שלשה שאכלו פרק שביעי ברכות
מו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לא
סבר לה מר להא דאמר ר"ה דמן בבל כו'. מיהו יש ליישב
קטינא
חריך
שקי.
כך היו קורין לר' זירא. וטעמא מפרש בבבא
כב א
א) ב)
בהשוכר את הפועלים : כי מטא למשרי. לישנא
מציעא
הני תרי לישני דר' יוחנן כשבעל הבית מסב עמהם ודאי הוא
ג)
דשירותא כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול: רב הונא דמבבל.
בוצע ואורח מברך וכו' אבל
כשאין בעל הבית מסב עמהן הגדול
כג ב
ד) ה)
היינו רב הונא סתמא. ולפי שעכשיו היה ר' זירא בארץ ישראל במקום
שבהן יעשה המוציא
וגם הוא יברך ברכת המזון:
עד היכן ברכת הזמון וכו'. פירש
ו) ז)
ר' אבהו והיה עולה מבבל קאמר
ג
ח)
הכי: קרובים לעיר. שיכול לראותן
רש"י ממתין עד הזן והזן בכלל
ר' זירא חלש על לגביה ר' אבהו קביל
כד ד
בעל הבית תמיד ולדעת מה הן
שנים אינם מברכין הזן ולא נהירא
עליה אי מתפח קטינא חריך שקי עבידנא
צריכין: נכסיו. קרקעות: עד היכן
דברכת הזן דאורייתא ואיך יחיד
יומא טבא לרבנן אתפח עבד סעודתא
כה ה
ט)
ברכת הזמון. שצריכין להיות שלשה
פטור מינה ועוד הא קיימא לן כרב
י) כ)
לכולהו רבנן כי מטא למשרי אמר ליה לר'
וכשהן שנים לא יאמרוה: ברכת
ששת באיסורי ולדידיה יחיד אומר
כו ו
זירא לישרי לן מר א"ל לא סבר לה מר להא
המזון שתים ושלשז). פעמים שהם שתי
שנים ובכל דוכתא נקט שלש ברכות
❖
דר' יוחנן דאמר אבעל הבית בוצע שרא להו
❖
ברכות פעמים שהם שלש כיצד כשהם
ודוחק לומר דלא מיירי אלא ביש זמון
כי מטא לברוכי אמר ליה נבריך לן מר אמר
שלשה הן שלש ברכות וכשהם שנים
לרב ששת ועוד דמעשים בכל יום
רבינו חננאל
ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן
הן שתי ברכות כדמפרש ואזיל:
דיחיד מברך שלש ברכות ועוד
הגהות הב"ח
דקסבר. ברכת זמון עד הזן וכשהם
דמדתניא לקמן בפרקין
עד היכן ברכת הזמון.
בבל דאמר בוצע מברך ואיהו כמאן סבירא
(א) גמ' לבעל
פירוש, לענין שאין היחיד
ח)וברכת זו ברכת הזמון את ה' אלהיך
שנים אין אומרים אלא ברכת הארץ
ליה כי הא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון
(ב) שם שתים
אומר אותה כל עיקר. [והאי
ובונה ירושלים: ומאן דאמר שלש
זו ברכת הזן וקשה לרב ששת יאמר
ושלש שלש
דנקט בברייתא שנים
בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל
ב
וארבע (ג) שם
ושלשה לשון זכר, לאו
וארבע. כשהן שנים הרי שלש הזן
הזן זו ברכת הזמון לכן יש לפרש
ברכה ראשונה
אברכות קאי, אלא אי אחד
הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח
וברכת הארץ ובונה ירושלים וכשהם
דקאי אדלעיל דקאמר אחד מפסיק
כתקונה שניה פותח
מהשלשה יודע ברכה
מברך כדי שיברך בעל הבית מאי מברך
בברכת הארץ וכוללים
הראשונה והשני השנייה
(א)
לשנים ובעי נמי [עד] היכ' צריך
שלשה הם מוסיפים נברך עד ובטובו
❖
א
והשלישי השלישית, כל
יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה
חיינו: מוקים לה לא גרסינן. והכי
להמתין עד שיברכו השנים עד נברך
ג
אחד ואחד מוציא את
חברו]. [ורב ששת מתרץ
ולא יכלם לעולם הבא ורבי מוסיף בה דברים
גרסי' והא דתניא שתים ושלש בברכת
ורב ששת אמר עד שיגמרו הזן ומשם
לטעמיה דכולי עלמא עד
גליון הש"ס
פועלים. דאמרי ברכת הארץ ובונה
ואילך יכול היחיד לאכול ולא משום
ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו ונכסינו
הזן מאן דאמר שתים ושלש
גמ' שהרי פועלי' עוקרין.
ירושלים בחדא ברכה אין כאן אלא
דחשיב ברכת הזן מזמון דודאי יחיד
שפיר ומאן דאמר שלש]
[א]
מוצלחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן לא
וארבע, דסבר הטוב והמטיב
❖
ברכת הזן וברכת הארץ וכשהם שלשה
נמי מתחייב מהזן אלא משום דכיון
במעשי ידיו ולא במעשי ידינו ואל יזדקר לא
דאורייתא, הילכך היחיד
מוסיפין נברך הרי שלש: דאמר
דנברך אינה ברכה אינו אומרה לבדה
מברך נודה לך ורחם הטוב
לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא
והמטיב הרי שלש, מוסיף
מר. לעיל בפרק שני
: שהרי
אלא יגמור עמה גם ברכת הזן שהיא
ברכת הזימון שהיא הזן הרי
הגהות הגר"א
ועבירה ועון מעתה ועד עולם: עד היכן
ד
פותח בה בברוך.
ואי דאורייתא היא
ברכה והשתא ניחא דקיימא לן שפיר
ארבע. ודחו רב יוסף ורב
ברכת הזמון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת
[א] תוס'
נחמן בר יצחק ורב יצחק בר
הויא סמוכה לחברתה ואין פותחין
כרב ששת וכפירוש זה איתמר
שמואל בר מרתא משמיה
ולמאן
אמר עד הזן נימא כתנאי דתני חדא
דאמר שנים
בה בברוך: כדתניא כו' יש מהן כו'.
בירושלמי:
דרב, כולן דחו ואמרו הטוב
והמטיב לאו דאוריתא, חד
ושלשה קסבר עד הזן. ופירש"י שנים
ברכת המזון שנים ושלשה ותניא אידך
כגון ברכת פירות ומצות פותח ואינו
❖
ה
(ב)
אמר שהרי הפועלין עוקרין
ליחיד ושלשה לזמון ולפי שיטתו פירש
חותם. וטעמא מפרש בערבי פסחים
שלשה וארבעה סברוה דכולי עלמא הטוב
אותה, וחד אמר שהרי
עוקרין בבית האבל, וחד
משום דכולה חדא הודאה
כן ודוחק גדול הוא כדפרישית וכי
והמטיב לאו דאורייתא היא מאי לאו בהא
אמר שהרי פותח בה בברוך,
מוסף תוספות
ואין הפסק דבר תחנה או דבר אחר
יחיד פטור מברכת הזן שהיא
כלומר אינה מכלל ברכת
קמיפלגי מאן דאמר שתים ושלש קסבר עד
בתוכה
כמו שיש בקדוש כי הוא יום
דאורייתא ועוד הואיל וקאי אברכתא
א. בתוס' רי"ש הוסיף,
המזון, שאלו היתה מכלל
הזן ומאן דאמר שלש וארבע קסבר עד נברך
כלומר שיברך ברכת זמון
ברכת המזון לא היו פותחין
תחלה למקראי
קודש והנחילנו:
אמאי נקט לשון זכר שנים ושלשה הוה
השלישי עם השנים ולאחר
בה בברוך, דהא תניא כל
לא רב נחמן מתרץ לטעמיה ורב ששת
ויש
ליה למנקט לשון נקבה שתים ושלש
שבירך יחזור ויאכל.
הברכה הסמוכה לחברתה
❖
ב. בתוס' רי"ש מתחיל,
מתרץ לטעמיה רב נחמן מתרץ לטעמיה דכ"ע
אין פותחין בה בברוך.
לכך נראה פירוש של רב אלפס דקאי
תמה רבינו על אלקי נשמה
❖
עד נברך מאן דאמר שלש וארבע שפיר ומ"ד שתים ושלש אמר לך הכא
אבני אדם והכי קאמר ברכת זמון
וכו'.
רב ניסים גאון
בשנים ושלשה בני אדם היכא שכל
בברכת פועלים עסקינן דאמר מר פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת
(ג)
אחד אינו יודע כי אם ברכה אחת
ר' זירא חלש קביל עליה ר'
הארץ רב ששת מתרץ לטעמיה דכ"ע עד הזן מ"ד שתים ושלש שפיר ומ"ד
מוסף רש"י
אבהו אי מיתפח קטין
למאן דאמר שנים ושלשה קא סבר
שלש וארבע קסבר הטוב והמטיב דאורייתא היא אמר רב יוסף תדע דהטוב
נכסיו.
חריך שאקי. הדבר
עד הזן כלומר ברכת הזמון עד הזן
שבשבילו נקרא ר' זירא בזה
והמטיב לאו דאורייתא $שהרי פועלים עוקרים אותה אמר רב יצחק בר שמואל
(כת"י) וכולל
שמברך עד סוף הזן דכולה כברכה
השם מפורש בבבא מציעא
בר מרתא משמיה דרב תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה
בונה ירושלים בברכת
בפרק השוכר את הפועלים
אחת של זמון היא ולהכי קאמר שנים
הארץ.
(דף פה) ר' זירא כי סליק
בברוך ואין חותם בה בברוך כדתניא כל הברכות כולן פותח בהן בברוך
ו
או שלשה כלומר לפעמים נשלמה
לארץ ישראל יתיב ש'
(לעיל טז.) קסבר
תעניתא ק' קמייתא כי היכא
וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה
בשנים והוא הדין באחד אבל נקט
הטוב והמטיב דאורייתא
דלישתכח תלמודא דבבל
שנים לרבותא ופעמים בשלשה בני
וברכה אחרונה שבקרית שמע יש מהן שפותח בהן בברוך ואין חותם בברוך
היא.
מיניה כי היכי דלא ניטרח
בגירסיה ק' מצעייתא דלא
אדם שאחד יברך מנברך עד הזן
ויש
נישכוב ר' אילעא (בגמ' איתא
והשני נודה לך והשלישי עד בונה
(לקמן מט.) וברכת המצות.
ר' אלעזר) בשניה ונפלן עליה
מילי דצבורא ק' בתרייתא
ירושלים אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם החצי ברכה אבל רביעי לא דנברך לבד לא חשיב ברכה ולכך אי אפשר לחלק
(פסחים קד:)
כי היכי דלא נישלוט בו
לשנים נברך
והזן ומאן דאמר בד' קסבר עד נברך דנברך חשיב ברכה אחת בפני עצמה והזן ברכה אחרת והיינו בד' שארבעה
וברכה אחרונה שבק"ש.
נורא דגיהנם כל ל' יומין
בני אדם מברכין אותן שאחד יאמר נברך והשני הזן והשלישי נודה לך והרביעי עד בונה ירושלים:
הוה בדיק נפשיה שגר
כל הברכות כולן פותחות בברוך וחותמות בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה
תנורא סליק יתיב בגויה לא
(שם)
הוה קא שלטא ביה נורא
שבקרית שמע. והא לך הסדר ברכת אשר יצר אינה סמוכה לנטילת ידים דנטילה שייכא בלא אשר יצר והרבה פעמים אומרה
יומא חד יהבו ביה רבנן
עינייהו וחרך שאקי וקרו
לבדה אלהי נשמה אמאי ב אינה פותחת בברוך דאינה סמוכה לאשר יצר וכו' כגון אם לא בא מן הנקבים דידיו טהורות אין צריך לברכת
ליה קטין חריך שאקיה
אשר יצר וצריך לומר הואיל ואין בה אלא הודאה בעלמא אינה פותחת בברוך ומכל מקום חותמת בברוך הואיל וארוכה קצת וכן נמי
ובמס' סנהדרין בפרק אחד
דיני ממונות (דף לז) הנהו
צריך לומר גבי אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' וכל הני ברכות קטנות כל אחת ברכה לעצמה כדאמרן בעלמא ט)כד הוה מהלך הוה
בריוני דהוו בשיבבותיה דר'
מברך מצעדי גבר וכן כולן ועוד דהוו קצרות והויין כברכת הפירות יהי רצון למי היא סמוכה ואומר רבינו תם שהיא מן הברכה ברוך אתה
זירא כו' כי נח נפשיה דר'
זירא אמרי עד האידנא הוה
ה' המעביר שינה מעיני וכו' וצריך לומר ויהי רצון ואם תאמר והלא כל הברכות כולן צריך לומר בחתימתן מעין פתיחתן והא ליכא וי"ל
קטין חריך שאקי דהוה בעא
דשפיר הוי מעין פתיחה סמוך לחתימה מהמעביר דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמילות חסדים שהקב"ה מעביר
עלן רחמי כו':
(רשב"ם פסחים שם)
שינה מן האדם ומחדש כחו כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים וגו' שהוא מחזיר הנשמה שלמה ושקטה בגוף כאשר היתה בתחלה אע"פ
יש מהן.
שהיתה עייפה והיינו כעין פתיחתה ולעסוק בדברי תורה והערב נא הכל ברכה אחת היא וצריך לומר והערב נא וישתבח סמוכה
שפותח בהן בברוך ואינו
לברוך שאמר ולכך יש ליזהר שלא לספר ביניהם אע"פ שיש הפסק טובא פסוקי דזמרה מכל מקום לא מפסקי ובזה ניחא ברכה אחרונה
חותם בברוך.
(פסחים שם)
שבק"ש אמת כו' אמת היא סמוכה אל אהבה וכו' ופסוקי ק"ש לא מפסקי ואם תאמר ברכה אחרונה למי שהוא קורא בתורה אמאי
צריכה לפתוח בברוך הא סמוכה לחברתה לברכה ראשונה ויש לומר לפי שהיו רגילים י) שלא היו מברכים רק הראשון ברכה ראשונה
והאחרון ברכה אחרונה ואיכא הפסק גדול בין ראשון לאחרון כ)שוב שתקנו שתיהן לכל א' וא' משום הנכנסין ומשום היוצאים לא זזה ממקומה:
והטוב