שלשה שאכלו פרק שביעי ברכות
מח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולית
הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא קטן היודע. משמע
לאתויי קטן פורח. שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנים או לאו. ומה
נ
א) ב)
א
הן שנים י"ג שנים ויום אחד: טללא. גג (ג): מקניה. מקן שלו מקטנותו:
דקאי נמי ארבי יוחנן ולא נהירא שהרי אין דרך הגמרא
בוצין. דלעת. ואית דגרסי מקטפיה וקטף הוא שרף האילן כלומר
שסותר דברי אמוראים והברייתא שהביא ראיה לדברי ר' יוחנן בלא
נא ב ג ד ה
ג)
משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב: ואיהו סבר.
שום טעם וי"ל דקאי אקטן פורח כלומר קטן פורח (ה) מזמנין עליו היינו
רבי זירא שהיה קובל (ד) ומתחרט על
דוקא היודע למי מברכין ותרווייהו
❖
נב ו
שלא שאל על הששה סבר דילמא
בעינן ולפירושינו צ"ל דלא מייתי
לאתויי קטן פורח. ולית הלכתא ככל הני
רובא דמנכר שפיר בעינן דליכול דגן
עובדא דאביי ורבא לענין אזמוני
שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן
ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר:
עלייהו אלא לפרש מהו קטן היודע
רבינו חננאל
קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אביי
א
ד)
ינאי מלכא. ממלכי בית חשמונאי היה
למי מברכין דמסתמא לא פורחים הוו
ה)
$ ורבא הוו יתבי קמיה דרבה אמר להו רבה
דאמר רב נחמן קטן היודע
והרג חכמי ישראל שבאו לפסלו מן
דאם כן מהו רבותייהו אם יודעים
ו)
למי מברכין מזמנין עליו.
למי מברכין אמרי ליה לרחמנא ורחמנא
כגון שנכנס לכלל שלש
הכהונה במסכת קידושין :
למי מברכין ורבה נמי דעבד היינו
עשרה שנה ולא הביא שתי
היכא יתיב רבא אחוי לשמי טללא אביי נפק
סלסלה ותרוממך. סיפיה דקרא
להראות שיש בהם בינה והם קטנים
שערות, שהוא חשוב כקטן
לברא אחוי כלפי שמיא אמר להו רבה
אע"פ שהוא גדול, אם יודע
תכבדך כי תחבקנה: היכי אבריך.
ולא מזמנין עלייהו. ואומר ר"ת
למי מברכין והוא בן י"ג
תרווייכו רבנן הויתו היינו דאמרי אינשי
ולא נהניתי אומר נברך שאכל ינאי
אף על פי דלית הלכתא ככל הני
ז)
שנה מזמנין עליו, פחות
וחביריו משלו בתמיה: שמעון בן שטח
שמעתתא מיהו הלכה כריב"ל דאמר
מכאן לא. דבעינן תרווייהו
בוצין בוצין מקטפיה ידיע: א"ר יהודה
ח)
יודע למי מברכים ושיהא
דעבד. שבירך להוציאם ידי חובתם
קטן ממש עושין אותו סניף לעשרה
בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב
פורח תחלת גידול שערות.
בשביל כוס אחד ששתה: לגרמיה הוא
והכא דבעינן פורח ויודע היינו דוקא
ט)
ודוקא לזימון אבל בתפלה
❖
תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין
ב
י)
לא איירי. ושלש שאכלו
דעבד. אין אדם מודה לו: עד שיאכל
בשלשה ולית הלכתא ככל הני
ירק ושבעה דגן דהוו להו
א"ר זירא בעאי מיניה מרב יהודה שמנה מהו
כזית דגן. ומכי אכל כזית דגן מיהא
שמעתתא לא קאי אריב"ל ודיקא נמי
רובא דמינכר מצטרפין
שבעה מהו א"ל לא שנא ששה
ודאי
לנברך לאלהינו ובלבד
ג
(א)
תורה אור השלם
שהרי מפסיק הגמרא בינתיים באותו
מפיק אף על גב דכזית דגן שיעורא
שיברך מי שיאכל דגן.
לא מיבעיא לי א"ל רבי
ירמיה שפיר
עבדת
מעשה [דר' אליעזר] דלעולם ישכים
דרבנן הוא כדאמר בפרק מי שמתו
1. סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶJָ
[ודוקא לאצטרופי לבי
דלא איבעיא לך התם טעמא מאי
משום
עשרה אבל לבי תלתא אינו
אדם ותניא כוותיה אלא קאי אהני
מיהו כיון דמיחייב מדרבנן
תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה:
❖
מצטרף עד שיאכל כזית
משלי ד ח
שמעתתא דבתר תניא כוותיה דישכים
מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים
דאיכא רובא הכא נמי
איכא רובא
ואיהו
דגן]. שמעון בן שטח
דעבד לגרמיה הוא דעבד.
כגון תשעה וארון ושבת ושנים ותשעה
ידי חובתן. וא"ת בקטן שהגיע לחינוך
סבר רובא דמינכר בעינן. ינאי מלכא
ד
פירוש, בירך להוציא עצמו
הגהות הב"ח
נראין כעשרה ושנים מחדדים וקטן
הא לא אמר הכי $ההוא אפי' מדרבנן
ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל
ולא לינאי וחביריו שהם היו
❖
(א) גמ'
פורח אע"ג דתנא ברייתא הכי לאתויי
לא מיחייב דעליה דאבוה הוא
צדוקין.
להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו
ווי
פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע
דרמי לחנוכיה. ובעל ה"ג פסק דוקא
(ב) שם וכדתניא
אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא
למי מברכין והיינו נמי כריב"ל דאמר
דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה
והיסב
רב ניסים גאון
דמברך לן אמרה ליה אשתבע לי דאי
(ג) רש"י
לעיל קטן אין מזמנין עליו פי' מוטל
אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי
ינאי מלכא כריך ריפתא ולא
בוצין
מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה אשתבע
בעריסה עד שידע למי מברכין אבל
אפשר להעמידה דהא ינאי וחבריו
דלעת מקטנותו
הוה ליה איניש
ואית (ד) ד"ה
דמבריך ליה אמרה ליה
לה אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה
עושין אותו סניף לעשרה פי' לברכת
אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון בן
דביתהו השתא דקטלת
המזון וה"ה לתפלה דבהא לא פליג רב
שטח ואע"ג דלגרמיה הוא דעבד
אותביה בין דידיה לדידה אמר ליה חזית
לכולהו רבנן מאן מברך לך.
ווי
איתא מיפרשי ומיבררא
נחמן דכי בעי יודע או פורח כדפי'
טעמא משום דלא אכל כזית דגן
כמה יקרא עבדינא לך אמר ליה לאו את קא
במס' קדושין בפ' האומר
ה"מ לזמון שלשה אבל לסניף מודה
הא אכל כזית דגן הכי נמי:
לחברו (דף סו) שנתגלגלה
מוקרת לי אלא אורייתא היא דמוקרא לי
ובשבת
(ה) תוס'
לריב"ל דסניף לעשרה וה"ה לתפלה
(ותעה) [הרעה] ע"י אלעזר
דכתיב סלסלה ותרוממך תכבדך כי
דמזמנין
בן פועירה וע"י יהודה בן
1
דקטן מצטרף ודיקא נמי דפריך עלה
(ו) בא"ד כמה
גדידיה ויהרגו כל חכמי
❖
תחבקנה אמר לה קא חזית דלא מקבל מרות יהבו ליה כסא לברוכי אמר
ממעשה דר' אליעזר שהיה לתפלה
ישראל והיה העולם
היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה
משתומם עד שבא שמעון
לריב"ל דמיירי בבהמ"ז ומיהו תימה
בן שטח והחזיר את התורה
כסא אחרינא ובריך א"ר אבא בריה דרבי חייא בר אבא (א"ר יוחנן) שמעון
דבב"ר קאמר עלה דריב"ל
ליושנה ובמס' סוטה בפ'
גליון הש"ס
עגלה ערופה (ד' מז) אמרי'
הדא הוא דתימא לברכת המזון אבל
בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי אמר ר' חייא בר אבא אר"י לעולם
גמ' אביי ורבא כו'.
כד קטל ינאי מלכא לרבנן
לתפלה לא והיה אומר ר"ת דאין
אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן (ב) מיתיבי רשב"ג אומר
אטמינהו אחתי' לשמעון בן
רש"י ד"ה עד שיאכל כו'
שטח ואיתא נמי בפ' כל
הלכה כן לפי שחולק על הגמרא שלנו
עלה והסיב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא
ה
ההוא אפי' מדרבנן כו'.
ישראל יש להם חלק (דף קז)
דודאי ריב"ל לענין תפלה נמי קאמר
ובתלמוד א"י דהאי פירקא
גרוגרת אחת מצטרף אצטרופי מצטרף אבל ו להוציא את הרבים ידי חובתן עד
מדפריך מעובדא דר' אליעזר דמיירי
אמרי' ש' נזירים עלו בימי
שיאכל כזית דגן איתמר נמי אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא אפי' לא
שמעון בן שטח ק"נ מהן
❖
בתפלה. ויש מצרפין קטן לתפלה
מצאו להן פתח וק"נ לא
טבל
רק שיהא חומש בידו ואומר ר"ת
מצאו להן פתח שלח שמעון
בן שטח לגבי ינאי מלכא
דמנהג שטות הוא דכי היכי דאמר אטו ארון גברא הוא ה"נ אטו חומש גברא הוא ועוד הא דקאמר קטן מצטרף היינו אפי' בלא חומש
אמר ליה אית הכא שלש
מוסף תוספות
ועוד דלא חזינן בשום דוכתא דמהני אלא בעובדא דעבור השנה כשעולין בעליה בפרקי דרבי אליעזר דקאמר בשלשה מעברין את
מאות נזירין ואינון בעיין
א. בתוס' רי"ש כתב כך,
תשע מאה קורבנין הב לי
השנה ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ועושין עגולה וכו' ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס"ת והתם נמי
כמה זימנין אכלית עם
פלגא מן דידך ואנא יהיב
לא קאמר אלא ספר תורה העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ומיהו קאמר בירושלמי א"ר יוסי זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר'
א (ו)
תחליפא אבא ור' אבינא
פלגא מן דידי שלח ליה ת"נ
❖
בר סיסי חביבי.
אזל לישנא בישא ואמר ליה
חנינא בר סרסי חביבי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות ומשם משמע דלהצטרף לזמון לא עבדין עובדא עד שיביא שתי שערות
דלא יהב ליה מן דיליה
הא לתפלה עבדי ומתוך ירושלמי זה פי' ר"י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון וגם היה אומר ר"י שגם רבינו תם
כלום שמע ינאי מלכא וכעס
עצמו לא היה נוהג לעשות כן לעשות קטן סניף לעשרה ולא עשה מעשה והלכך אפי' חומש בידו לא מהני כדפירשנו כיון דלא אתהני קטן
דחיל שמעון בן שטח וערק
מוסף רש"י
בתר יומין סלקין בני נשי
לבדו גם חומש בידו לא אתהני ומיהו ט)קטן פורח ויודע למי מברכין משמע שמברכין עליו גם בשלשה כברייתא וליכא מאן דפליג וזה לשון
בוצין.
רברבין מן מלכותיה דפרס
רבינו שפוסק מסקנא דמלתא אין עושין קטן סניף לעשרה לזמון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות כעובדא דר' יוסי ברבי חלפתא
לגבי ינאי מלכא מדאכלין
(דפו"י) רובא
אמרין נהירין אנן דהוה הכא
בירושלמי והא דאמרינן בירושלמי קטן וס"ת עושין אותו סניף אומר ר"י דגרס התם קטן לס"ת כלומר סניף לקריאת התורה קאמר
דמינכר.
[חד גבר סב וכו'] ועיקרה
ודוקא התם כדאיתא במגילה דקטן עולה למנין שבעה דקאמר הכל עולין למנין שבעה אפי' קטן אפי' אשה אי לא הוה משום
(ע"ז לז:) אמר לה.
דמילתא בבראשית דר'
קא חזית דלא מקבל
הושעיא בפרשת וירא יעקב
כבוד צבור אבל לשאר דברים לא ואפי' אם אשכחן בשום דוכתא דקטן [וחומש מצטרף] אפי' לתפלה היינו דוקא העשוי בגליון אבל חומשין
מרות.
כי יש שבר במצרים דקשיא
שלנו לא ולפי' ר"ת חומש אינו מועיל כלל ביד קטן אבל קטן לחוד הוי סניף אבל תרי לא כדקאמר גבי עובדא דר' אליעזר ור"ת פי' דההיא
הא אדאית בגמ' דידן כי
דירושלמי דרבי יוסי בר' חלפתא דוקא בשלשה מיירי: אביי ורבא הוו יתבי וכו'. ואם תאמר היכי דמי אי הוו קטנים פורחים
(דפו"י
אפשר שתכף זה המעשה
וע"י) לגרמיה הוא דעבד.
וזה הכעס שנפל בלבו של
מאי רבותא הוה בהו שהביטו כלפי מעלה אלא צריך לומר דהאי לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו קטנים טובא אלא לנסותינהו
ינאי המלך על ר' שמעון בן
קא עביד שהיה בהם בינה: תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין. והכי הלכתא שאחד שאכל ירק או שתה כוס יין מצטרף
(שבת לח:)
שטח אירע זה המעשה
הנזכר וזהו שנאמר בו
ואפילו נברך שאכלנו יכולין לומר שהרי שתיה בכלל אכילה ויש שרוצים לומר דהיינו דוקא לזמון עשרה אבל לשלשה לא מצטרפי דהרי
נזרקה בו מינות ויהרגו כל
לעיל נמי מחמרינן טפי בצירוף שלשה מעשרה ומיהו בירושלמי תני שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנין וכן פסק ר"י בתוספתו והשר
חכמי ישראל וכשראה
שמעון בן שטח חשש שמא
מקוצי מפרש דאין הלכה כאותה ברייתא דירושלמי חדא שהרי מסיק עלה התם מתני' כרבן שמעון בן גמליאל כלומר ורבנן פליגי דלא
יתאנה עליו ויענישנו על
מצטרפי ואין הלכה כיחיד ועוד דא"כ קשה דרבי יוחנן אדר' יוחנן דהכא א"ר יוחנן דלעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן הא
אותו המעשה שהיה והלך
ונתחבא עד שקבלה אחותו
מצטרף שפיר אפי' לא טעם אלא שתיה כעובדא דר"ש בן שטח ובירושלמי קא"ר יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית ומשמע אפי'
עליו אמונת שלום מן המלך
י) מצטרף אלא ש"מ כאן לעשרה ובירושלמי איירי בזמון שלשה ולהשלים לעשרה אפי' איכא שנים ושלשה ששתו מצטרפין ושתיה בכלל
ואחר כן יצא מהמחבא
אכילה ולא קפדינן אלא ארובא דמינכר: עד שיאכל כזית דגן. משמע שאם אכל כזית דגן שיכול להוציא אף אחרים שאכלו על השובע
ונכנס אצלו וזה ששלח לו
מן הנזירין הב פלגא מדידך
ותימה והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן בפרק מי שמתו תבא מארה למי שאשתו
ואנא יהיב פלגא מדידי אמת
היו דבריו כי כמו שעיין
ובניו מברכים לו ולא מצי לאוקומי [הא] דשרו לקטן שיכול להוציא אביו אלא בדאכל אביו כזית דאתי קטן דרבנן שהגיע לחינוך
בנדריהם וחקרם יפה עד
ופטר אביו שאינו חייב אלא מדרבנן הא אם אכל אביו כדי שביעה אינו יכול לפטרו ופרש"י דמחויב דרבנן מחויב קרינן ביה אבל
שנתברר לו שאינן קיימין
קטן
והורה להן שפטורין הם
מלהביא קרבן עליהם
כדמפרש באותו המעשה ק"נ מצאו להם פתח היה לו לומר פלגא מדידי כלומר מתורתו והוראתו וזהו צד התירוץ שלו וכבר שאלו המלך בשביל הדבר הזה והחזיר לו תשובה בזה הענין כדאמרינן (שם) אתא עאל יתיב בין מלכא
למלכתא אמר ליה אפלית בי אמר ליה לא אפלית בך את מן ממונך ואנא מן אורייתי דכתיב (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף: