במה בהמה
פרק
חמישי שבת
נג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והוא
גמ'
שקשורה לו מע"ש. רש"י פי' לקמן מ) דבקשורה מע"ש הוי
א) לקמן נד:, ב) [תוספ' מתניתין נמי דיקא. לקמן בהאי פירקא: אף באוכף. דאיהו נמי
כא א ב מיי' פ"כ מהל'
פ"ה], ג) [גיר' הערוך
שבת הל' י סמג לאוין
מהני לחממה: ובלבד שלא יקשור לו מסריכן. פייטר"ל דמיחזי כמי
מלבוש החמור אבל באינה קשורה מע"ש הוי משאוי ועוד יש
א
קרסטל וכן איתא ברי"ף],
סה טוש"ע א"ח סי' שה
שרוצה להטעינו משוי: רצועה תחת זנבו. פושל"א שנותנים שם שלא
לפרש דבאינה קשורה מע"ש מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת וה"ר
ד) [ברכות מב: וש"נ],
סעיף ז:
כב ג מיי' שם הל' יג
ה) [חולין עו:], ו) [תוספת'
תרד האוכף והמשוי על צוארה כשהיא
יורדת לעמק והמסרך שלא
פור"ת פירש דמיחזי כאילו
מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק :
ב
פ"ה], ז) [פי' לשון של זהורית
אילימא שאינה קשורה לו כלל
טוש"ע שם סעי' ח:
תרד על זנבה כשהיא עולה על
כג ד מיי' שם טוש"ע שם
שתולין לסוס משום נוי ערוך],
גמ' אמר שמואל והוא שקשורה לו מע"ש
ח) [לעיל יא:], ט) [גיר'
פשיטא. ולא בעי
ההרים: מהו ליתן מרדעת. ולא
סעיף ט:
א
כד ה מיי' שם טוש"ע שם
הערוך בערך קש ובקשקשין],
לצאת לרה"ר אלא בחצר ומפני הצינה:
למפרך דמרישא שמעינן לה דקתני
אמר רב נחמן מתני' נמי דיקא דקתני אין
י) לקמן סד:, כ) עי' ברש"י
סעיף י:
א)
ה"ג אמר ליה מותר א"ל וכי מה בין
כה ו מיי' שם טוש"ע שם
בזמן שהיא קשורה הא אינה קשורה
חולין מה:, ל) [ובחולין עו:
החמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה
פרש"י על שם אריוך מלך
סעיף יא:
זה לאוכף אישתיק איתיביה כו'.
לא דדרך משניות כן גבמסכת ע"ז
❖
כו ז שם סעיף י:
לו היכי דמי אילימא שאינה קשורה לו כלל
אלסר כמ"ש תוס' כאן
כסבור הא דאישתיק משום דלא
(דף לה:) אלו דברים אסורין באכילה
ד
ובמנחות לח: פרש"י כמו גור
פשיטא דילמא נפלה ליה ואתי לאתויי אלא
ארי' יהודה ולהכי קרי לשמואל
אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי
כבשים שדרכן לתת לתוכן יין כו'
ה
אריוך דקי"ל הלכתא כשמואל
לעזי רש"י
לאו שאינה קשורה מע"ש מכלל דרישא
ואותיביה מברייתא דאסור ליטלה
ובסיפא (שם דף לט:) קתני ואלו
בדינא ובקדושין לט. לא פרש"י
שקשורה לו מע"ש ש"מ תניא נמי הכי חמור
כלום] ומ"כ טעם אחר דאריוך
פייטר"ל. סמלון
והשתא ליטול אמרת לא להניח
מותרים באכילה כו' וכבשים שאין
ב)
מלך היינו דהלכה כוותיה
(רתמת- חזה).
יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מע"ש
מיבעיא דדמי כאילו צריך להטעינה
דרכן לתת כו' ובפרק אלו טרפות
ו
בדינא כמו דינא דמלכות'
פושל"א. רתמת-זנב.
משוי: כרביה. רב: טרסקל. סל
אלסר נוטריקון אל אסר כלומר
(חולין דף נד.) קתני אלו כשרות
אישקלי"ט
ב ולא באוכף אע"פ שקשורה לו מע"ש רבן
חוץ מלענין איסור' דאין הל'
[אישקיליט"א]. זוג
מלא שעורים תולין לה בצוארה ופיה
אע"ג דאיכא מינייהו דשמעי' מרישא נ)
שמעון בן גמליאל אומר אף באוכף בזמן
כותי' אלא כרב, מ) [נד: ד"ה
(פעמון יד).
נתון לתוכו ואוכלת ותענוג בעלמא
וא"ת ונפשוט מרישא דבקשורה
כדאמרן], נ) [חולין מ"ב.
בטדי"ל [בטיי"ל]. ענבל
ז
ח
❖
שקשורה לו מע"ש ובלבד שלא יקשור לו
וע"ש בתוס' ד"ה ניקב ותוס'
(לשון הפעמון).
הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ:
מערב שבת איירי מדאיצטריך למיתני
נד. ד"ה ואלו כשרות כולהו
מסריכן ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת
צער. של צינה: מרדעת מותר.
בזמן שהיא קשורה טדבלאו הכי הוה
צריכי וקצ"ע], ס) [לעיל מג:],
זנבו בעא מיניה
רב אסי בר נתן מר' חייא
ע) צ"ל בתרא ד' קנד:,
מוסף רש"י
דצערא היא הלכך אורחה בהכי ולאו
ידעי' דאיירי בקשורה דאי באינה
פ) [צ"ל ביו"ט. דבש תמר],
בר רב
אשי מהו ליתן מרדעת על גבי חמור
משוי הוא: לשמעתא דרב. דשרי
קשורה פשיטא דאסור דילמא נפלה
צ) צ"ל אפשר, ק) [בכורות
יישר. יפה אמרת (לקמן
❖
מט:],
סג:) שפיר קאמרת (פסחים
בשבת אמר ליה
מותר א"ל וכי מה בין זה
בטרסקל: אבא. כ) חברי כמו אברך
ואתי לאתויי כדקאמר הכא אילימא
ג
. אריוך. לשון
נג: חולין עה:)
אבא למלכא (בראשית מא): שמואל
כו' אלא ודאי בזמן שקשורה מע"ש
לאוכף
אישתיק איתיביה אוכף שעל גבי
מלך כמו גור אריה יהודה,
ד
להכי קרי ליה לשמואל אריוך
קרי אריוך על שם שהיה בקי בדינין
קאמר וי"ל דמרישא לא תפשוט
מוסף תוספות
חמור לא יטלטלנה בידו אלא מוליכה
דקי"ל הלכה כשמואל בדינא,
ושופט כמלך השופט על הארץ. לשון
דאדרבה ה"א דלהכי תנא בזמן שהיא
ומביאה בחצר והוא נופל מאיליו השתא
כי היכי דדינא דמלכותא דינא
א. דלא גלי מאתמול שיהא
ריכא מלך (ב"ב דף ד.): והא רב
קשורה לאשמעי' דאפי' קשורה בשבת
(מנחות לח:) או על שם
צריכה לכך שיהא לה
ל)
ליטול אמרת לא להניח מיבעיא אמר ליה
אריוך מלך אלסר (בראשית
למלבוש. רש"י לקמן נד:
נמי אמרה. דכיון דשרי בטרסקל
דאי לא תנא ליה ה"א דוקא בקשורה
יד) דהלכתא כותיה בדינא
ב. או לחינגא. הגהות אשרי.
ר' זירא שבקיה כרביה סבירא ליה דאמר
כ"ש מרדעת: מאי שנא מאוכף.
לו מע"ש אבל בקשורה בשבת לא
(חולין עו:). ומטיילת עמו
ג. כדתנן. תוס' הרא"ש.
רב חייא בר אשי אמר רב תולין טרסקל קמ"ל להכי דייק מסיפא:
בחצר. דליכא מראית העין
ד. ואין אסורין איסור
ג)
שאסור ליטול וכ"ש להניחו: דנפיל
❖
(לקמן סד:).
הנאה. תוס' הרא"ש.
מהו ליתן המרדעת ע"ג חמור
לבהמה בשבת וקל וחומר למרדעת ומה
ממילא. כדקתני מוליכו ומביאו לחצר
ה. בתוכן יין. תוס' הרא"ש.
ו. והך סיפא מרישא
בשבת. ואין לאסור משום
והוא נופל מאליו: כאן לחממה.
התם דמשום תענוג שרי הכא דמשום צער
שמעינן ליה. תוס' הרא"ש.
רב נסים גאון
מרדעת צריך לחממה ומותר משום
דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל
ס)
לא כל שכן שמואל אמר מרדעת מותר
ז. נמי. תוס' הרא"ש.
ח. גופא. ריטב"א. ט. ליתני
ראיתי פירוש להרבה מן
דבהמה חשיבא כדבר הניטל כיון
צער דצינה אבל נטילת אוכף אינו
טרסקל אסור אזל ר' חייא בר יוסף אמרה
ה
חמור יוצא במרדעת ותו
החכמים, מחט נקובה
דיכול למושכה ולהוליכה בכל מקוםי
אלא שיצטנן שנתחממה ע"י משאוי
לא. תוס' הרא"ש. י. כדתנן
שנגמרה מלאכתה אם ניטל
לשמעתא דרב קמיה דשמואל א"ל אי הכי
ורב אסי בר נתן דבעי אם אסור אין
שנשאה מבעוד יום ואי לא שקיל
ונמשכין בשיר. תוס'
עוקצה טהורה, עוקצה
אמר אבא לא ידע במילי דשבתא ולא
הרא"ש. יא. כדפרישית
התונבא שלה שהוא פי
לפרש משום דמיחזי כרוצה להוליך
ליה לא איכפת לן שהרי הוא יצטנן
לעיל גבי לא תצא בו
המחט, או חרירה הוא מקום
כלום כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' בנימין
מאליו דאמרי אינשי וכו': בזנב
הבהמה למקום רחוק דא"כ היכי דייק
לרשות הרבים (עי' תוד"ה
יא
הנקב, כבר אין לה תקנה
בר יפת דיתיב וקאמר ליה משמיה דר' יוחנן
והא שקשורה). תוס' הרא"ש.
ויצאה מתורת כלי ונתיאשו
שועל. שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט
דמאן דשרי טרסקל כ"ש מרדעת.יב
יב. אלא ודאי לא שייך
הבעלים ממנה. ולפיכך
נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת א"ל
בו עין: זהרורית. לנוי: בכיס שלו.
ואין לפרש נמי דבעי למיסר בחצר
האי טעמא אלא
שנינו בה טהורה כי מעת
כשמוליכה לרשות הרבים.
שניטל עוקצה או חרירא
שתולין לו באמתו לקבל זוב ולבדוק
אטו רה"ר כדאמר גבי אשה בפ' במה
יישר וכן תרגמה אריוך בבבל אריוך
ד)
ה)
תוס' הרא"ש. יג. דכל
אדם זורקה לבין הגרוטאות
מנין ראיותיו שאינו תכשיט לו:
אשה (לקמן דף סד:) דגבי בהמה לא
יג
מנו שמואל והא רב נמי אמרה אלא שמעיה
שאסרו חכמים לצאת בו
ונתיאש ממנה מלעשותה
ברשות הרבים אסור
כלי וטהורה היא. ואם היתה
בכיס שבדדיהן. לקבל חלב הנוטף.
גזרו כדתניא בסמוך גבי זוג ומטיילת
דהוה מסיים ביה ואין תולין טרסקל בשבת
לצאת בו לחצר. תוס'
מחט שאינה נקובה ויש לה
אי נמי שלא ישרטו דדיהן על הקוצים
עמו בחצר אלא נראה לר"י דטעמא
הרא"ש. יד. ולא איפריק
עוקץ וכבר שיפה אותה
א"ל יישר וכן תרגמה אריוך בבבל דכולי
שהיו דדיהן גסין: בחסום שבפיה.
משום טרחא דשבת ואע"ג דשריא
אליבא דרב. פסקי הרא"ש
ומירקה ואע"פ שעדיין לא
עלמא מיהת מרדעת מותר מאי שנא מאוכף
סימן ב'. טו. משנה יתירא
נקבה מפני שהיא ראויה
שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות
קרצוף בפ"ב דביצה (דף כג.) התם
וכו' דקתני ולא בטרסקל
ליטול בה את הקוץ הרי היא
שאני התם דאפשר דנפיל ממילא רב פפא
אחרים וכשמגיעין למקום מרעיתם
יש לה צער ביותר א"נ לא שרי אלא
לרשות הרבים. תוס'
כתורת כלי וטמאה כמו
הרא"ש. טז. למידק. תוס'
הנקובה, לפי שהנקובה
אמר כאן לחממה כאן לצננה לחממה אית
נוטלין אותה הימנה: בסנדל שברגליה.
בי"ט אבל בשבת אסור:
❖
הרא"ש.
ראויה לתפירה והיא ראויה
אוכף שע"ג החמור. וא"ת ויתיר האוכף
לה צערא לצננה לית לה צערא והיינו
שעושין לה סנדל של מתכת שלא
להוציא בה את הקוץ. וזו
ע)
וזו שוין בתורת טומאה כמו
וינער ויפול כדאמר בפ' כל כתבי
יזיקוה האבנים: קמיע. כתב לרפואת
דאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז
שאמרו אבל לענין טומאה
רבינו חננאל
גבי היתה בהמתו טעונה טבל כו' וי"ל
חולי: מומחה. שריפא כבר ג'
דא ודא אחת היא. וכדומה
קרירא לה מיתיבי לא יצא הסוס בזנב
ו) ו
דהתם מיירי בשקין שתוכל הבהמה
מע"ש, וקיי"ל כוותיה,
לו אמרו בתוספתא [ב"ק
פעמים: וזה חומר בבהמה מבאדם.
שועל ולא
בזהרורית שבין עיניו לא יצא
להתקלקל אבל מחמת האוכף לא תוכל
ז)
ח)
ומתניתא מסייעא ליה.
דכלים פי"א] ואם מתחילה
קס"ד השתא דאקמיע קאי דאמרינן
הבהמה להתקלקל לכך לא התירו:
נתינת מרדעת ע"ג חמור
עשאו לכך אפילו פחות
הזב בכיס שלו ולא עזים בכיס שבדדיהן
תולין טרסקל. וא"ת ותאסר משום
לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ד'
[בשבת] דברי הכל מותר
מיכן טמא. ובגסטרא אמרו
ולא פרה
בחסום שבפיה ולא סייחים
[מס' כלים פ"ב מ"ג] אי זו היא
לדחות צער בהמה. לתלות
דמשתמש בבע"ח כי היכי דאסור
סא.) שהאדם יוצא בקמיע מומחה.
גסטרא כל שניטלו אזניה,
קרצטל בפיה משום תענוג
בטרסקלין שבפיהם לרה"ר ולא בהמה
להניח נר על גבי דקל בשבת פ) משום דמשתמש
וכל הני דקתני לא תצא הנך דלאו
ואמרו בתוספתא [ב"ק
הוא, ור' יוחנן ושמואל
במחובר וי"ל דהתם מנענע הענפים אבל
דכלים פ"ג] ואם מתחלה
אסרי וכן הלכה. והני
בסנדל שברגליה ולא בקמיע אע"פ שהוא
שמירת גופה הוא אלא משאוי וסנדל
עשאה בלא אזנים נידונית
מילי בבהמות גדולות
הכא אינו מנענע הבהמה בכך ורב
משום דדילמא מישתליף ואתי לאתויי:
מומחה וזו חומר בבהמה מבאדם אבל
כחבית. ואשר אמרו בין
דמשום תענוג, אבל קטנים
אסי ברבי נתן דבעי למיסר צ) אפסר משום
נקובה ובין שאינה נקובה
דמשום צערא הוא, ברה"ר
אגד שעל גבי המכה. ליכא למימר
דילמא אתי להשתמש בבע"ח (ת"י):
יוצא הוא באגד שעל גבי המכה ובקשישין
ט)
מותר לטלטלה בשבת, ולא
אסורין לצאת הסייחין
אריוך.
אתי לאתויי: קשישין שעל השבר.
שם מלך כדכתיב אריוך
אמרו נקובה אלא לענין
בקרצטלין שבפיהם אבל
שעל גבי השבר ובשיליא המדולדלת בה
בחצר שרי. מסורכו, פי'
טומאה בלבד הוא דתירגם
בהמה שנשבר בה עצם עושין לה דפין
מלך אלסר (בראשית יד)
ופוקקין לה זוג בצוארה ומטיילת עמו בחצר
חגורו. תניא יוצא אדם
אביי אליבא דרבה בגלומי,
י)
ונקטי' טפי משאר מלכים לפי שמובלע
מכאן ומכאן וקושרים אותן שם והן
באגד שעל גבי (בהמה)
והוא ברזל חתוך שראויה
קתני מיהת ולא סייחין בטרסקלים שבפיהם
בו לשון ארי: דשמעיה דקא
[המכה] ובקשישין.
להעשות מחט, והואיל ויש
מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה
לומר שאם ירצה בעלה
לרה"ר לרה"ר הוא דלא הא בחצר שפיר דמי
מסיים בה כו'. אע"ג דקיי"ל ק)כרב
עד שמתחבר: ובשליא המדולדלת
לעשותה כלי יכול הוא
מאי לאו בגדולים ומשום תענוג לא
בה. שיצתה מקצתה: ופוקקין לה
באיסורי היינו לגבי שמואל לחודיה
לעשות כמו שאמרו זימנין
דמימליך עלה ומשוי לה
זוג. אבל כשאינו פקוק אפי' בחצר
בקטנים ומשום צער דיקא נמי דקתני
אבל הכא ר' יוחנן דקי"ל כוותיה
ז
כלי מותר לטלטלה בשבת
לא תצא מפני שהעינבל שבתוכה
לגבי רב קאי כשמואל וברייתא דאוכף
דומיא
ונחשוב אותה לענין טלטול
כמו הכלים והיא כמו מחט
מקשקש ומוליד קול לכך פוקק בצמר
נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן
נקובה לענין שבת, אבל
או במוכין שלא יקשקש העינבל שבתוכה: זוג. אישקלי"ט. עינבל
לחממה כאן לצננה ומתני' דאין סכין ומפרכסין לבהמה דמייתי
יד
לענין טומאה לא והרי היא
לקמן נמי פליגא אדרב כדפירש בקונטרס: מאי לאו בגדולים
בחזקת טהורה עד שיגמור
בטדי"ל: ומטיילת. באותו זוג בחצר אבל לא תצא בו לרה"ר כדמפרש
מלאכתה ותהיה כלי, כמו
ומשום תענוג. וא"ת ומאי קושיא דילמא הכא מיירי בטרסקל
לקמן בפרקין (דף נד:) דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: מאי לאו.
שאמרו בתוספתא בסוף
בבא קמא דכלים גולמי כלי
בסייחים גדולים קאמר דצוארן ארוך ואין להם צער לשוח ולאכול
שנתלה מע"ש אבל לתלות בשבת אפי' בחצר אסור ותירץ דדייק
טו
מתכות הרי הן ככל הכלים
מע"ג הקרקע ותולה להן טרסקל לתענוג וקשיא לשמואל: קטנים.
מדנקט רה"ר גבי טרסקל טפי משאר דכולהו נמי ברה"ר איירי
אלא שהן טהורין.
אלא נקט רה"רטז דבחצר מותר בכל ענין:
ארכובותיהן גבוהין וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ע"ג הקרקע ולאכול:
דומיא
כגון