במה אשה פרק ששי שבת
נז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
במה
במה
אשה כו' לא בחוטי צמר. מפרש בגמ' משום דילמא מיתרמי
אשה יוצאה.
דהוי תכשיט ולא משוי ואיכא דהוי תכשיט
א א מיי' פי"ט מהל' שבת
א) [נדרים ב: נזיר ב.], ב) [ע'
תוס' לקמן נט. ד"ה ולא],
הל' ו' ומיי' פ"ב מהל'
לה טבילה של מצוה ושרי להו ואתי לאתויינהו ארבע אמות
וגזור ביה רבנן [לקמן נט:] דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו
ג) לקמן נח., ד) מקוואות
מקואות הל' ה סמג לאוין
❖
ודילמא אתי לאיתויי ד' אמות: לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה
ברה"ר אומר ר"י דהיינו דוקא בחוטין שאינן נתונין בקליעת השער
א
פ"ט מ"א, ה) [ע"ב],
סה וסמג עשין רמח טוש"ע
א"ח סי' שג סעיף א
שבראשה. שקולעת בהן שערה: שבראשה. אכולהו קאי ובגמ' מפרש
אבל חוטין הנתונין בקליעת השער יוצאה בהן דבהנהו ליכא למיגזר
ב
וטוש"ע י"ד סי' קצח סעיף
טעמא: ולא תטבול בהן. משום חציצה:
דילמא שריא להו כדתנן בהמצניע
ב:
מוסף תוספות
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא
ב ב מיי' פי"ט מהל' שבת
עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין
(לקמן דף צד:) דאיכא לכל הפחות
ג
א)
א
הלכה ד' טוש"ע א"ח סי'
א. [אלא] שכרוכות סביב
ויכנסו המים ביניהם לשער: טוטפת
איסור שבות בגודלת וסברא הוא דכי
תצא אשה לא בחוטי צמר ולא
שג סעיף י וסעיף יח:
שערותיה שכן דרך נשים
וסרביטין. מפרש בגמרא וחשובין הן
ג ג ד מיי' שם הלכה ט
היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ
ה)
שכורכות וקושרות בהן
בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא
טוש"ע א"ח סי' שג סעיף
בחוזק ומהדקות היטב.
וחיישינן דילמא שלפא ומחויא לחברתה:
יש איסור בסתירת קליעהד וא"ת מהאי
תטבול בהן עד שתרפם ולא בטוטפת ולא
א וטוש"ע י"ד סי' קצח
אור זרוע הל' שבת סי' פ"ד
בזמן שאין תפורין. עם השבכה שקורין
טעמא תהא אשה אסורה לצאת בטלית
ה
סעיף ג:
אות א'. ב. מבעוד יום.
בסרביטין בזמן שאינן תפורים ולא בכבול
ד ה ו מיי' שם הלכה ז י
ריטב"א. ג. למ"ד דגודלת
שקופיי"א אבל תפורין ליכא למיחש
דהא ודאי שריא לה בשעת טבילה
טוש"ע א"ח שם סעיף ב
חייבת משום בונה ולמאן
לרה"ר ולא ב) בעיר של זהב ולא בקטלא ולא
❖
לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה
וניחוש דילמא אתי לאתוייו וי"ל
וטוש"ע י"ד שם סעיף ב:
דלא מחייב מ"מ [איכא].
בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא
תוס' הרא"ש. ד. הלכך ליכא
ברה"ר שתגלה כל שערה: כבול. מפרש
דבדברים שהם עיקר מלבוש ליכא
ב
למיגזר בהן דלמא שריא
בגמ' : לרה"ר. אבל לחצר שרי וכל
במחט שאינה נקובה ואם יצאת אינה חייבת
למיגזר דאפילו בחול אין דרך ללכת
ה)
ז
להו, דאשה הרוצה לטבול
גליון הש"ס
גמ'
הנזכרים למעלה אסורים אף לחצר
כלל ממקומו עד שילבישם אלא דוקא
בשבת צריכה לסתור
חטאת: טבילה מאן דכר שמה אמר
גמ' תיכי חלילתא מאי. עי'
קליעת שערותיה מבעוד
שמא תרגילם ברה"ר וחדא גזירה היא
בדברים קטניםח יש לחוש שאין מקפיד
רב נחמן בר יצחק אמר רבה בר אבוה מה
זבחים דף צד ע"א תוס' ד"ה
יום, אלא מיירי בחוטין
❖
דגזור בהם שלא תתקשט בהם בשבת
אם אינם עליו ורגילות הוא בחול
מקנחת:
הנתונין על שערות ראשה.
טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא
פסקי הרא"ש סי' א'. [ולא
כלל ובכבול התירו כדמפרש לקמן
כשמתירן פעמים נושאן בידו עד
כ]פרש"י ז"ל שהאשה
בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן מפני שאמרו
בפרקין (דף סד:) שלא לאסור את כל
ביתוט ונראה לר"י דדוקא בדברים
קולעת שערה כמין
לעזי רש"י
חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם
קלעיה. ריטב"א (ועי' ט"ז
תכשיטיה ותתגנה על בעלה: עיר
שרגילות להסירן כדי להראותן או
או"ח סימן ש"ג סק"א ופנ"י).
שקופיי"א [קויפ"א].
וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם
של זהב. כמין נושק"א ומציירין בה
משום חציצה או משום קפידא גזרו
ה. [ו]בכמה בגדים רחבים
שביס עשוי רשת.
שהיא לובשת שדרכם של
נושק"א. סיכה, מכבנה.
בשבת לא תצא דילמא מיתרמי לה טבילה
כמין עיר: קטלא. מפרש בגמרא
שלא לצאת דשמא כשיסיר ישכח שהוא
נשים לסלקם בשעת
אישפיגל"א
(לקמן דף נט:): חותם. צורה לחתום
שבת ואתי לאתויי אבל דברים שמותר
של מצוה ושריא להו ואתי לאתויינהו ד'
טבילה. ריטב"א. ו. דהא
[אישפינגל"א]. סיכה
בה איגרת או כל דבר סגור: שאינה
מוכח בגמ' דבכל דבר
לצאת בהן שאין רגילות להסירן מותר
(שאינה נקובה).
י
אמות ברה"ר בעא מיניה רב כהנא מרב
שהיא מקפדת שלא יהא
צינגל"א. חבק
❖
נקובה. כגון אישפיגל"א: ואם יצאת
לקשור ולהתיר ברה"ריא דליכא למיחש
$ תיכי חלילתא מאי א"ל אריג קאמרת כל
עליה בשעת טבילה שייך
(רצועת-בטן לסוס וכיו"ב).
אינה חייבת חטאת. דכולהו תכשיטין
למידי דאם יהא זכור שבת בשעת
למיגזר אע"פ שאינו
שהוא אריג לא גזרו איתמר נמי אמר רב הונא
ג)
חוצץ. תוס' הרא"ש.
נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דילמא
התרה לא אתי לאתויייב ואם לא יהיה
ז. דודאי לובשתן מיד
רבינו חננאל
בריה דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו
גמ'
ג
טבילה מאן
שלפא ומחויא:
זכור שבת אפילו נאסר להתיר ולהסיר
לאחר הטבילה. תוס'
ואיכא דאמרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע
פרק ששי
הרא"ש. ח. שאין אדם
דכר שמה. מה ענין טבילה אצל
לא יועיל וכ"מ לקמן (דף סא.) דקתני
מרגיש בהן כל שעה.
במה אשה יוצאה ובמה
חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו מאי איכא
הלכות שבת: ושריא להו. ומתרת
בברייתא וקושר ומתיר קמיע אפילו
רמב"ן. ט. ולפיכך מותרת
אינה יוצאה, לא תצא אשה
לצאת בחגורה של כסף
בחוטי כו'. אוקמה רב נחמן
בין הך לישנא ובין הך לישנא איכא בינייהו
אותם לטבול בשבת שעל הטבילה לא
ברה"ר והא דאיצטריך התם לאשמעי'
שאם תשלפנו תהא
גזירה שמא תזדמן לה
גזרו כדאמרינן במסכת ביצה (דף יח.)
דשרי אע"פ שכל דבר מותר להסיר
דטניפן להך לישנא דאמר כל שהוא אריג
מחוסרת מלבוש. ריטב"א.
טבילה של מצוה, ומשום
י. משום. תוס' הרא"ש.
שחוצצת מתרתן ומהלכת
אדם נראה כמיקר ואין נראה כמתקן
כדפרישית איצטריך לאשמעינן דלא
יג
לא גזרו הני נמי ארוג ולהך לישנא דאמרת
יא. ולא חיישינן שאם
בהן ד' אמות ברה"ר. אבל
עצמו: תיכי חלילתא. שרשרות של
אסרינן משום דמיחזי דקושרו עליו
תתירם תוליכם ד' אמות
תיכי חלילתא לא גזרו בהו
משום קפידא ד כיון דטניפא מקפד קפדא עלייהו
חוטין חלולות ועגולות: מהו. לקלוע
שלא לרפואה ומתכוין להוציא כי היכי
בידה. תוס' הרא"ש.
רבנן, דהא אחוותיה דרב
תנן התם ואלו חוצצין באדם חוטי צמר
יב. דודאי בזמן מועט
הונא בריה דר' יהושע הוו
ד)
בהן שערה ולצאת בשבת שאינה יכולה
דאסור בפילפל וגרגיר מלח לכתחילה
דהפשטה ולבישה לא
טבלי בדמחתן הני תיכי
וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר'
למותחן ולדוחקן על השער בחזקה
לתת בפה בשבת או להחזיר אלא
יד
תשכח השבת. ריטב"א.
חלילתא בראשיהן ולא הוו
יג. שקושר ומתיר כמה
קפדי, וכיון דלא הוו קפדי
יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני
והמים נכנסין בה ומיבעיא ליה מי
כמלבוש גמור חשיב מחמת הרפואהטו:
פעמים בשבת. תוס'
שרו. וה"מ תיכי חלילתא,
השתא רך על גבי קשה חוצץ
שהמים באין בהן אמר רב הונא וכולן בראשי
הוי חציצה ולא תצא בהן בשבת משום
הרא"ש. יד. אם נפל. תוס'
אבל תיכי טמימתא לא,
הרא"ש. דנראה דהוא
דחוצצות. ואסיקנא דחוטי
כו'. וא"ת דילמא רב
גזירת טבילת מצוה או לא הוי חציצה:
הבנות שנינו מתקיף לה רב יוסף למעוטי
מתכוין להערים להוציאו
שיער אינן חוצצין ואפילו
כל שהוא אריג לא גזרו. לצאת בו
הונא נקט וכולן בראשי הבנות
מאי אילימא למעוטי דצואר ודמאי אילימא
ולהוליכו למקום אחר.
אם הן קשורין בראש
ספר התרומה סימן רל"ט.
הבנות, ואע"פ שהראש
בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא
לרבותא דאפילו בראשי הבנות דהוי
למעוטי דצמר השתא רך על גבי קשה חוצץ
טו. והיינו דמסיים בה
קשה הוא המים נכנסין
מצי לאהדוקי שפיר: לאחוותי דלא
רך ע"ג קשה חוצץ ואור"י דבלאו רב
ובלבד שלא יקשרנו בשיר
בשיער ואין חוצצין, אבל
רך על גבי רך מיבעיא ואלא למעוטי דחוטי
קפדן עלייהו. ליטלן מראשן כשהן
הונא הוה ידעינן דבכל מקום חוצצין
ובטבעת שאז נראה
חוטי צמר וחוטי פשתן
פשתן השתא קשה על גבי קשה חוצץ קשה
כמתכוין להוצאה. תוס'
בראש הבנות חוצצין, וכ"ש
רוחצות בחמין אלמא עיילי בהו מיא
אפילו בראש אלא ודאי למעוטי שום
טז
הרא"ש. טז. כיון דקתני
אם הן קשורין בצואר
על גבי רך מיבעיא אלא אמר רב יוסף היינו
דבר אתא: השתא קשה ע"ג
שפיר אפילו להנאת רחיצה וכיון שכן
בסתמא דחוטי צמר וחוטי
שמשתקעין בבשר ואין
פשתן חוצץ. תוס' הרא"ש.
המים באין תחתיהן, ולפיכך
טעמא דרב הונא לפי שאין אשה חונקת
קשה חוצץ. סבר הש"ס דקשה ע"ג
לענין טבילה נמי לא צריכין להתירן
ה
יז. לפי כשהתחתון רך
חוצצין. כיוצא בהן החבקין
את עצמה איתיביה אביי הבנות יוצאות
ומותר לצאת בהן בשבת דהא אי
רך חייץ טפי מקשה ע"ג קשה ורך
יז
יותר נדבק בו וחוצץ. תוס'
שבצוארי הבנות, ואוקימנא
הרא"ש. יח. כי הדבר
מתרמי טבילה לא שרו להו לא משום
ע"ג קשה לא חייץ כקשה ע"ג קשה
בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין
הקשה יותר מתהדק
חציצה ולא משום קפידא: דמיטנפי.
דהא לר' יהודה חוטי צמר אין חוצצין
במקום הקשה ממה
שבצואריהן ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה
שמתהדק בו הדבר שהוא
שנטנפו הנך תיכי בטיט: הא נמי
דהוי רך על גבי קשה וחוטי פשתן
חבקין שבצואריהן אמאי לא אמר רבינא
רך. ריטב"א. [ו]היינו
ו
אריג הוא. והא קאמר לא גזרו כלל
דהוי קשה ע"ג קשה חוצצין וחוטי
יח
טעמא משום דנהי דצמר
הכא
נדבק במה שהוא עליו
לצאת ולהאי לישנא דלא קפדי משמע
שיער דהוי נמי קשה על גבי קשה
יותר מן הפשתן אפי' הכי
דאי קפדי לנטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהן בשבת לכ"ע אין חוצצין אף על פי שחוטי פשתן חוצצין לכולי עלמאיט:
מתוך שהצמר רך המים
אלא א"ר יוסף. לפי שרב יוסף בעצמו מקשה שייך לומר אלא:
ואע"ג דלענין איהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהן הלכך הני כיון
המים נכנסין בתוך החוט
כ
ועוברין עד הבשר משא"כ
דמיטנפי מקפד קפדן שלא להיות בראשן בשעת טבילתן מפני שהמים
הכא
בחוט פשתן שהוא קשה
ממחין את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלי לה משום טינוף אתי לאיתויינהו
שאין המים נכנסין בתוכו.
חי' הר"ן. יט. אע"פ
ואסור לצאת בהן וללישנא קמא לא גזרו אלא במידי דחייץ לטבילה ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה כדקי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ
ששניהם קשים הם, מ"מ
(עירובין דף ד:) וקשיא לי בגוה טובא חדא דכי איתמר ההוא במידי דמיהדק איתמר ואשמעינן דאע"ג דלא עיילי ביה מיא כיון דלא קפיד
פשתן קשה יותר משער,
מיהו קשה לרבנן דצמר
עליה חשיב כגופיה ובטל לגבי שערו אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ איכא למימר הא לאו חוצץ הוא ואי אתית למימר דההוא
ע"ג שער דהיינו רך ע"ג
חוצץ דהתם לא דק בלישניה ומיהו כל מידי דקפיד עלייהו אסור היכי אמרינן הכא האי נמי אריג הוא ומותר כיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי
קשה חוצץ ובשער ע"ג
שער דהיינו קשה ע"ג
מקפד קפדן על כרחיך חייץ דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי: ואלו חוצצין באדם. משום דתני התם
קשה מודו לר' יהודה
אלו חוצצין בכלים תני לענין טבילת אדם ואלו חוצצין באדם: של צמר ושל שער אין חוצצין. דלא מיהדק על גבי שער: הבנות. קטנות. אורחא
דאינו חוצץ, וצ"ל דבהך
דמילתא נקט: וכולן בראשי הבנות שנינו. לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי: למעוטי מאי. אשמעינן רב
סברא פליגי ר' יהודה
ורבנן. תוס' הרא"ש. או
הונא דחוטין נמי בראשי הבנות שנינו: אילימא למעוטי. חוטין הקשורין בצוארן דלא חייצי: ודמאי. הי חוטין אתא למעוטי דלא חייצי בצואר.
שאין קושיו חזק כ"כ
צמר קרוי רך לגבי פשתן ולגבי שער: על גבי קשה. שער: ע"ג רך. בשר: מיבעיא. בתמיה. הא ודאי על גבי רך טפי מיהדק: לפי שאין
כשער מודה ר' יהודה
דחייץ וכי קאמר ר' יהודה
אשה חונקת עצמה. להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהו רפין: בחוטין שבאזניהם. שנותנין שם שלא יסתם הנקב: חבקין. ענקי רצועות
דשל צמר ושל שער אין
שאינן מוזהבות רחבות דלאו לתכשיט עבידן דומיא דחוטין שבאזניהן: חבקין. לשון קילקלי וחבק (לקמן דף סד.) צינגל"א לאסור בו סוס:
חוצצין מפני שהמים באין
בהן, כל חד וחד טעמא
בקטלא
לחוד צמר מפני שעצמו
רך שער מפני שהוא קשה כ"כ שאינו נדבק עם מה שהוא עליו. חי' הר"ן. (עי' הגהות ראמ"ה). כ. ולשון אלא לא דייק שהרי אין אנו סותרים שום אוקימתא, ויש [לומר]. ריטב"א.