כיצד מברכין פרק שישי ברכות
מה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דחקנתיה
אומצא. ודוקא מים שאין לו
מאי עמא דבר.
היאך נוהגים. וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל
הנאה כי אם לשתות
קנב א
א) ב)
ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה
שברא:
מים לצמאו והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב
ג) ד)
הדרן עלך כיצד מברכין
הנאה אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן בכל ענין מברך
א ב
שלשה שאכלו וכו' לזמן. להזדמן
ה)
יחד לצרוף ברכה בלשון
ואפילו חנקתיה אומצא כדאמרינן לעיל ואע"ג דלרפואה אתי
רבים כגון נברך: שנטלה
בעי ברוכי ורב עמרם א פירש דדוקא
ב ג
ו) ז)
ח)
תרומתו. קס"ד תרומת מעשר
לפניו לא בעי ברוכי אבל לאחריו
דחנקתיה
אומצא: רבי טרפון אומר בורא
(א)
ג ד
ט)
שלו שעל הלוי להפריש: מעשר שני
חייב ורבינו משה פירש דלא היא
נפשות רבות וחסרונן: אמר ליה רבא בר
י)
שנפדה. להתירו באכילה חוץ
ד ה
דהואיל ואינו נהנה אפילו לאחריו לא
כ)
רב חנן לאביי ואמרי לה לרב יוסף הלכתא
ה ו
לירושלים ואת פדיונו יעלה לירושלים
בעי ברכה:
ל)
מאי אמר ליה א פוק חזי מאי עמא דבר:
רבי
טרפון אומר בורא נפשות
ויאכל: והשמש. ששמשם בסעודה
❖
ו ז
הדרן עלך כיצד מברכין
רבות וכו'. פירוש לפניו ופוק
ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם
לזמון. ובכל הני אצטריך לאשמעינן
חזי מאי עמא דבר והנה נהגו העולם
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אכל
ז ח
אע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה
לברך לאחריו אבל לא מצינו לפרש
הגהות הב"ח
ב
בעבירה כדמפרש ואזיל בגמרא ז): עד
דמאי ומעשר ראשון שנטלה
דפליגי בלאחריו דתנא קמא סבר
ח ט
ג
(א) רש"י
כמה מזמנין. כמה יאכל עמהם
דמברך לפניו ולא לאחריו ורבי טרפון
תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו ד והשמש
סבר אף לאחריו יברך בורא נפשות
ויתחייב עמהם בזימון ונפקא מינה
שאכל כזית והכותי מזמנין עליו אכל טבל
ה
ו
ט י
רבות דאם כן כי פריך לעיל מרב
להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס
ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר
לברך: גמ' מה"מ. דשלשה ראוים
פפא דמברך (ליקשי) [לסייעיה]
שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות
לברכת צירוף: גדלו לה' אתי. הרי
ממלתיה דרבי טרפון שהוא תנא ט):
מכזית והנכרי אין מזמנין עליו נשים
י כ
ז
ח
שלשה. וכן אקרא הבו גודל היחיד
הדרן עלך כיצד מברכין
❖
ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן עד כמה
אומר לשנים: אינן רשאין ליחלק.
שלשה
מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה:
שאכלו כאחת. בירושלמי
ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה
ט
גמ' מה"מ אמר רב אסי דאמר קרא גדלו
לתורת זמון: שלשה אין שנים לא.
פריך הכא את אמרת
יא ל
1
גליון הש"ס
ה"פ דמדקתני אין רשאין ליחלק שמע
אין רשאין ליחלק והכא את אמרת
לה' אתי ונרוממה שמו יחדו רבי אבהו אמר
תוס' ד"ה אכל טבל כו'
מינה דשלשה מזמנין שנים אין מזמנין
חייבים לזמן ועתה לכאורה אין זה
מהכא 2 כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו
ואפאן ואכלן ומברך.
יב מ
קשה וכן לקמן פריך תנינא
ואפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם
❖
אמר רב חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא
תוס' ד"ה
י
חדא זימנא שאין רשאין ליחלק היינו
רצו מזמנין אמאי אין האחד רשאי
שלשה שאכלו כאחד אין
יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו
משום דחייבים לזמן ול"נ דהכי פריך
ליחלק ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת
רשאין ליחלק כו' סמיך
לה' אתי ונרוממה שמו יחדו אמר ר' שמעון
אסיפא.
תורה אור השלם
זמון בהכי ויזמנו השנים: שאני התם
הכא את אמרת דאין רשאין ליחלק
❖
בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה
דהוקבעו בחובה מעיקרא. ואי אזיל
דמשמע אם גמרו אכילתן יחד אינן
1. גַּדְּלוּ לַיְיָ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה
שְׁמוֹ יַחְדָּו: תהלים לד ד
קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר
הוא מפקעת להו חובה וקמו להו
רשאין ליחלק אבל האחד רשאי לגמור
3
2. כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא הָבוּ
ברשות וגדול המצווה ועושה ממי
סעודתו ולברך קודם חברו וחייבין
והאלהים יעננו בקול שאין תלמוד לומר
מוסף תוספות
גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ:
שאינו מצווה ועושה ח): אוכל עמהם.
לזמן משמע דחובת זימון עליהם ואינן
דברים לב ג
בקול ומה תלמוד לומר בקול בקולו של משה
3. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ
א. בתוס' רי"ש כתב, ראיתי
אין כאן גאוה דניחא להו דמייתי להו
רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה
כתוב בסדר ר' עמרם וכו'
תניא נמי הכי כ אין המתרגם רשאי להגביה
וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר
לידי זמון. ואי שנים מזמנין אמאי ניחא
ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף
הכי שצר ר' פלטוי בר
וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:
❖
קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם
אביי וכו'. ב. בתוס' רי"ש
שמות יט יט
להו בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני:
איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה
כתוב, דה"פ ג' אין שנים
להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו
דניחא
תרי אמוראי חד אמר נתנו דעתם
לא וע"כ דשנים רשאים
ליחלק אם רצו לזמן אין
ויקרא: אתמר שנים שאכלו כאחת פליגי רב
רבינו חננאל
לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו
מזמנים דאי רצו לזמן
ורבי יוחנן חד אמר אם רצו לזמן מזמנין וחד אמר אם רצו לזמן אין מזמנין תנן
בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו
מזמנים היה לו לשנות
ואסיקנה [הלכה בב]רכות
ג' שאכלו אין היחיד וכו'
פוק חזי מאי עמא דב[ר].
בתחלה נתנו דעתם לאכול זהו בסוף
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן שלשה אין שנים לא התם חובה הכא רשות
הדרן עלך כיצד מברכין
אלמא אם רצו לזמן
❖
ורב אלפס תופס דרך י)ראשון עיקר
סליק פ"ו לפ"ש
תא שמע ל שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק שלשה אין
השנים אין מזמנים.
פרק שביעי
וה"פ נתנו דעתם לאכול כלומר
שנים לא שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא תא שמע השמש שהיה
מ
[אכל דמאי וכו'. ראה
שהתחילו מתחלה לאכול ביחד זהו
להלן מז, א ב. אכל טבל
מוסף רש"י
משמש על השנים הרי זה אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות היה משמש
בתחלה אז ודאי חובת זימון עליהם
וכו'. טבל הוא שלא הורמה
על השלשה הרי זה אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות שאני התם
מאי עמא דבר.
ממנו התרומה והמעשר].
אכלו כזית זהו בסוף כלומר אם
(ערובין יד:)
וכתיב... כי שם [ה' אקרא
דניחא
האחד התחיל קודם חברו בכזית אז
הבו] הרי שלשה. [ומנין
ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבים לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך: אכל טבל אין מזמנין עליו. תימה דאמר בערכין
שאין המתרגם רשאי]
להגביה קולו יות[ר מן
הכל מצטרפין לזמון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני לא צריכא אף על גב דכהן אוכל תרומה וישראל חולין אלמא
הקורא שנאמר] משה ידבר
והאלה[ים יעננו בקול
אף על גב דתרומה אסורה לישראל אחרי שהכהן יכול לצרף עם ישראל לאכול בחולין מצטרפין לזמון והכא נמי נהי דחד מנייהו אכל
בקולו] של משה. ותנ[יא
טבל דאין ראוי לאחרים אמאי אינן מזמנין ויש לומר דאכילת טבל לאו שמה אכילה דלא חזיא אף לכהן אבל תרומה לכל הפחות ראויה
כותיה דאין רשאי] המתרגם
להגביה ק[ולו יותר מן
לכהן האוכלה כ) והוא הדין אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבים לזמן כדאמרינן הרי שגזל סאה חטין וטחנה $ ואפאה
הקורא] [אל' ימ]עך הקורא
ואכלה ומברך עליהן אינו מברך אלא מנאץ מכאן היה אומר רבינו יהודה דשלשה שאכלו והאחד היה מודר הנאה מן השנים והוא
קולו [ויקרא] ..... העונה
אוכל משלו יכול להצטרף עמהם לזימון דנהי דאינו ראוי לאכול עמהם הם ראוים לאכול עמו וכן לענין הנזהר מפת של נכרי אבל אם
אמן [לא יגביה קולו יותר]
שלשתן מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין אע"פ שיכולים לשאול על נדרם דהשתא מיהא לא אתשילו: בקולו של משה. וא"ת היכי מייתי
מן [המ]ברך שנא' ונרוממה
[שמו יחדיו]. איתמר שנים
ראיה ממשה והא צריך לאתויי דמשה היה מתרגם ולא היה מרים קולו יותר מהקב"ה שהיה קורא והוא מביא שהקב"ה היה קורא ומשה היה
שאכלו רב [ור' יוחנן] חד
אמ' אם רצו לזמן מזמנין,
מתרגם ופירש רב אלפס בקולו של משה מסתמא משה בכל כחו היה עונה כדי להשמיע קולו לכל העם אבל הקב"ה לא היה צריך להרים קולו
וח[ד אמר] אפילו [אם ר]צו
(סידור רש"י סי' קטז, הפרדס
שהרי לא היה מדבר אלא למשה לבד ואפילו הכי היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם רם יותר מקולו של הקב"ה שהיה
עמ' קעט, מחז"ו סי' עא)
אין מזמנין וש[קלינן]
קורא: אם רצו לזמן אין מזמנין. פירש"י וכן לענין המוציא ושאר ברכות אין האחד מברך להוציא חברו לגבי הא דאמר אביי
הדרן עלך כיצד מברכין
וטר[ינן ... ואסיקנא תסתיים
עד כמה מזמנין.
דר' יוחנן הוא דאמר אין
נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון לשון רש"י לקמן ולא נהירא דלעיל
(יומא עט:)
מזמנין, וקיימא לן רב ור'
יוחנן הלכה ר' יוחנן.
פרק כיצד מברכין בעובדא דבר קפרא נתן בר קפרא רשות לאחד לברך ושנים הוו התם ועוד אי הוו שלשה התם לא היו שם
אלא פירות וכן נמי אמרינן לקמן דעל המאור אחד מברך לכולן ע"כ נ"ל דבברכה ראשונה מוציאין זה את זה שנים לכ"ע והטעם
(פסחים מט:) ואין
רשאין ליחלק.
הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף ואחד מברך להוציא חברו אבל בברכה של סוף סעודה שמסתלקין זה מזה צריך לברך כל אחד לעצמו
(לקמן נ.)
ויש מתרצים דיש חלוק בין ברכת המוציא דלא הויא כי אם דרבנן ע"כ מוציאין זה את זה אבל בבהמ"ז שהיא מדאורייתא לשם החמירו ל):
שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק. מפרש"י אמאי אין רשאין ליחלק האחד מפני השנים כיון דב' נמי מזמנין ליזיל הוא והא לא מיפק'
ברכת זמון תימה דילמא טעמא דאין רשאין ליחלק משום דיפטרו לשלישי מברכת הזמון וגם הוא אין לו להפקיע ממנו ברכת הזמון
וי"ל דעיקר פרכתו $סמיך אסיפא דקתני ד' אין רשאין ליחלק אע"ג דאיכא שנים מכאן וב' מכאן והוי כמו וכו' וכה"ג תמצא בהרבה מקומות
ותימה א"כ אמאי לא מקשי מן הסיפא בהדיא ע"כ פירש רבינו יהודהב דודאי פריך מרישא וה"ק דליכא למימר דמשום היחיד קאמר דא"כ ה"ל
למימר אין היחיד רשאי ליחלק א"נ אין אחד מהם רשאי ליחלק אבל מדקתני אין רשאין ליחלק משמע מכלהו פקע זמון אם נסתלק אחד מהם:
והא