני ה' בגללך איבעית אימא
אוכלים פרפראות כגון כיסני דמעלו
1
לנטילת ידים ברכה, תכף
לגאולה תפלה. תכף לסמיכה
מהכא שנאמר ויברך ה' את בית המצרי
גלותא סמכינן.
ו) ולחמניות והוא יין ופרפרת
מי ששכח לאכול
ללבא
2
שחיטה דכתיב וסמך ושחט,
מוסף תוספות
בגלל יוסף: מתני' ברך על היין שלפני
שלאחר המזון ושניהם קודם בהמ"ז:
אפיקומן ואמר הב לן ונבריך אינו
תכף לנטילת ידים ברכה שאו
ט
א. בתוס' רי"ש הוסיף.
ידיכם קדש וברכו את ה', תכף
מעשה קדרה. חלקא טרגיס (א)
היסח הדעת דאנן אתכא דרחמנא
המזון פטר את היין שלאחר המזון ברך
י
כדאמרי' בערבי פסחים כיון
לגאולה תפלה יהיו לרצון
וטיסני: היו יושבים.
בלא הסבת
סמכינן ואם שכח וברך ולא אכל
דאמר' הב לן ונבריך אסור
אמרי פי, מאי כתיב בתריה
על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת
יענך ה' ביום צרה וגו'. מתני':
לכו למשתי עד דברכיתו.
מטות שמוטים על צדיהן שמאלית על
אפיקומן א"צ לחזור (ו) דכל מצות
שלאחר המזון ברך על הפת פטר את
ב. בתוס' רי"ש הוסיף, והם
ברך על היין שלפני המזון
לשם מצוה עשויות והא דאמרינן כי
המטה ואוכלין ושותין בהסבה:
ז)
כעין סופגנין שבלילתן רכה
פטר את היין שלאחר המזון.
הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת
❖
כל אחד ואחד מברך לעצמו. דאין
שמטגנין בשמן.
אמר הב לן ונבריך אסור למשתי
פירוש יין שלאחר המזון, היינו
בש"א אף לא מעשה קדרה כהיו יושבין כל
לאחר שהשלים סעודתו ונטל
קבע סעודה בלא הסבה:
וכן אסורים כולן היינו דוקא כי
ידיו לברך ברכת המזון, אם
אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן
בא
אמר בעל הבית אבל לא אורח (וכי
בקש לשתות יין קודם ברכת
לעזי רש"י
המזון, אינו צריך לברך בורא
בא
אסורים כולן היינו כי אמר בעה"ב
אובליא"ש [אובלידי"ש].
פרי הגפן. והני מילי בשבתות
איהו גופא יכול לחזור ולאכול עם בעה"ב: אתכא דריש גלותא סמכינן. וכשרגיל לאכול
אבל בשביל אורח אינן נאסרין) ואף
וימים טובים, ובעת שיוצא
אפיפיות, "«ופלים".
אמנישטרשיו"ן
מבית המרחץ, ובעת הקזת
מיני פירות ומביאין להם בזה אחר זה יש אומר שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינן יודעים אם יתן להם בעה"ב יותר ונראה
[אמינישטרישו"ן]. מנה,
הדם וכיוצא בהם, שאדם קובע
שאין צריך לברך לפי שסומכין על שלחן בעה"ב והיינו דבי ריש גלותא: תכף לנטילת ידים ברכה.
❖
והלכך כיון שנטל ידיו
סעודתו על היין, ובדעתו
משאת.
באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך והוא הדין אם אמר הב לן ונבריך אפי' בלא נטילה א ח): ברך על הפת פטר את
לשתותו אחר הסעודה, וכי
מברך תחלה דעתו אכל מה
הפרפרת. נראה דמיירי בפרפרת שבתוך הסעודה דאי בפרפרת שלאחר הסעודה הא פסק רב פפא ט) דברים הבאים לאחר סעודה
שישתה. אבל בשאר ימות
מוסף רש"י
השנה ברכת היין שלפני המזון
טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ורש"י פירש פרפרת מיני דגים ופרגיות וקצת קשה א"כ מאי קמ"ל דברך על הפרפרת דלא פטר
דגורם ברכה לעצמו.
אינה פוטרת את היין שלאחר
את הפת ונראה כפירוש ר"ח דפירש דפרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליה בורא מיני מזונות
המזון. אבל היין שלאחר ברכת
והשתא ניחא דאצטריך לאשמעינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אע"ג דהוא מין פת וכן משמע בגמרא דחשיב פרפרת
(לעיל
המזון בין בזה בין בזה צריך
י) מעשה קדרה ומעשה קדרה היינו חלקא טרגיס וטיסני כדאמרינן לעיל ב : הסבו אחד מברך לכלן. ואנו אין לנו הסבה אלא
מ:) ריסתנא.
לברך, דברכת המזון ודאי
(לקמן נ: ושם: דיסתנא)
מפסקא, וכיון דמפסקא איתסר
❖
בפת בלבד ופת מהני אפי' בלא הסבה דדוקא לדידהו שהיו אוכלים בהסבה היו צריכים הסבה אלא ישיבה שלנו הוי קביעות לנו
אתכא. (קדושין פא.)
ליה למישתי עד דבריך,
וכדרבה בר מרי דבריך על היין
כהסבה דידהו שהם היו רגילים כל אחד להסב על מטתו ועל שלחנו אבל עכשיו כולנו אוכלים על שלחן אחד וכשאנו אוכלין יחד היינו
[ש]לפני המזון ואחר ברכת
קביעותינו והכא דקאמר היו יושבין וכו' בגמרא משמע דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון בבהמ"ז כעובדא דתלמידי דרב בברכת
המזון, אמר ליה אביי יישר,
רבינו ניסים
וכן אמר ר' יהושע בן לוי. ורב
המוציא מההיא דפליגי ביין אי בעי הסבה ומיהו בני אדם האוכלים בדרך והולכים ולא ישבו כל אחד מברך לעצמו וא"ת מאי שנא דבמוגמר
שלש תכיפות הן תכף לסמיכה
יצחק בר יוסף דבריך על כל
אפילו לא הסבו אחד מברך לכולם בירושלמי פריך ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתיה אינה באה אלא לזה אחר זה:
כוס וכוס דנמלך הוא, כלומר
שחיטה. בתלמוד ארץ
ואע"פ
ישראל בפ' מאימתי קורין אמר
כיון ששתה כוס אחד הסכים
בדעתו שלא לשתות יותר,
תכף לסמיכה שחיטה דכתיב
(ויקרא א) וסמך ושחט. תכף לנטילת ידים ברכה [שנאמר] (תהלים קלד) שאו ידכם קדש וברכו את ה'. תכף לגאולה תפלה שנאמר (שם והפצירו בו ונמלך לשתות כוס אחר, צריך לברך, כיון דעקר דעתיה מלמשתי טפי מהאי כסא בהאי סעודתא צריך לברך. וכבר פירשתי
יט) יהיו לרצון אמרי פי מה כתיב בתריה יענך ה' ביום צרה ובגמ' דפ"ג דשחיטת קדשים (דף לג) אמרי תכף לסמיכה שחיטה דאורייתא: הדברים הללו בערבי פסחים. ונקיטנא כלל אכל היכי דלא יכיל למישתי, כגון ברכת המזון וכל שכן תפלה כדגרסינן בכיסוי הדם
הכי השתא התם משתיא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, משום הכי הוי הפסקה, אבל הכא בכיסוי הדם אפשר דשחיט בחדא ידא
ומכסה בחדא. וכל כי האי גונא הוי הפסקה וצריך לברוכי. והתם קמבעיא אם עמד אדם מבית המשתה ונכנס לבית הכסא, כשחוזר לבית המשתה צריך לברך או לא, ולא איפשיטא. והא דאיבעיא לן, בא להם יין בתוך המזון וברך ושתה, דודאי שתיה זו לשרות מזונו
במעיו הוא, מהו לפטור היין שלאחר המזון כו'. קיי"ל דאינו פוטר, אע"ג דרב אמר פוטר, הא רב כהנא פליג עליה. ותו, הא דרב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי אינו פוטר, ומקצת תלמידים שאומרים דפוטר לא סמכינן עלייהו. ורב נחמן דאמר פוטר הא רב
ששת פליג עליה, וקיי"ל הלכתא כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי, וברכות לאו ממונא אינון אלא איסורי הן. ותו הא רבא מותיב על רב נחמן, אע"ג דמשני ליה, אשינויי לא סמכינן. הלכך יין שבתוך המזון אינו פוטר יין של אחר המזון. ברך על הפת פטר את
הפרפרת. פי' פרפרת פת צנומה בקערה ולית בה תוריתא דנהמא, ומברכין עליה בורא מיני מזונות. ואע"ג דעלתה בתיקו קיי"ל ברך על הפת המוציא לחם, פטר את הפרפרת וכל מיני מאכל, אבל ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, אבל מעשה קדרה כולה פטרי. היו
יושבין כל אחד מברך לעצמו. פי', היו יושבין לעסק אחר ונזדמן להם לאכול, כל אחד ואחד מברך לעצמו, אבל אם הסיבו, כלומר ישבו לאכל ולא לעסק אחר, אחד מברך לכולן. ורמינן עלה הא דתניא עשרה שהיו מהלכין בדרך אעפ"י שכולן אוכלים מככר