שלשה
שאכלו פרק
שביעי ברכות
נ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
ש"מ נברך עדיף. לאו דוקא עדיף אלא כי הדדי נינהו ועדיף
אף ברכו. שפיר דמי ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים: תנינא.
סז א ב ג ד (ה)
א)
ב)
סייעתא לשמואל: ששה נחלקין. אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן
היינו חשוב כ)כמו הקישא עדיף וג"ש עדיף פ' איזהו מקומן
ה
אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן: עד עשרה.
ר"ל דההיקש חשוב ואין לבטלו מפני הג"ש וה"נ קאמר
סח ו
נברך חשוב כמו ברכו ולפיכך לא יוציא עצמו מן הכלל והקונטרס
כלומר וכן ז' וכן ח' לשתי חבורות וכן ט' לשתי חבורות או לשלשה עד
מוחק עדיף ומיהו אתי שפיר עדיף
עשרה אבל אם היו עשרה חלה עליהן
סט ז
ג)
כדפי': על המזון הרי זה בור.
ד) ה)
הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם
אף ברכו ומ"מ נברך
עדיף דאמר רב אדא
ו)
הזכרה אין נחלקין עד שיהיו שם
דמשמע דמברך לבעל הבית המאכילו
בר אהבה אמרי בי רב תנינא ו' נחלקין עד י'
ע ח
עשרים: ה"ג ואי אמרת ברכו עדיף
דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון
ז)
אי אמרת בשלמא נברך עדיף מש"ה נחלקין
ח)
אמאי ששה נחלקין. אם ירצו הא
בלא מזון יש הרבה לברכו:
ט)
אלא א"א ברכו עדיף אמאי נחלקין אלא לאו
אמר
רבא הלכה כר"ע. פירש
מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו
ש"מ נברך עדיף ש"מ תניא נמי הכי בין
עא ט
י) כ)
לא אמרי: אלא לאו ש"מ. אף ברכו
ר"ח דהכי קיי"ל והלכך בין
❖
ל)
שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו
קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו
בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר
על כך והנקדנין תופסין אותו על כך
קאמר מסתברא היא שטוב לו לאדם
נברך אלהינו על המזון שאכלנו אבל
עב י
תורה אור השלם
ומברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם
להיות מן המברכים וסייעתא דשמואל.
בג' לא יזכיר על המזון כדאמר לעיל
1. וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת
וגירסא הכי איתא ששה עד עשרה
וגם בעשרה אם אינו רוצה להזכיר
(ג)
לאו כיצד רבי אומר ובטובו הרי זה ת"ח
עג כ ל
בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם
ואי אמרת ברכו דוקא אמאי ששה
על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו
ומטובו ה"ז בור א"ל אביי לרב דימי והכתיב
א
לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה אֲדֹנָי
חיינו: שלשה שישבו לאכול
נחלקין אלא לאו ש"מ אף ברכו ש"מ:
אֱלֹהִים דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ
ומברכתך יברך (את) בית עבדך לעולם
עד מ נ
1
יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם:
כאחד. אף על פי שהיו חלוקין בככר
תנ"ה. דמתני' אף ברכו קאמר:
❖
שמואל ב ז כט
בשאלה שאני בשאלה נמי הכתיב 2 הרחב
והנקדנין. דווקנין תופסין אותו על
שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן
2. אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ
פיך ואמלאהו ההוא בד"ת כתיב תניא רבי
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ
שהוציא עצמו מן הכלל: ומטובו הרי
רשאין ליחלק כלומר אף על פי שהן
וַאֲמַלְאֵהוּ: תהלים פא יא
רבינו חננאל
אומר בטובו חיינו הרי זה ת"ח בחיים הרי זה
זה בור. שממעט בתגמוליו של מקום
חלוקין בככרות וס"ד אין זה צרוף
3. בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים
בור נהרבלאי מתני איפכא ולית הלכתא
ובא רב אדא בר אהבה
דמשמע דבר מועט כדי חיים: בשאלה
ולא חל עליהם חובת זימון אפ"ה
יְיָ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל:
❖
לקיים דברי שמואל ודייק
תהלים סח כז
שאני. שהשואל שואל כעני על פתח
אינן רשאין ליחלק:
כנהרבלאי אמר רבי יוחנן נברך שאכלנו
מדקתאני ששה נחלקים
אבל
ל) אי אקדימו ואזמינו עלייהו
שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה:
ואומ' כל חבורת שלשה
משלו הרי זה ת"ח למי שאכלנו משלו הרי זה
ג
נברך ואל אמ' אין להם
הגהות הב"ח
בדוכתייהו. פי' שאכל כל
הרחב פיך. לשאול כל תאותך: חיים
בור אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי
להחלק כי ששה צריכין
(א) גמ'
ה"ז בור. דהוציא עצמו מן הכלל:
אחד מהשלשה והפסיק לשתים שהיו
לומר ברכו, שמע מינה
והא אמרינן למי שעשה לאבותינו ולנו את
נברך עדיף שמע מינה.
מתני איפכא. חיים עדיף שכולל את
מסובין עמו עד הזן כדאיתא לעיל
נברך
והנוקרנין תופשין אותו על
כל הנסים האלו א"ל התם מוכחא מילתא
כל באי עולם: נברך שאכלנו משלו.
פרח חובת זמון מעליהם
(ב) שם
כך. פי' המדקדקים שלא
מאן עביד ניסי קודשא ב"ה א"ר יוחנן (א) ברוך
בדבר צורך. ובלשון ערבי
משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים
כלומר פטורין מן הזמון ורשאין
קורין אותו אלמנקאר, כגון
שאכלנו משלו הרי זה ת"ח על המזון שאכלנו
משלו: למי שאכלנו משלו. משמע
עתה ליחלק ורש"י לא פירש כן:
ד
תרנגול המנקר באשפה.
(ג) רש"י
ירושלמי: ובאיש לר' זעירא
שחלקוה
הרי זה בור א"ר הונא בריה דרב יהושע לא
מרובים הן זה זן את זה וזה זן את זה
בגין דצווח ר' יעקב ב"ר
ולפי דבריו מברך את בעל הבית:
אמרן אלא בג' דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים מוכחא מילתא
נחלקין (ד) ד"ה
אחא לר' חייא בר ווה
נוקרא. אמר רבא הלכה
התם מוכחא מילתא. דבמעשה נסים
כדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות
שלו
כר"ע. הכי קיימא לן
❖
ליכא למימר מרובין: כדתנן על המזון
והילכתא בין עשרה בין
יושב הכרובים על המזון שאכלנו: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:
שאכלנו. ולא קתני משלו: ואידך.
מאה בין רבוא אומרים
(ד)
הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו
נברך אלקינו, ואם ירצה
עוברים ממקור נפקא ואנן ממקהלות
יאמר על המזון שאכלנו
הגהות הגר"א
והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא
דרשינן: הלכה כר"ע. בבהמ"ז דאחד
משלו, ואם אינו רוצה
[א] גמ'
ר' יוסי הגלילי הא ר"ע דתנן ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכין
להזכיר על המזון הרשות
עשרה ואחד עשרה רבוא: מברכינן
בידו, אבל בשלשה לא
שנאמר במקהלות ברכו אלהים: אר"ע מה מצינו בבית הכנסת וכו': ור"ע
תלתא תלתא. ריש גלותא מאריך
יזכיר על המזון. מתני'. ג'
3
❖
שאכלו כאחת אינם רשאים
בסעודתו ואנן כל ג' וג' שגמרו
האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא היה ר' מאיר
ליחלק. ואקשינן מאי קמ"ל
סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין
אומר מנין שאפי' עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות
הא תנינן חדא זימנא.
ומשנינן הא קמ"ל כדר'
אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא
מוסף רש"י
ברכו אלהים ה' ממקור ישראל ואידך ממקור נפקא אמר רבא הלכה כר"ע
ה
אבא אמר שמואל ששלשה
ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם.
מניין שאפילו עוברין
שישבו לאכול אף על פי
רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא קם רב חמא וקא מהדר אבי
כו' שנאמר במקהלות.
ולקמן פריך וניפקו בברכה דריש
שכל אחד אוכל מככרו,
מאה א"ל רבינא לא צריכת הכי אמר רבא הלכה כר"ע אמר רבא כי אכלינן
ממקור
אינן רשאין ליחלק. אי נמי
ו
גלותא: שמע ריש גלותא. אם היו
ישראל.
כרב הונא שאמר שלשה בני
רפתא בי ריש גלותא מברכינן ג' ג' וליברכו י' י' שמע ריש גלותא ואיקפד
מזמנין י' י' היה צריך המברך להגביה
(סוטה לא.) פתיא אוכמא.
אדם שבאו משלש חבורות
של שלשה בני אדם, אינן
וניפקו בברכתא דריש גלותא איידי דאוושו כ"ע לא שמעי אמר רבה
קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו
רשאין ליחלק. [לישנא
שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא.
תוספאה הני ג' דכרכי רפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה
אחרינא וכו']. ה"ג ר"ח:
ז
אמר רבא בר שמואל הכי
אע"ג דמפקי נפשייהו מידי זמון של
אינון נפקין בזמון דידיה איהו לא נפיק בזמון דידהו לפי שאין זמון למפרע:
קתני.
הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש
ר' ישמעאל אומר: רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גיבר קם קרא
(עי'
גלותא בהזכרת השם לאו אינהו נפקי
בספרא ואמר ברכו את ה' ואשתיק ולא אמר המבורך אוושו כ"ע ברכו את
תענית ז.)
ביה כדאמר רבה תוספאה דאין זמון
ה' המבורך אמר רבא פתיא אוכמא בהדי פלוגתא למה לך ועוד הא
ח
למפרע אפ"ה ניחא להו בהכי משום
נהוג עלמא כרבי ישמעאל: מתני' ט ג' שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק
(ע"ז טז:)
דאוושי כולי עלמא שהיו שם מסובין
וכן ד' וכן חמשה ו' נחלקין עד עשרה ועשרה אין נחלקין עד כ' י שתי
רבים ואין קול המברך נשמע: ובריך
חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי
לדעתיה. לעצמו בלא זימון: למפרע.
משבירך וידי זמון לא יצא: פתיא.
אלו מצטרפין לזמון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן אין
כלי חרס כדאמר הני
מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכ"א מברכין:
גמ' מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן הא קמ"ל
פתיותא דבי מכסי: בהדי פלוגתא
למה לך. טוב לך לאחוז דברי רבי
כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל כ ג' שישבו לאכול כאחת ועדיין לא
ישמעאל שאף ר"ע מודה דכי אמר
אכלו אינן רשאין ליחלק ל"א אמר רבי אבא אמר שמואל הכי קתני ג'
ל
(ב)
[א]
המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך:
שישבו לאכול כאחת אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק
מתני' אינן רשאין ליחלק.
הונא ג' שבאו מג' חבורות אינן רשאין
אי נמי כי הא דרב הונא דאמר רב
דאיתחייבו להו בזמון: וכן ד'. אין
מ
הג' מזמנין והיחיד יחלק מהם דאיהו
ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם אמר רבא
נ
נמי איקבע בחובת זמון: ששה
ולא
נחלקים. כדי זמון לכאן וכדי זמון
לכאן: עד עשרה. אבל עשרה אין נחלקים דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם עד שיהו עשרים ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות: גמ' ג' שבאו
משלש חבורות. וכדמסיים רב חסדא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם בכל חבורה ונתחייבו אלו בזמון ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה
לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפי' לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים:
ולא