שלשה
שאכלו פרק
שביעי ברכות
מז.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
אין
המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ותימה מההוא
ולא בידים מזוהמות. בנטילת מים אחרונים:
ממערבא. לפי שהיה
לג ת
א)
רבין רגיל לעלות מבבל לא"י ולומר הוא דבריו משמו של ר' יוחנן:
סבא דערבי פסחים דגחין ושתי אלמא דשתי קודם
ב)
בפתח הראוי למזוזה. כלומר בכניסת כל פתחים למעוטי דרכים
המברך שמא יש חלוק בין אכילה לשתיה אי נמי יש לומר דלא שתה
ג)
ו
א
ד)
ופרצות: לטעום איתמר. אין חלוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון
אלא להראות לו מעשה שלא היה צריך לומר יותר ובירושלמי יש כשיש
לד ר
ה)
רבו: קדים. רבה בר בר חנה לישב
לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים
ו)
לשתות אפי' קודם המברך וגבי ההוא
על השולחן ולשנות לבנו הלכות סעודה
ולא בידים מזוהמות רבין ואביי הוו קא אזלי
א
לה כ
ז)
סבא היה לו כוסו בידו והכי איתא
לפי שהחתן רגיל לבצוע והיה מלמדו
באורחא קדמיה חמריה דרבין לדאביי ולא
ח)
היאך יעשה: לבצוע. לפרוס הפרוסה
בירושלמי אמר רבי בון בשם רב אין
ט)
אמר ליה ניזיל מר אמר מדסליק האי מרבנן
לו ב
י) כ)
מן הפת: עד שיכלה אמן מפי העונים.
המסובין רשאין לטעום עד שיטעום
ל) מ)
ממערבא גס ליה דעתיה כי מטא לפתחא
המברך ריב"ל אמר שותין אע"פ שלא
אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית
נ)
דבי כנישתא אמר ליה ניעל מר אמר ליה
לזה
שתה המברך ולא פליגי רבי בון בשם
אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק
ס)
ועד השתא לאו מר אנא אמר ליה הכי אמר
(
רב שזקוק לכוס אחד דריב"ל דהיה
כיצד מברכין צריך שתכלה
לח ט
רבי יוחנן אין מכבדין אלא בפתח שיש בה
ברכה קודם בציעה: חטופה. שקורין
לכל אחד כוסו בידו וכן עשה רבינו
מזוזה דאית בה מזוזה אין דלית בה מזוזה
שמשון בחופה אחת שבצע החתן
את האלף בחטף ולא בפתח כ) ואומר
לט נ
תורה אור השלם
אמן והוא צריך לומר אמן: קטופה.
המוציא והיה בוצע רבינו שמשון הפת
לא אלא מעתה בית הכנסת ובית המדרש
לה וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ
שהיה לפניו ואוכל והשר מקוצי היה
שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה
דלית בהו מזוזה הכי נמי דאין מכבדין אלא
מ ן
ב
אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי
בפה שתהא נכרת: יתומה. שלא שמע
אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד
יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר
אימא בפתח הראוי למזוזה אמר רב יהודה
נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם
חלקו אין צריך להמתין כל אחד עד
הברכה אלא ששמע שעונין אמן.
מא י
בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב
וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְיָ
שיטעום המברך והא דאמרי' הכא
והא דאמרי' בהחליל
מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:
(
אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום
מב ג
במדבר יח כו
ג
אין המסובין רשאין לטעום כו' היינו
שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים
הבוצע יתיב רב ספרא וקאמר לטעום איתמר
להקדים ולבצוע מן הפת שבצע
בסודרים כשהגיע עת לענות אמן
מג
ם
למאי נפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון
הגהות הב"ח
המברך אבל אחר שנתן לכל אחד
אלמא לא שמעי וקא ענו הנהו מידע
(
חלקו אין קפידא וכן צריך לומר
ידעי שהם עונים אחר ברכה ועל
רבו ת"ר שנים ממתינין זה לזה בקערה
(א) אי"ן
ד
(
בסמוך הבוצע הוא פושט ידיו תחלה
איזו ברכה הם עונים אלא שלא היו
שלשה אין ממתינין הבוצע הוא פושט ידו
ה
רבינו חננאל
שומעים את הקול: ולא יזרוק ברכה
לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד לרבו
תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי
מפיו. במהירות שדומה עליו כמשא
רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין
. . 1.
מוסף תוספות
שגדול הימנו הרשות בידו רבה בר בר חנה
11 1
אלא שחוק קבוע הוא לו: וקא מסרהב
לטעום וכו' ואין לומר דמן הטבול
א. ובתוס' רי"ש כתב, יש
1 1 .
הוה עסיק ליה לבריה בי רב שמואל בר רב
ואכיל.
לחודיה קאמר אך המברך אוכל קודם
ממהר לאכול כדי להצטרף
. פי', לענין לפשוט ידו
לחלק בין המוציא לקדוש
קטינא קדים ויתיב וקמתני ליה לבריה אין
כדאמר' בר"ה פ' ראוהו
תחלה מיירי ולא לבצוע.
לזימון ויזמנו עליו: אכילנא לן.
דא"כ מה כבוד היה זה אבל לפי מה
. 1
ב"ד לא יפרוס אדם פרוסה
הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי
שפירשתי ניחא ויש מפרש פושט ידיו
גמרה לן סעודתנו קודם שבאת ואי
1. .
וכו' ולכך יש לטעום קודם
.
אבל קדוש יכול להוציא
אתה מחייבנו עוד בזימון: אילו מייתו
העונים רב חסדא אמר מפי רוב העונים א"ל
תחלה בקערה להתחיל באכילה ומכאן
ו
1. "
אע"פ שכבר יצא ולכך
לי ארדיליא וגוזליא לאבא. שמואל
משמע שאין צריך למזוג מכוס ברכה
רמי בר חמא מ"ש רובא דאכתי לא כליא
. 11 .
אינו צריך שיטעום המברך
תחילה. ב. בתוס' רי"ש כתב.
.. פירוש, שיקבלו
לשאר כוסות היכא שיש בפני האורחים
חביבין עליו ארדיליא בקנוח סעודה
ברכה מיעוטא נמי לא כליא ברכה א"ל שאני
לפי שאז אין נשמעת יפה
העונים ברכה על עצמם, וכמה
(
כוסות שאינן פגומות אבל אם אותן
והן כמהין ופטריות ולרב היו חביבין
קריאת התיבה.
דלא בצע, הברכה תלויה
אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא
כוסות פגומות יש קפידא :
גוזלות. ושמואל היה קורא לרב אבא
ועומדת. וכיון שכלה אמן מפי
מ)
טועה: ת"ר אין עונין לא אמן חטופה ולא
אמן
הרוב, כבר קיבלו הברכה
ז
יתומה. שאין שומע הברכה
לכבודו: מי לא אכלינן. הלכך לא
ונמצא פורסין הפת על הברכה.
מוסף רש"י
אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא יזרוק
גמרה סעודתם ומצטרף: עיקר
מפי המברך ועונה אחר
אמר ליה רב חסדא אין צריך
שחייב אדם לומר בלשון
ברכה מפיו בן עזאי אומר כל העונה אמן
לדקדק ולעכב שיכלה אמן מפי
שבסעודה. אחד מאותן שהיו בתחלת
האחרים ששמעו אמן תימה דהא
רבו.
הכל, אלא כיון שכלה מפי
יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו
ההסבה: הא לא חזי ליה. והויא לה
אמרינן בסוכה
הרוב כבר התחילו כולם וקרוב
❖ הדבגבא
לכלות מפי כולם. "
ברכת זמון הבאה בעבירה וכתיב
באלכסנדריא של מצרים שהיה שם
קטופה יתקטפו ימיו וכל המאריך באמן
שלשה אין ממתינין.
1 . '
ו
בוצע ברך נאץ ה' ואמר
קהל גדול ולא היו יכולים כולם לשמוע
מאריכין לו ימיו ושנותיו רב ושמואל הוו יתבי
❖ כיזיט חז
1 .. שלא ידע מה
הבוצע.
בירך המברך, כלומר כמו שאין
מר (א) הרי שגזל סאה
מפי המברך והיו מניפים בסודרים
בסעודתא אתא רב שימי בר חייא הוה
לו אב שאינו יודע מה בירך
של חטים וטחנה ואפאה וברך עליה
כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן
❖ ל הוא פושט ידו.
1: אי זה הוא
המברך.
קמסרהב ואכיל א"ל רב מה דעתך לאיצטרופי
אין זה מברך אלא מנאץ: דמאי.
וי"ל שהיו יודעים באיזו ברכה החזן
אמן יתומה, רב הונא אמר
בהדן אנן אכילנא לן א"ל שמואל אלו מייתו
❖ ל מאכילין את
ההוא דמחייב לברכה ועאני
ח
חטין הלקוחים מע"ה ספק עשרן
עומד אמנם לא היו שומעים אותו
העניים דמאי.
ולא ידע מה עאני, כלומר שלא
לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן
ספק לא עשרן: אכסניא. חיל של מלך
אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל
שמע הברכה. א"ל שמואל
אילו מייתי לי ארדיא. פי'
תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא על רב אחא
שמטיל על בני העיר לזונם בשובם
היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזו
❖ הא ד
1 1. נראין
כמהין.
ממלחמתו והרי הם כעניים לפי שהם
ברכה הוא עומד אלא עונה אחר
אמרי אתא גברא רבא דמברך לן אמר להו
הדברים שהיה מתאוה להן
וגוזליה לרב, אמר שמואל כיון
שלא במקומם: מאכילים את העניים
האחרים בלא שמיעה ולא ידיעה נ):
מי סבריתו דגדול מברך עיקר שבסעודה
❖ בדו
שאלו הם מביאין לי אנא
כל המאריך באמן מאריכין לו
דמאי. דרוב עמי הארץ מעשרים
גבהיט י ואת
ארדיא ולרב גוזליה [מי] לא
מברך והלכתא גדול מברך אע"ג דאתא
ו בדי
ט
האכסניא.
היינו אוכלין. נמצא כאלו לא
ימיו ושנותיו. ובלבד שלא
הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא:
לבסוף: אכל דמאי וכו': הא לא חזי ליה
גמרה סעודה. לפיכך ר' שימי
שהקדימו בשבלים. לוי קדם את
יאריך יותר מדאי וטעמא לפי שאין
מצטרף [שכל] שבא אחר כך
כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני
הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם
קריאת התיבה כמשמעה ב כשהוא
ראוי שיצטרף עמו לזימון.
❖
וחזי ליה דתנן י מאכילין את העניים דמאי
אכל דמאי מברך, דכיון דאלו
יל ו
שנטל כהן תרומה גדולה והכהן היה
מאריך יותר מדאי ומסקנא דמלתא
היה אכסנאי או עני מותר לו
בדי
הא ד בגבהיט י
ואת האכסניא דמאי ואמר רב הונא תנא
לו ליטול תרומה גדולה תחלה א' מנ'
דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה
בבדו ל מעשר ראשון
לאכול דמאי, מברך. לוי
שנטלה תרומתו פשיטא.
שאכל מעשר ראשון שנטלה
ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים ואת
דרחמנא קרייה ראשיתל) וכתיב
אמן מפי רוב העונים:
ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה
אילו מייתו לי ארדיליא וכו'.
(
מלאתך ודמעך לא תאחר נמצאת
האכסניא דמאי: מעשר ראשון שנטלה
ממנו תרומה גדולה מברך.
משמע דכן הלכה דרב נמי
תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר
תרומתו: פשיטא לא צריכא אלא שהקדימו
כ
לא פליג אבל אי אמר הב לן ונבריך
הזה אחד מחמשים שבו לבד מתרומת
❖ הא ד אלא שהקדימו
רב ניסים גאון
בשבלים והפריש ממנו תרומת מעשר ולא
בשבלים.
שהסיחו דעתם מלאכול אין שלישי
מעשר שעל הלוי להפריש תרומה
הפריש ממנו תרומה גדולה וכדר' אבהו
רשי מכבדין לא בדרכים אלא
ממעשרו: וכדרבי אבהו. אשמעינן
מצטרף עמהם:
בפתח הראוי למזוזה. אית
והלכתא גדול מברך. ומיהו
דאמר
ר' אבהו אמר ריש לקיש מעשר
ל
לפירוש פתחים הראויים
מתני' דהכי הוא כדרבי אבהו
למזוזה ושאינן ראויין במסכת
ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה
דפטר ליה ללוי מתרומה גדולה שבו:
אם הגדול נותן רשות
יומא בפ"❖ק י ובמנחות
גדולה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה'
מכל
לקטן לברך שפיר כדאשכחן
בפרק הקומץ את המנח❖ה
1
כ :רשי עונין לא אמן חטופה
דאמר ליה לרב משי ידך וכו':
מעשר
מן המעשר מעשר מן המעשר
ולא אמן קטופה ולא אמן
ומאכילין את האכסניא דמאי.
יתומה כו'. איתא בגמרא דבני
אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר
אמר ליה
מערבא בס"פ אלו דברים שבין
מיירי
באכסניא
רב פפא לאביי אי הכי אפילו הקדימו בכרי נמי אמר ליה עליך אמר קרא
פטור
❖ הא ל
בית שמאי וב"ה אי זו היא אמן
ישראל ומוטלין עליהם לזונם והם
מתרומה גדולה.
יתומה ההן דחייב בברכה והוא
מכל
עאני ולא ידע מה עאני: ר
כעניים ודוקא דמאי אבל טבל לא
דמאי. פירשוהו בתלמוד ארץ
דקספו להו איסור מיתה ואי נמי באכסניא של נכרים שהטיל עליהם המלך מכל מקום דוקא דמאי אבל טבל לא דאם כן פורע
ישראל בפרק הדין אכל פירות
ואמר
רב הונא תנא בש"א אין מאכילין. וא"ת רב הונא טעמא דב"ש אתא לאשמעי' דהכי פריך
ספק נתקנו ספק לא נתקנו
חובו מממונו של כהן ס):
מזמנין ובפ"ק דעירובין
בכמה דוכתין ויש לומר דקא משמע לן דאי משכחת תנא דאמר
אין מאכילין בית שמאי היא ולא תיחוש לאותה משנה או ברייתא: ❖
יגבי ודו י נמי אמרינן
אמר
דמאי דמיי תיקן לא תיקן
כלומר שיש בו ספק אם הוציא
ביל ו באבגו ו והרמותם ממנו תרומת ה'.
❖ היו יכ בדי
ממנו מעשר אי לא ולפיכך חייב להוציא ממנו תרומת מעשר ונקראת תרומת מעשר של דמאי ובמשנה סוף מסכת מעשר שני יוחנן
גבהיט
❖ הא ל ❖ היו ל אי הכי אפילו הקדימו. בכרי.
תניא אף הוא
כהן גדול העביר הודאת המעשר ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי ובמסכת סוטה בפרק עגלה ערופ❖ה
❖ היו ל עליך אמר קרא. ❖
ל
ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי עמד ותיקן להם הלוקח פירות מעם הארץ מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן וזו הברייתא בתוס'
סוטה [ס"פ יג]: