מה:
שלשה שאכלו פרק שביעי ברכות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והא מאה נשי כתרי גברי דמיין. לענין קבוץ תפלה ולענין כל
דניחא להו דמקבע להו בחובה. דגדול המצווה
ועושה: אם רצו אין
יג א
א) ב)
א
מזמנים. כדמפרש טעמא לקמן שאין קביעותן
דבר שבעשרה ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה"ה לשנים
נאה משום פריצותא
בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים: דאפילו מאה כתרי
אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן דהא קתני נשים
יד ב
ג)
דמיין. לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין
מזמנות לעצמן ורש"י פירש כתרי לענין חובה דאין חייבות לזמן
ד) ה)
לשנים: דאיכא דעות. דאע"ג
ואם רצו מזמנות והוא הדין לשנים:
ו) ז)
שאני התם דאיכא דעות. מכאן
טו ג ד
ח)
דלענין חובה אינן חייבות לענין
דניחא להו דמקבע להו בחובה (מעיקרא)
ט)
משמע דנשים יכולות לזמן
רשות דעות שלשה חשיבי להודות
ת"ש נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים
י)
א
❖
טז ה
לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם
טפי משני אנשים דאיכא משום גדלו
כ)
לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן
לה' אתי: קוראין לו. להודיעו שהם
חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן
אין מזמנין (והא נשים אפילו מאה) והא
ומיהו לא נהגו העולם כן וקשה אמאי
רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום
יז ו
הגהות הב"ח
מאה נשי כתרי גברי דמיין וקתני נשים
[א]
מעמדו ודי להם בכך: ומזמנין עליו.
לא נהגו מדקתני מזמנות משמע
(א) גמ'
מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן שאני
ואע"פ שאינו בא אצלם: ואמר רבי
דקאמר חייבות לזמן וי"ל דנשים
יח ז
(ב) שם
התם דאיכא דעות א"ה אימא סיפא נשים
איניש
זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהן.
מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן
יט ח
(ג) שם כל
ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין אמאי לא והא
לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין
מזמנות וכן משמע קצת הלשון
(ד) שם לזלזלו רבנן
(ה) רש"י
זימון דכיון דאחד יוצא בברכת חברו
מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם
איכא דעות שאני התם משום פריצותא
❖
כ ט
חד
אשמעינן דאין זימון דאי יש זימון
רצו לזמן אין מזמנין ועוד דמדמה
תסתיים דרב דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין
ברכת שניהם היא שהרי אומר נברך
ליה הגמרא לשנים משמע דחובה
ב
דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה
הגהות הגר"א
והוא עונה ברוך הוא: לאו דשמיע
ליכא והא דקאמר בריש ערכין
כא י
שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קוראין
❖
להו מרבי יוחנן. דבר מערבא הוא
הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים
[א] גמ'
❖
לו ומזמנין עליו טעמא דקוראין לו הא לא
לענין רשות קאמר ולא לענין חובה
דאילו רב בבבל הוה ובני מערבא
קוראין לו לא שאני התם דאקבעו להו בחובה
היכא שמיע להו: והוא דקרו ליה
ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת
רבינו חננאל
מעיקרא אלא תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר
ועני. שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך
מוסף תוספות
הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות
ת"ש נשים מזמנות לעצמן
הוא: לא אמרן. דלא צריך למיתי
ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר
אם רצו לזמן אין מזמנין דאמר רבה בר בר
ועבדים מזמנין לעצמן
א. בתוס' רי"ש הוסיף,
נשים ועבדים וקטנים אם
ולענין קריאת המגילה
גבייהו אלא שלשה אבל עשרה
לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן
חנה א"ר יוחנן שנים שאכלו כאחת אחד מהן
רצו לזמן אין מזמנין וכו'
וקריאת ס"ת. ב. בתוס'
שיצטרפו משום הזכרת השם עד
משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ"ז
יוצא בברכת חבירו והוינן בה מאי קא משמע
אמאי והא איכא דעות
רי"ש כתב. וגם מדמייתי
דאתי גבייהו: נראין כעשרה. דאין
שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה
שאני התם משום
מינה תלמודא לשנים
לן תנינא שמע ולא ענה יצא ואמר רבי זירא
ב
פריצותא. ונשים דלכל
דמאה נשים כתרי היינו אם
אדם ממהר להבחין בין עשרה
דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע
רצו לזמן מזמנים. ג. בתוס'
מילי לא חשיבי, לענין זימון
לומר שאין ברכת הזימון ביניהם תסתיים א"ל
לתשעה: מצוה ליחלק.
ולברך כל
קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך
רי"ש גרס, ברוך ומבורך
כיון דחייבות בברכת המזון
רבא בר רב הונא לרב הונא והא רבנן דאתו
שמו תמיד לעולם ועד
תלתא נשים מזמנות וכן
אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא
אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי
(השמיט את המלה הוא).
עבדים. ועבדים ונשים אם
ממערבא אמרי אם רצו לזמן מזמנין מאי לאו
בין ברכת המזון: אחד מפסיק
למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה
ד. בתוס' רי"ש כתב. כגון
רצו לזמן אין מזמנין משום
פריצותא. גופא אמר רב
ישתבח דהוי סיום ברכה
לשנים. אם גמרו השנים סעודתן
דשמיע להו מר' יוחנן לא דשמיע להו מרב
לועז ששמע אשורית יצא
דימי אמר רב שלשה
דסוף פסוקי דזמרא וכן
פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן
ורוצין לזמן דרך ארץ הוא שיהא
מקמי דנחית לבבל: גופא אמר רב דימי בר
שאכלו כאחת ויצא אחד
יהללוך דהלל וסוף ברכות
מהן לשוק קוראין לו
די"ח וכיוצא בהם. "ובסוף
התם האחשתרנים בני
האחד מפסיק את סעודתו עד
יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד
ג
ומזמנין עליו אמר אביי
דבריו כתב" הא דנקט
הרמכים מי ידעינן מאי ניהו:
שיזמנו עליו עד ברכת הזן דהיינו
והוא דקרו ליה ועני.
בונה ירושלים לרבותא
מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי
אי הכי אימא סיפא. לא גרס אי
ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו
נקטיה דאע"ג דאינה סיום
פירוש, דשמעי קלא דאמר
והוא דקרו ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן
אתינא אתינא. אמר מר
כל הברכות אלא סיום
❖
הכי דהא אפי' מעיקר' נמי הוה
אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל
זוטרא ולא אמרן אלא
ברכות דאורייתא.
אלא בשלשה אבל בעשרה עד דנייתי מתקיף
היחיד וימתין עד שיגמרו: לפנים
מצי למפרך מסיפא דאין מזמנין:
בשלשה וכו'. והני מילי
רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך.
לה רב אשי אדרבה איפכא מסתברא תשעה
בשלשה אבל בעשרה לא
משורת הדין. לאחשוביה: לא הוה
מדכרי אלהינו עד דאתי
מוסף רש"י
ובה"ג פסק ברוך הוא ומבורך נראין כעשרה שנים אין נראין כשלשה
בהו . מופלג בחכמה ובזקנה מן
(ה)
(א)
ויתיב בהדיהו, וכן הלכתא
ג
נשים מזמנות לעצמן.
דכיון דבעו לאדכורי שם
השנים: דאיכא אדם גדול. שהגדול
שמו תמיד לעולם ועד ואי הוה עשרה
והלכתא כמר זוטרא מ"ט כיון דבעי לאדכורי
ד
בציר מעשרה לא יכלי.
עני בתרייהו ברוך הוא אלהינו
מברך כדפסקינן לקמן הלכתא
שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא
שלשה שאכלו כאחת אחד
מפסיק לשנים. כלומר,
: בא ומצאן. אחד מן השוק
ומבורך שמו תמיד לעולם ועד:
אמר אביי נקיטינן שנים שאכלו כאחת מצוה
דאחד חייב להפסיק לשנים,
הא
בבונה ירושלים הא בשאר
בא ומצא שלשה שהיו מזמנין: ברוך
ואחר שברכו ברכת זימון
ליחלק תניא נמי הכי ה שנים שאכלו כאחת
ברכות. פר"ח וה"ג די"מ בכל
ומבורך. דלא מצי למימר שאכלנו
אם רצה לגמור סעודתו
מצוה ליחלק במה דברים אמורים כששניהם
(ערכין
לעצמו מברך המוציא
משלו: הא. דקאמר ברוך ומבורך
ברכה וברכה כגון אחר ישתבח
ג.) מצוה ליחלק.
ואוכל כל צרכו ושוב מברך
סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך
וכיוצא בו ומיהו פוק חזי מאי עמא
כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך.
(חולין קו.)
ברכת המזון לעצמו. ושנים
ד
אין זימון למפרע.
אין מפסיקין ליחיד.
ובור יוצא: אמר רבא הא מילתא אמריתא
דבר שלא נהגו לענות אמן אלא
אבל אשכחינהו דענו ברוך הוא עונה
(לקמן נ.)
פירוש, אין חייבין להפסיק,
בתרייהו אמן: הא בבונה ירושלים.
אחר בונה ירושלים דבהמ"ז:
אנא ואיתמרה משמיה דרבי זירא כוותי
ומיהו אי בעי למיעבד
רב אשי עני ליה בלחישה.
הרשות בידם, הכי מוכח
שהיא סוף הברכות הרי זה משובח
ו שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים
סוגיא דתלמודא. יהודה בר
וכן פסק בה"ג ועוד לדידן
וכן בסוף ברכות דקריאת שמע
מרימר ומר בר רב אשי ורב
ואין שנים מפסיקין לאחד ולא והא רב פפא
אחא מדפתי כרכי ריפתא
דליכא פועלים אפילו אביי מודה:
שחרית וערבית. ואחר כל
ברכותיו
אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד שאני
בהדי הדדי. פי', היינו פת
לא
דקתני בברייתא הרי זה
משובח
והיינו נהמא. [לא הוה בהו
רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד
מר דהוה מופלג מחבריה
אחר גמר כל ברכותיו
קאמר
יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי
לברוכי להו. פי', לא היה
ואחר כל ברכותיו דקתני
הרי זה
אחד מופלג ומעולה בחכמה
הדדי לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה לברוכי להו (יתבי וקא
מגונה בסוף כל ברכה
וברכה
אלא כולן שוין]. [אין זימון
למפרע. כלומר, אין זימון
מיבעיא להו) הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא
קאמר: כי היכי דלשמעו פועלים.
אחר הברכה]. ותניא אידך
וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי
אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף בריך איניש
הרי זה מגונה. אוקימנא
בשאר ברכות, אבל בבונה
אין המברך עונה אמן אלא לבסוף:
לנפשיה אתו לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא
ז
(ב)
ירושלים וכיוצא בהן שהן
וליקומו.
לעבידתייהו. ואי משום
סוף ברכות הרי זה משובח.
יצאתם וכי תימרו ניהדר ונזמן אין זימון למפרע בא ומצאן כשהן מברכים
ומפרש בתלמוד ארץ
דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא
מהו אומר אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר עונה אמן ולא
ישראל כאן לכתחלה כאן
איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא
לבסוף. ורב אשי דהוה
פליגי הא דאשכחינהו דקא אמרי נברך והא דאשכחינהו דקא אמרי ברוך
ח
בתראה הוה עונה אמן
היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי
דבונה ירושלים בלחישא,
אשכחינהו דקא אמרי נברך אומר ברוך ומבורך אשכחינהו דקא אמרי ברוך
ביתר שנתנו לקבורה כ): רב אשי עני.
כי היכי דלא לימרו סליקא
עונה אמן תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך
לההוא אמן בלחישה כי היכי דלא
ברכת המזון ואתו לזלזולי
(ג)
בברכת הטוב והמטיב. שמע
לשמעו וידעו ששם גמר הברכות
הרי זה מגונה לא קשיא הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות אביי עני
ט
מינה דמשום שהיא ברכה
ויזלזלו בהטוב והמטיב. ומיהו משום
אחרונה וכיוצא בה כל
ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו דהטוב והמטיב לאו
ברכה אחרונה עונין אחריה
דסוף כל ברכותיו היה ותניא בברייתא
אשי עני ליה בלחישא
כי היכי דלא נזלזלו בהטוב (ד) והמטיב
דאורייתא רב
י
אמן.
ה"ז משובח לא
סגי דלא עני ליה:
ר'
קטינא