במה בהמה פרק חמישי שבת
נד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עד
כבלא. מפרש ר"י עד השוק כדאמר בפ'
שית זונה. נוטריקון דשחוזות: שית. בית הבשת: שכבולין. לשון
במה אשה (לקמן דף
לא א ב ג מיי' פ"כ מהל'
א) [צ"ל להם], ב) [צ"ל ולא],
ג) שבועות ה: נגעים פ"א
שבת הלכה יב סמג
כבלי ברזל. קשורה: ויקרא להם. בעשרים ל) ושתים עיר שנתן שלמה
סג:) בירית באחת כבלים בשתים שמניחין הכבלים בשוק:
מ"א, ד) [שבועות ו:],
לאוין סה טוש"ע א"ח סי'
רב אמר ליבש מותר כו'. וא"ת לימא מר הלכה כמר וי"ל
לחירם משתעי קרא: מכובלין. מעוטפין ומקושרין: עבידתא.
א
ב
ה) [תמיד לא:], ו) [ביצה לג.],
שה סעיף ו:
לב ד מיי' שם הלכה ט
ז) כלאים פ"ח מ"ו [ב"ק נד:],
אנגריא של מלך: חומטון. מלחה ומתבקעת: דמשתרגא בה כרעא.
משום $ דאיכא דמפכי להו לתנאי ס):
ג
ח) [צ"ל והתנן], ט) כלאים
הלכה כר' יהודה בן בתירא. הא
טוש"ע שם סעי' טו:
טובעת בה הרגל: עד כבלא. פרק
לג ה מיי' שם הלכה י
פ"ט מ"י [יבמות ה': מנחות
לט.], י) [ביצה כט:],
התחתון שקורין קויל"ה: שמכבנין.
דנקט ר' יהודה בן בתירה
טוש"ע שם סעיף יג:
שית זונה ונצורת לב: הרחלים יוצאות
לד ו מיי' שם טוש"ע שם
כ) [ברכות כד. ושם נסמן],
ולא נקט ר' יוסי משום דבמקום שאין
קושרין בגד סביבו $ ביום שנולד
כבולות: מאי כבולות שמכבלין אליה
ל) [יעב"ץ מח"ז], מ) [עי'
סעיף יד:
א
לה ז מיי' פ"ט מהל' כלאים
עושין כלל אלא כדי ליבש שרי ר'
שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף:
רש"י יחזקאל כז יח וצמר צחר],
שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים
נ) [צ"ל אחר ד"ה והתנן],
הלכה יו"ד סמג לאוין
למילת. לעשות מצמרו כלי מילת מ):
יהודה בן בתירא דלא שייך התם
ס) [וע' תוספות מנחות ל:
מאי משמע דהאי כבול לישנא דלא עביד
רפ"ב טוש"ע י"ד סי' רצז
❖
ד"ה ולימא], מכבנין. על שעושין כמין קרסי
מי מפיס ור' יוסי אוסר משום
סעיף טז:
פירי הוא דכתיב מה הערים [האלה] אשר
לו ח מיי' פ"י מהל' כלאים
1
דילמא נפיל: ר"ת גריס
מתכת לחבר הבגד כמו תנתן כבינתי
הלכה כד סמג לאוין רפג
אמר
נתת לי אחי ויקרא א)(להן) ארץ כבול עד היום
רב הלכה כת"ק ושמואל
לבתי (גיטין דף טו.) נושק"א בלע"ז:
טוש"ע י"ד סי' ש' סעיף ב:
גליון הש"ס
לז ט מיי' פ"כ מהל' שבת
הזה מאי ארץ כבול א"ר הונא שהיו בה בני
אמר כו' וכן כי אתא רבין
באנפי נפשה. ולא אפלוגתא דמתני':
רש"י ד"ה שמכבנין וכו'
הלכה ט סמג לאוין סה
א"ר יוחנן הלכה כתנא קמא. ואתי
ואיכא דמתני. להא דשמואל אהא:
אדם שמכובלין בכסף ובזהב אמר ליה רבא
ביום שנולד. עי' רש"י
טוש"ע א"ח סי' ש"ה סעיף
דלעיל אהא: ❖
יחזקאל כז יח: שם ד"ה
כך הלכה. דליבש מותר ולחלב
טז:
שפיר איכא דמתני לה לדרב ושמואל
אי הכי היינו דכתיב ב) 2 (כי לא) ישרו בעיניו
כלאים דחבלים וכו' דבר
אסור: אבל מי מפיס. מי מטיל
מפני שמכובלין בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו
שאין מתכוין אסור. עי'
והתנן אדם מותר עם כולם
גורל ומבחין איזו ליבש ואיזו לחלב
לקמן קמ ע"א ברש"י ד"ה
תורה אור השלם
אמר ליה אין כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי
אבל נוטל: תוס' ד"ה רב
לחרוש ולמשוך. וא"ת
והרואה אותם צרורות ליבש אומר
1 וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה
אמר וכו' דאיכא דמפכי
עבידתא רב נחמן בר יצחק אמר ארץ
דלחלב הוא ואתי למישרי תרווייהו:
אפי' יהא אדם נמי אסורד תקשה
להו לתנאי. כעין זה מגילה
אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי וַיִּקְרָא
❖
חומטון היתה ואמאי קרי לה כבול דמשתרגא
לב ע"א:
כת"ק. דמתני' דשרי בתרוייהו:
לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם
דמאי כלאים שייך הכא כיון שאינו
מלכים א ט יג
הַזֶּה:
מתני' מטולטלת. י"מ פושל"א
בה כרעא עד כבלא ואמרי אינשי ארעא
מושך בעגלה ובקרון דהא בשבת
2 וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת
מכבלא דלא עבד פירי: כבונות: מאי
מוסף רש"י
שתחת זנבו וי"מ מרדעת והאחרון
אייריה ואין לומר דאסור להנהיג
אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ
שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו:
❖
נראה בעיני דאי רצועה שתחת
בכלאים אפי' לא ימשוך שום דבר
כבונות שמכבנין אותו למילת כדתנן שאת
בן יומו. ביום הולדו
ב
ג)
מלכים א ט יב
(שבועות ו:). שמכבנין
הזנב קשורה ומחוברת לסרגא ואיך
דאם כן יהא אסור להוליך ולהזיז
כצמר לבן מאי צמר לבן אמר רב ביבי בר
ד)
אותו למילת. כמו (גיטין
תפול וטעמא דמתני' משום שמא
ממקומו שור פסולי המוקדשין דחשיבו
אביי כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו
יד:) תנתן כבנתי לבתי,
לעזי רש"י
תפול ומייתי לה הוא: לא עקוד
כשני מינים כדאמרי' בפרק בתרא
פרמוי"ל, והוא בית נפש
למילת: והעזים יוצאות צרורות: איתמר רב
שקורין נושק"א, שמחברין
קויל"א [קיביל"א].
ולא רגול. מפרשינן בגמ' שעוקדים
דמכות (דף כב.)
המנהיג בשור
בו פתיחות פי החלוק, כך
קרסול.
אמר גהלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה
ידיהם עם רגליהם בכבלים שלא
פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא
כשנולד הכבש והאם לוחכתו
נושק"א. סיכה, מכבנה.
כר' יוסי ואיכא דמתני להא שמעתא באפי
אין צמרו נקי באותו יום,
פושל"א. רתמת-זנב.
יברחו: ולא יקשור גמלים זו לזו
ועשאו הכתוב שני גופים וי"ל דה"ק
❖
והרוצה להצניעו למילת עושה
חלדרוב"א. דבשת.
נפשיה רב אמר ליבש מותר ולא לחלב
וימשוך. האחד כדמפרש בגמרא:
אילימא כלאים דאדם והא דקתני
לכבש מעטה עור ומכבנו
עליו שלא יתפרד ונמצא
ובלבד שלא יכרוך. החבלים בכרך
ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור ואיכא
ובלבד שלא יכרוך בחול קאמר
הצמר מכוסה כל הימים
רבינו חננאל
אחד ובגמרא מפרש טעמא:
כדאוקימנא לעיל (פ"ב דף כג:) ולא
ז
ח
ט
דמתני לה אהא עזים יוצאות צרורות ליבש
. לחינגא. מחול,
(שבועות ו:)
גמ' בזנבו ובחוטרתו. דכיון דקשורה
ועל שם שבני אדם סובבים
שית זונה. כבולות, מלשון
בשמן שריפה דאיירי ביו"ט ומיירי
י
אבל לא לחלב משום ר' יהודה בן בתירא
והולכים בשוק כעין סובבות
כבלים כדכתיב ארץ כבול
בשניהם לא נפלה: חוטרתו.
שמושכין שום דבר אי נמי י"ליא
במחולות, קרו ליה חינגא
וגו'. ופירושה דמישתקעא
אמרו כך הלכה אבל מי מפיס איזו ליבש
(ביצה לג.). התוכף תכיפה
חלדרוב"א שיש לכל גמלים על גביהם:
דחשיב משיכה מה שנושאים שניהם
כרעא בגוה כי כבלא שהיא
ואיזו לחלב ומתוך שאין מכירים אחד זה
אחת. תופר תחיבה אחת
עפרא וחול, וזו היא
בשלייתה. דכיון דכאיב לא מנתחא ליה.
את החבליםיב:
(מנחות לט.) פוינ"ט, שתוחב
חומטון. כבונות. מכבנין
ואחד זה אסור אמר שמואל ואמרי לה אמר
ול"נ מטולטלת כר קטן מלא מוכין
מאי
תחיבה אחת במחט וחיבר
עור הטלה מיום לידתו עד
כלאים בגד צמר ובגד פשתים
רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן
בתירא כי אתא רבין אמר ר"י
ח' ימים. וזהו צמר רך
נותנין לו תחת הזנב כדי שלא תשחית
יחד, אינו חיבור בפחות משתי
הנקרא מילא. ר' יהודה
הלכה כת"ק: מתני' ובמה אינה יוצאה לא יצא גמל במטולטלת לא עקוד
הרצועה הבשר לפי שהמשוי שעל
תכיפות, להכי כתיב יחדיו עד
אומר עזים יוצאות צרורות
שיחברם יפה יפה (יבמות ה:).
ליבש אבל לא לחלב. כיון
גבה כשהגמל יורד מכביד ויורד כלפי
ולא רגול וכן שאר כל הבהמות לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס
ד
הלכה למעשה. להורות על
דאשתכח' ת"ק דברייתא
❖
חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך: גמ' תנא לא יצא הגמל
צוארה אלא שהרצועה מעכבתו:
המעשה (ע"ז עד.).
כר' יהודה דמתניתין, ורב
ה
אמר הילכתא כוותייהו,
יד ורגל. אחד מן הידים ואחד מן
במטולטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו
הלכה כמותם. ואפילו ר'
הרגלים כובל ביחד: יד על גב זרוע.
יהודה לא חלק אלא אמר
מוסף תוספות
ובחוטרתו אמר רבה בר רב הונא יוצא הגמל במטולטלת הקשורה לה
אחד מידיו כופף כלפי מעלה וקושר
כך הלכה, לצרור דדי
בשילייתה: לא עקוד ולא רגול: א"ר יהודה עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן
א. ולהאי לישנא גנובי
הבהמה לצמקן כדי
ו
ה)
כדי שלא יהו לו אלא ג' רגלים לברוח:
למה להו. ריטב"א. ב. ומר
שתתעבר הבהמה מותר,
אברהם רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור מיתיבי עקוד שתי ידים ושתי
שתי ידים. כאחד או שתי רגלים
הלכה כמר. תוס' הרא"ש.
אבל מי מפיס, כלומר מי
ג. [פי'] לר' יהודה ור' יוסי,
המבחין בין קשירת דד
רגלים רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור הוא דאמר כי האי תנא דתניא
כאחד: ואכתי לא דמי. האי תנא
ודכוותה פרקינן בעלמא.
ליבש, לקשירת דד לחלב.
לדרב יהודה: רישא וסיפא ניחא.
עקוד עקידת יד ורגל או שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו
ריטב"א. ד. למשוך. חי'
וקי"ל הילכתא כרב
הר"ן. ה. דליכא משוי
באיסורי, וכן הילכתא,
כדרב יהודה אבל מציעתא דקתני או
ויקשור ואכתי לא דמי בשלמא רישא וסיפא ניחא מציעתא קשיא אלא הוא
מסתמא. ריטב"א. ובכלאי
ואע"פ שר' יוסי חולק. לא
שתי ידים או שתי רגלים קשיא לדרב
יצא הגמל במטולטלת כו'.
בהמה לא אסרינן אלא
דאמר כי האי תנא עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף
כשעושין מלאכה כדכתיב
תנא לא יצא הגמל
יהודה דלא קרי עקוד אלא יד ורגל
ידו על גבי זרועו ויקשור: ולא יקשור גמלים: מאי טעמא אמר רב אשי
לא תחרוש בשור ובחמור
במטוטלת
(בחטרת)
כיצחק בן אברהם דכתיב (בראשית כב)
יחדו. פסקי הרא"ש סימן ה'.
[התלויה בחוטרתו] שתיכנס
משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: אבל מכניס: אמר רב אשי לא שנו
ו)
ו. הוא לבדו. תוס' הרא"ש.
ויעקד כפף ידיו ורגליו לאחוריו
בו הרוח, אבל יוצא בזנבו
אלא לענין כלאים כלאים דמאי אילימא כלאים דאדם והתנן ז) אדם
ז. ואע"ג דבשבת מיירי
הקשורה בחטרתו שלא
וקשר יד ורגל יחד ונפשט צוארו
תיכנס בו הרוח. לא עקוד
ברישא קתני אגב גררא
מותר עם כולם לחרוש ולמשוך אלא כלאים דחבלים והתניא התוכף
לאחוריו: לחינגא. לשוק למוכרם.
ז
ח)
ט)
ולא רגול. אוקמה רב יהודה
דינא דחבלים בחול.
ריטב"א. ח. רב חסדא. פסקי
עקוד יד ורגל כעקידת יצחק
תכיפה אחת אינה חיבור לעולם כלאים דחבלים והכי קאמר ובלבד
חינגא ע"ש שסובבין את השוק מחולות
ח
הרא"ש סימן ה'. (עי'
בן אברהם, רגול שלא יכוף
מחולות עגולות של בני אדם: לענין
שלא
יכרוך ויקשור אמר שמואל ובלבד שלא יצא [חבל] מתחת ידו
מהרש"א). ט. אגב שמנים.
על זרועו ויקשור, ותניא
ט
ריטב"א. י. שחל להיות
כוותיה. ולא יקשור גמלים
כלאים שנו. האי שלא יכרוך דמתני'
טפח והא תנא דבי שמואל טפחיים אמר אביי השתא דאמר שמואל
בע"ש. ריטב"א. (עי'
זה בזה וימשוך. ירושלמי
לא שייך ביה איסור שבת אלא משום
מהר"ם). יא. דהכא הא
שלא יהו אומרים פלוני
טפח
ותנא דבי שמואל י) טפחיים שמואל כ) הלכה למעשה אתא לאשמעינן
איכא משוי. ריטב"א.
יוצא לעשות מלאכתו
כלאים אסר ליה
כדמפרש ואזיל:
והתניא
בשבת. פי' חינגא, שוק,
יב. ולהאי שינויא אסור
כלאים דחבלים. שיש בהן חבלי
נ)
לנהוג שור וחמור
מלשון חג איד חגיגת גוים.
הקשורים יחד בחבל.
אבל מכניס הוא חבלים
צמר וחבלי פשתן וכי כריך להו הוו כלאים וידו מתחממת באחיזתן וקסבר $ דבר שאין מתכוין אסור: אי נימא כלאים דאדם. דכי
לתוך ידו ובלבד שלא
פסקי הרא"ש סימן ה'. ומ"מ
כריך להן סביבות ידו נמצא קשור עם הגמלים ופעמים שהן מושכין שום דבר ונמצא אדם וגמל מנהיגין יחד: והתנן אדם מותר עם
יכרוך. אתינן למימר הא
בלא כריכה לא מיתסר
כולם. עם כל הבהמות לחרוש ולמשוך שלא אסרה תורה אלא שני מיני בהמה יחד כעין שור וחמור ומשנה זו במסכת כלאים:
אע"ג שנושאים החבלים
דתנן ובלבד שלא יכרוך
דלא חשיבא יחדיו כשאין
משום דנראה כאילו מושך
התוכף. בגדי צמר ופשתים: בתכיפה אחת. כגון ע"י מחט פעם אחת או שקשר קשר אחד: אינו חיבור. דכתיב (דברים כב)
החבל שביניהם קשור
האדם עם הבהמה ומשום
צמר ופשתים יחדו לא אסרה התורה אלא חבור יפה המתקיים: כריכה וקשירה בשתי תכיפות: שלא יצא חבל. ראש החבל לא יצא
בשניהם. ריטב"א.
כלאים. והתנן בכלאים
בסוף פרק ח' אדם מותר עם
מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים: שמואל. דאמר טפח לאורויי הלכה למעשה אתא
כולם לחרוש ולמשוך, אלא
לאשמעינן דהבא לימלך לפנינו אמרינן ליה טפח שלא להקל באיסורין ומיהו עד טפחיים ליכא איסור:
משום כלאים דחבלין
חיישינן דלמא חבל אחד
והתניא צמר ואחד פשתים וכיון
שיכרוך עובר משום כלאים. והתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור, הנה תכיפה שהיא כגון תפירה אחת אינה חיבור וכ"ש כריכה שאינה חיבור. ושנינן מתניתין לא יכרוך ויקשור שנמצאת כריכה (ותפירה) [וקשירה] כעין שתי תכיפות.
אמר שמואל ובלבד שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח. ואסיקנא הלכה למעשה שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח, כלומר אינו מש(ו)לשל האפסר מתחת ידו כדי כריכה. וכן לא יהא אפסר הניתן בראש הבהמה וראש האפסר
ביד [האדם] המושך הבהמה, [וכן לא יהא האפסר] אותו דביני ביני יגביהנו שלא יהא קרוב לקרקע טפח, וכן הלכה. פי' מטוטלת, צביחה.