נב:
במה בהמה
פרק חמישי
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והא איכא חציצה. פירש בקונטרס שטבעת תקוע בשיר בחוזק
טהורות. דלאו משום תכשיט מיטמאו דאין תכשיט לכלי וכלי נמי לא
יב א מיי' פ"ח מהל' כלים
א
א) ברש"י ליתא, ב) כלים
הלכה י:
פכ"ה מ"ט לקמן נח: סוכה
הוו אלא תכשיט כלי ומיהו בעודן מחוברות לכלי מיטמו עם הכלי
ואין המים נכנסים שם ואומר ר"י דצריך לומר שפעמים
ב ג
ד
יג ב ג שם הלכה ט:
יג: קדושין נט. [מנחות סט:],
דהוי יד לכלי דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו: בבאין מנוי אדם לנוי
מסירים אותן ועושים מהן מלאכה בפני עצמן שאם כל שעה היו
יד ד מיי' פ"ג מהל'
ג) תוספתא דכלים (ב"מ)
פ"ב, ד) כלים פי"ב מ"א,
מקוואות הלכה טז:
בהמה. מתני' כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם ובעודו לאדם נטמא
קבועים בצואר הבהמה היה הכל חשיב כלי אחד ולא הוי חציצה וה"ר
טו ה מיי' פ"ח מהל' כלים
ה) תוספתא שם, ו) לקמן נט:
הלכה י: פור"ת פירש והא איכא חציצהה לפי
ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך
כלים פי"ג מ"ו, ז) לקמן קכג.
טז ו שם הלכה ט:
כלים שם מ"ה, ח) כלים שם,
שהוא דבוק בצואר הבהמה:
להטבילו מטומאתו ראשונה שלא יגע
טהורות א"ר יצחק (נפחא) בבאין מנוי אדם
א
יז ז מיי' פ"ד מהל' כלים
הלכה ו: בשריתכן. להכי לא מוקי לה
ט) לקמן קכג. [תוספתא שם],
בטהרות: הואיל ואדם מושך בהן
לנוי בהמה ורב יוסף אמר הואיל ואדם
י) צ"ל אמרו, כ) [לקמן פב.
ב
את הבהמה. חשיב ליה כלי תשמיש
יח ח מיי' פי"א מהל' כלים
במחוללין דאין דרך
קטו: קכג. עירובין פח:
ו
מושך בהם את הבהמה מי לא תניא מקל
ג
הלכה יד:
פסחים יב: סוכה יט. כתובות
דאדם: מקל של בהמה. שרודין בו
השיר להיות כןז:
יט ט שם הלכה טז:
של בהמה של מתכת מקבל טומאה מה
קי. ב"מ כב. פ: קז. קט.
טבעת
שהתקינה לחגור בה
את הגמל. או את האנקה. ל) אי נמי
כ י מיי' פ"כ מהל' שבת
בכורות נה. וע' סוכה כ':
טעם הואיל ואדם רודה בהן ה"נ הואיל
ובתוס' שם ד"ה הישן],
הלכה י סמג לאוין סה
מתניו. נראה לר"י
כעין שעושין להנהיג את הדוב: של
ל) רש"ל כ' דהאי א"נ שייך
טוש"ע א"ח סי' שה סעיף
ואדם מושך בהן: ד וטובלן במקומן: והאיכא
❖
מתכת. דאילו של עץ פשוטי כלי עץ
דהיינו לחגור מלבושיו שהן רחבים
ז:
אחר ד"ה רודה, ואינו דרש"י
חציצה א"ר אמי בשריתכן לימא ר' אמי כרב
בא להשמיענו ענינו של מקל
לא מקבלי טומאה: מאי טעם. הרי
ואוגדם כנגד מתניו בטבעת כעין
אבל ודאי דמה שפי' רודה
צורך בהמה: רודה. מכה ומייסרה:
יוסף סבירא ליה דאי כר' יצחק (נפחא)
שפי' בקונטרס לקשור בה את כתפיו:
א)
מכה ומיסרה אינו אלא לפי' א'
לעזי רש"י
היא של אלמוג וחותמה של מתכת.
והאיכא חציצה. שטבעת הקבוע בשיר
של רש"י ולא"נ פי' של רודה
דאמר בבאין מנוי אדם לנוי בהמה כיון
שמכה בו את הבהמה, [ברש"ל
בוקל"א. אבזם.
חוא"ת והא יש בה בית קיבול
קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסין שם:
דריתכן עבד בהו מעשה ופרחה לה טומאה
דפ"ר איתא דהאי א"נ שייך
בראצייר"א [ריברציי"ר].
בשריתכן. הכה בפטיש עד שנתפשט
מקום מושב החותם וי"ל דאין זה בית
לפני ד"ה רודה] מ) לטהר
להפשיל שרוולים.
מינייהו דתנן כל הכלים יורדין לידי
ב)
ה
בכך כצ"ל, נ) [ועי' תוס' סוכה
אישפיגל"א
ונתרחב הנקב סביב סביב: כרב
קיבול דאמרינן בית קיבול העשוי
יב: ד"ה מהו דתימא ומה
[אישפינגל"א]. סיכה
טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן
יוסף סבירא ליה. דאמר כשהן של
למלאות $ לא שמיה בית קבולט נ):
שנכתב שם על הגליון ויש ליישב
("שאינה נקובה", בניגוד
❖
והתניא מחט בין נקובה בין
אלא בשינוי מעשה סבר לה כרבי יהודה
קצת],
למחט רגילה שהיא נקובה).
בהמה נמי מקבלי טומאה הואיל
פוינט"א. חBד.
דאמר מעשה לתקן לאו מעשה הוא דתניא
אינה נקוב'. נראה לר"י
ואדם מושך בהן הלכך כי ריתכן
רואיירא"ה [רידויל"א].
ר' יהודה אומר לא אמר שינוי מעשה לתקן
חלודה.
גליון הש"ס
דלא פריך אליב' דאביי דאיהו הוה
לאחר טומאה אכתי במילתייהו קיימי
לימ"א. פצירה.
❖
ולא פרחה טומאתן דאכתי חזו
מפרש שאינה נקובה היינו שניטל חורה
אלא לקלקל במתניתא תני במחוללין שאל
גמ' ושאר כל הטבעות.
ג)
בשטי"ל. אוכף.
עי' כלים פ"א מ"ג בר"ש
לבהמה: דאי כרבי יצחק. דאמר לא
או עוקצה אלא אליב' דרבא פריך
תלמיד אחד מגליל העליון את ר"א שמעתי
ד"ה למעלה מן המשכב:
דלדידיה לא מצינן לפרש הכי כדמוכח
מקבלי טומאה אלא בעודן לאדם
שם דאי לענין טומאה דא
שחולקין בין טבעת לטבעת אמר לו שמא
מוסף רש"י
בריש כל הכלים (לקמן קכג.) ותימה
טומאה זו שקבלו בעודן לאדם כיון
עי' לקמן ס
ודא אחת היא.
לא שמעת אלא לענין שבת דאי לענין
כל הכלים יורדין לידי
ע"א תוס' ד"ה למאי חזיא:
לר"י דכיון דלא ידע המקשה דמיירי
דריתכן ושוב אין נאים לאדם בטלי
שם בשלימה. עי' לקמן ס
טומאתן. לידי תורת טומאה
טומאה דא ודא חדא היא ולענין טומאה
בגלמי א"כ בלאו הכי תקשה ליה לרבא
להו מתורת תכשיט וטהרו מטומאתן:
(לקמן נח:). במחשבה. כגון
ע"א תוס' ד"ה הואיל ואשה
דא ודא אחת היא והתנן טבעת אדם
אוגרת: תוס' ד"ה היא
עור מתוקן סתמו למנעלים
ד)
יורדין לידי טומאתן במחשבה.
כדפריך בריש כל הכלים (ג"ז שם):
עומד ואינו מקבל טומאה עד
של אלמוג וכו' לא שמיה
טמאה וטבעת בהמה וכלים $ ושאר כל
מאחר שחישב עליו שיניחנו כמות
והוא
שיעשו המנעלים, חישב עליו
בית קבול. עי' לעיל ד' יז
לעשותו שלחן, דאינו חסר
ע"א תוס' ד"ה ועל שאר.
הטבעות טהורות כי קאמר ליה איהו נמי דאדם קאמר ליה ודאדם דא ודא
שהוא עכשיו ולא יוסיף תיקון אחר
שום מלאכה, דהשתא מיד
סוכה דף יב ע"ב תד"ה מהו
❖
הוא גמר מלאכתו ומקבל טומאה:
אחת היא והתניא טבעת שהתקינה לחגור בה מתניו ולקשר בה בין כתפיו
ראוי לשלחן, מקבל טומאה
דתימא:
ה) ו
מיד (מנחות סט. וכעי"ז סוכה
ואין עולין מטומאתן. מאחר שחישב
טהורה ולא אמרו טמאה אלא של אצבע בלבד כי קאמר ליה איהו נמי
יד.) וכגון גולמי כלים,
על העור לעשות שטיח ירד לידי
דאמר בהכל שוחטין (חולין
דאצבע קאמר ליה ודאצבע דא ודא אחת היא והתנן טבעת של מתכת
רב נסים גאון
ו) ז
טומאה ואם חזר וחישב עליו לרצועות
כה.) כל שעתיד לשוף לשבץ
וחותמה של אלמוג טמאה היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה כי
ולגרר, ואמר התם דאכתי
והא איכא חציצה. בראש
וסנדלים לא בטל מתורת כלי מ) ולא
חסרון מלאכה הוא וטהורים,
מסכת עירובין [דף ד]
קאמר ליה איהו נמי כולה של מתכת קאמר ליה ועוד שאל שמעתי שחולקין
טהר בכך עד שיתן בו אזמל דהוי
ואם חישב עליה שלא
אמרו חציצין דאורייתא
לשוף ושלא לשבץ, הביאתו
בין מחט למחט אמר ליה שמא לא שמעת אלא לענין שבת $ דאי לענין
נינהו דכתיב [ויקרא טו]
שינוי מעשה הא בשינוי מעשה מיהא
מחשבה זו לידי גמר מלאכה
ורחץ במים את כל בשרו
טומאה דא ודא אחת היא ולענין טומאה דא ודא אחת היא והתנן מחט
עולה מטומאתו: לתקן.
וזו היא
מכאן ולהבא (קדושין נט.).
ז)
ח
שלא יהא דבר חוצץ
ואין עולין מטומאתן.
בין מים לבשרו. ועיקר
תקונו לצורך בהמה: לאו מעשה הוא.
שניטל חורה או עוקצה טהורה כי קאמר ליה $ בשלימה ובשלימה דא ודא
משקיבלוה, אלא בשינוי
דילה במס' סוכה [דף ו]
לבטלו מתורת כלי: במחוללין.
אחת היא והתנן מחט שהעלתה חלודה אם מעכב את התפירה טהורה ואם
מעשה. שיעשה בה מעשה
בפרק א' ובמס' מקוואות
ח)
ט
לקלקלם, שישברם או ינקבם,
בפרק ט'. הא תירגמא
מתחלה נעשו חלולין רחבים שיש חלל
לאו טמאה ואמרי דבי ר' ינאי והוא שרישומה ניכר כי קאמר ליה בשיפא
וכן עד שלא קבלו טומאה
אביי בגלומי. ותמצא עיקר
בדביקתן שנתן טבעת בתוך טבעת
אין עולין מתורת קבלת
דיבור זה בפ' כל הכלים
קאמר לי' ובשיפא דא ודא אחת היא והתניא ט) מחט בין נקובה בין אינה נקובה
כמות שהוא רחב: שחולקין. יש
טומאה שירדה במחשבה
[דף קכג] הניטלין בשבת.
❖
מותר לטלטלה בשבת ולא אמרינן נקובה אלא לענין טומאה בלבד הא
זו אלא בשינוי מעשה,
ואני אבאר לך פירושו כי
י)
חילוק בהלכותיהן ואיני יודע מהו
תרגמא אביי אליבא דרבא בגלמי: מתני' חמור יוצא במרדעת בזמן
עד שיתחיל לשוף לשבץ
כ)
י
חילוקן: אלא לענין שבת. לענין
ולגרר (קדושין נט.) וכגון
עיבדו לשלחן ולדרגש וחישב
רבינו חננאל
שהיא קשורה בו זכרים יוצאין לבובין רחלות יוצאות שחוזות כבולות
הוצאת שבת יש חילוק בין יש עליה
עליו לרצועות וסנדלין אין
וכבונות העזים יוצאות צרורות רבי יוסי אוסר
בכולן חוץ מן הרחלין
חותם לשאין עליה חותם כדאמר לקמן
מחשבתו מבטלתן מתורת
טהורות. ואוקמה ר' יצחק
❖
קבלת טומאה (סוכה שם).
נפחא בבאין מנוי אדם,
בפ' במה אשה (דף נט:): דא ודא אחת
הכבונות רבי יהודה אומר
עזים יוצאות צרורות
ליבש אבל לא לחלב:
כלומר טבעת אדם היתה
היא. כל טבעות דין אחד להן:
ונעשית עתה שיר לבהמה.
גמ'
ואוקמה רב יוסף הואיל
שהתקינה לחגור בה מתניו. שקבעה
מוסף תוספות
ואדם מושך בהן, פי' פעמים
בראש רצועה ועשאה כמין בוקל"א שעושין לסרגין של סוסים: ולקשור בה בין כתפיו. בתי זרועותיו בראצייר"א: טהורה. דהדר הויא
א. כי מה ששנינו יוצאים
שמכניס אדם אצבעו באותו
בשיר הוא שעושים טבעת
לה כטבעת כלים ולא דמיא לאדם מושך בהם שאינו משתמש בה כלום אלא מונחת ועומדת לרצועה ומיהו עם הרצועה מקבלת טומאה אבל
השיר ומושך בה הבהמה,
גדולה שמקפת כל הצואר
שנמצאת טבעת העשויה
אם היה נוטלה ומחזירה אינה מקבלת טומאה לעצמה: כי קאמר ליה איהו נמי. דא ודא אחת היא: דאצבע קאמר ליה. ולענין שבת יש
ותולין בה טבעת קטנה
לאצבעו של אדם, כמו מקל
חילוק: אלמוג. עצי אלמוגים [מ"א י] והוא נאה: טמאה. דבתר טבעת אזלינן ופשוטי כלי מתכות טמאים: היא של אלמוג טהורה. דפשוטי כלי
לתת בה האפסר ואותה
בהמה של מתכת טמאה
טבעת מהודקת הרבה
מפני שמחזיקה אדם ורודה
עץ הוא: אלא לענין שבת. לענין הוצאת שבת יש חילוק בין נקובה לשאינה נקובה דנקובה קתני חייב חטאת ובשאינה נקובה כגון אישפיגל"א
בה כו'. וטובלין במקומה.
[וכיון]. ריטב"א. ב. משו"ה
שהיא תכשיט קתני אינו חייב חטאת בפרק במה אשה (לקמן דף נז:): חורה. חור שלה: עוקצה. פוינט"א: חלודה. רואיירא"ה: והוא שרישומה.
קשיא לן דהא איכא
והא עביד חציצה, כלומר
חציצה שאין המים כלל
כיון שהשירין הללו נושכין
של מחט ניכר דהוי כלי וטמאה. ל"א שרישומה של חלודה ניכר בבגד היינו עיכוב תפירה וטהורה: בשיפא. נישופת בשופינא שקורין
נכנסים בין שני הטבעות.
זה לזה הרי מקום הנשיכה
לימ"א שאין בה חלודה: מותר לטלטלה בשבת. בחצר דהא חזיא ליטול את הקוץ ותורת כלי עליה: ולא אמרו נקובה.
חלוקה להלכותיה
ריטב"א. ג. [וקשה] עליו
סתום ואין המים באין בהם.
דמה בכך דהא תרוייהו
ופריק ר' אמי בשריתכן,
אלא לענין טומאה בלבד דנקובה מקבלת טומאה ושאינה נקובה לא: הא תרגמא אביי. בפרק כל הכלים: בגלמי. שהוא גולם שנקצצה
כחד כלי חשיבי וכעין
כלומר ריתכן באור והטבילן
מן החוט ועומדת לינקב התם הוא דכל זמן שלא נקבה אינה מקבלת טומאה דהא לא נגמרת מלאכתה ולענין טומאה כלי מעשה
שריון קשקשים. ריטב"א.
במים בעודן השירין כמו
ד. לפי פירושו. רשב"א.
גחלים לוחשות שהמים
כתיב (במדבר לא) שגמר כל מעשהו ומיהו לענין שבת שריא דזימנין דממליך עלה ומנח לה הכי ומשוי לה מנא לנטילת קוץ
ה. משום הבהמה שאין
באין אליהם מכל צד.
אבל מחט שנגמרה מלאכתה כגון אישפינגל"א שאינה עומדת לינקב דא ודא אחת היא לטומאה: מתני' מרדעת. בשטי"ל ומניחין
ואמרינן האי פירוקא דר'
המים נכנסין בין השיר
אותו כל היום על החמור לחממו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה [לקמן נג.]: שהיא קשורה בו. בגמ' [שם] מפרש: זכרים.
וצואר הבהמה. ריטב"א.
אמי דלא כר' יצחק נפחא
ו. שהיו רחבים מעיקרא.
היא, דאי אליבא דר' יצחק
אילים: לבובים שחוזות כבולות וכבונות. מפרש בגמרא [נג: נד.]: צרורות. דדיהן צרורות פעמים ליבש שמהדקן כדי שלא יחלבו עוד ויתעברו
תוס' הרא"ש. ז. משום
נפחא טבעת של בהמה יורד
או יהו שמנות לאכול ופעמים לחלב לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להם כיס בדדיהן: ר' יוסי אוסר בכולן. דמשוי
דסתמן מהודקים ומשמע
לקבל טומאה, אפילו אם
לן דמתני' סתמא קתני
יחשב עליה להיות טבעת
הוא: חוץ מן הרחלים הכבונות. שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט: יוצאות צרורות ליבש. ר' יהודה סבירא ליה
כדרך שהדבר רגיל.
של אדם, וטבעת של אדם
כתנא קמא דלאו משוי הוא ומיהו ליבש דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן:
ריטב"א. ח. פירש רש"י
אינה עולה מידי טומאה
שהטבעת עיקר והוה ליה
להבטל מעליה תורת כלי
גמ' אלא בשינוי מעשה כדתנן
פשוטי כלי עץ שאין
מקבלים טומאה. ריטב"א לקמן נט: ט. [דהיינו] החותם שמהדקין על הטבעת לעמוד שם ואינו מפרקו לעולם אותו קיבול לא כל הכלים יורדין לידי טומאתן כו', ואי בשריתכן הנה עשה בהן מעשה ונסתלקה תורת כלי מעליהן, ואין צריכין לא הזאה
חשוב קיבול שהרי סתום הוא עומד תמיד ולא נראה קיבולו. תוס' רי"ד. (ועי' לעיל יז. תוד"ה ועל שאר אדם שכתב כן מפורש, ועי' ולא טבילה. כי בעינן מעשה לסלק תורת כלי מעליהו, מעשה לקלקל, כגון שבירה וכיוצא בה, אבל ריתוך שהוא תיקון
רעק"א ושפ"א).
וחיזוק לכלי מתכות, כי האי גוונא אינו מעשה לטהר ולא מבטל הטומאה מעל הטבעת. במתניתא תנא במחוללין, כלומר
חלולין הן מלשון נבובים אלו השירין, והמים באין בהם מכל צד ואין שם חציצה. תנא ומכניס חבילים לתוך ידו, ובלבד
שלא יכרוך לתוך ידו, ובלבד שלא יכרוך ע"ג ידו, ולא ישלשל חבלים מידו יתר מטפח. שאל תלמיד את ר' אלעזר שמעתי חלוקה בין טבעת לטבעת. א"ל לענין שבת בין טבעת שיש עליה חותם לטבעת שאין עליה חותם, אבל לענין טומאה כל
טבעות דינם אחד. ואסיקנא טבעת של אדם, של אצבע, של מתכת, הכל דינם אחד לענין טומאה. וכן נמי מחט שלימה, שיפא נקובה הכל דינם אחד לענין טומאה. ואם היא ניטל חרירה או עוקצה או העלת חלודה ומעכבת התפירה (או נקובה)
טהורה היא. ואקשינן ולעינין שבת אנה היא חלוקה בין מחט למחט, והתניא מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת. ושנינן הא תירגמה אביי זו הברייתא אליבא דרבא דאמר מחט שניטל עוקצה או חרירה מדלענין טומאה לאו כלי
הוא וטהורה היא, לעינין שבת נמי לאו כלי ואסור לטלטלה, מתניתא דקתני בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בגלומי כלי מתכת היא, כלומר עדיין גולם, הוא חוט של ברזל, ועדיין הוא צריך לנקבו ולחדד לו עוקם לעשותה מחט, ועכשיו
אין לה לא נקב ולא עוקם, ואמרינן זמנין דמימליך עליה דהאי גולם ומשוי ליה מנא כמות שהיא, אבל מחט שניטל חרירה שלה או עוקצה לבין גרוטאות זריק לה. חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו כו'. אוקמא שמואל בשקשורה לו