נז:
במה אשה פרק ששי
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הכא
בקטלא
עסקינן. תימה דמשמע דקטלא טעמא משום
בקטלא עסקינן.
בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מה
ה א מיי' פ"ב מל' מקואות
א) [לקמן קו: וש"נ], ב) ס"א
הלכה ה סמג עשין רמח
אלא מודי' אתמר אמר רב
שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסים
חציצה וא"כ אמאי תני (ב) במתניתין בסיפא בהדי חוטי צמר
א
טור וש"ע יו"ד סי' קצח
יוסף אמר ר"י אמר שמואל,
ותוחב בו רצועה רחבה ומוללתו סביב הרצועה שהבגד רחב הרבה
ברישא הוה ליה למיתנייה ואומר רשב"א דקטלא נמי דבר של נוי הוא
ג) לקמן סד:, ד) פי' ציץ
סעיף ד:
ו ב (מיי' פי"ט מהל' שבת
[ובערוך ערך אב פי' אב
וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת עצמה בחוזק כדי שתהא בשרה
ויש לחוש דילמא שליף ומחויא ומיירי מתני' ברפוי דליכא חציצה ולכך
זיינא], ה) ס"א איתמר רב
הלי"ד) טוש"ע א"ח סי'
בולטת ותראה בעלת בשר ומתוך
שג סעיף טו: אין לאוסרו אלא משום תכשיט אבל
אמר כיפה של צמר תנן
ז ג מיי' פי"ט מהל' שבת
שהרצועה חלקה ורחבה אינה
ברייתא דהכא איירי במיהדק דליכא
ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן
הכא בקטלא עסקינן
$ דאשה חונקת את
אבל כיפה של צמר שפיר דמי,
הלכה יו"ד סמג לאוין סה
מזיקתה: מכלל דפליגי. בתמיה והא
למיחש דילמא שלפא שאינה מסירה
עצמה דניחא לה שתראה כבעלת בשר: ר'
ו) בכבול אף לרה"ר כצ"ל,
טור וש"ע א"ח סי' שג
ת"ק לא איירי בשערה. שמע מינה
לפי שלא תראה בעלת בשר וא"ת
ז) [תוספ' פ"ה], ח) [לקמן
סעיף ב:
ב
יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין
ח ד מיי' שם הלכה ז טוש"ע
ס.], ט) בס"א: וכסותה,
בשער מודה דלא מיהדק על גבי
שם סעיף ג: ומאי דוחקיה לאוקמא ברייתא משום
י) [ויקרא יג], כ) [דף סד:],
מפני שהמים באין בהן: אמר רב יוסף אמר
שער: דילמא. האי דאדכר שער:
חציצה לוקמא ברפוי ומשום משלפא
ט ה מיי' פ"י מהל' כלאים
ל) [פ"ט מ"ט דכלאים],
❖
רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה
מ) להציע כלאים תחתיהן כצ"ל
הלכה כ סמג לאוין רפג
כשם קאמר להו. כשם שאתם מודים
כמתני' וי"ל דברייתא משמע ליה
טור וש"ע י"ד סי' שא סעיף
בחוטי שער א) א"ל אביי הלכה מכלל דפליגי
דטעמא משום חציצה דומיא דרישא
לי בחוטי שער אודו לי בחוטי צמר (א):
יד:
י ו מיי' פי"ג מהל' טומאת
וכי תימא אי לאו דשמעינן מתנא קמא
חומרתא דקטיפתא. קשר שעושין
דקתני הבנות יוצאות בחוטין
גליון הש"ס
❖
צרעת הלכה א:
דאיירי בחוטי שער איהו נמי לא הוה מיירי
לרפואות קיטוף עין רע שלא תשלוט:
שבאזניהם דלא איצטריך דליכא למיחש
ג
גמ' דאשה חונקת את
ותיהוי כקמיע מומחה. דקתני מתני'
עצמה. ומזה הטעם נקרא
דילמא שלפא ומחוייא דפשיטא הוא
ח)
ודילמא כשם קאמר להו כי היכי דמודיתו
קטלא. הרע"ב פי"א מ"ח
הגהות הב"ח
דמאי נוי שייך בחוטין אלא איצטריך
ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה
לי בחוטי שער אודו לי נמי בחוטי צמר
דכלים: שם כלל אמר רבי
הא מומחה שפיר דמי: אפוזייני.
לאשמעינן דאין בו חציצה ואינה
(א) רש"י ד"ה כשם קאמר
שמעון בן אלעזר כל שהוא
איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל מודים
ב)
א
וכו' צמר הס"ד ואח"כ מה"ד
למטה מן השבכה. לקמן דף
פרונטי"ל של זהב: שבכה. קופיי"ה
מסירתן בשעת טבילה וה"נ סיפאד
❖
אלא מודים איתמר כו'
סה ע"א:
חכמים לרבי יהודה בחוטי שער תניא נמי
טעמא משום חציצה: תניא נמי
דאי שלפא ליה מיגליא ראשה: המקפת.
ה"ג בספר הישן הס"ד
הכי חוטי צמר חוצצין חוטי שער אין חוצצין
ונ"ב שהוא ס"א: (ב) תוס'
הכי כו'. מדתני (ג) וסרביטין הקבועים
את הפדחת מאזן לאזן: המגיעים
ד"ה הכא וכו' אמאי תני
לעזי רש"י
ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין
עד לחייה. על ראשה כורכתו ותולה
בה ודרך לקבוע אפזיינו בסבכה אבל
לקטלא במתניתין: (ג) ד"ה
תניא וכו' מדתני ובטוטפת
פרונט"ל. נזר קישוט
אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא
לה על לחייה מכאן ומכאן: אי כבלא
חומרתא דקטיפתא אין קובעין:
❖
וסרביטין:
המונח על המצח.
אי
כבלא דעבדא תנן. תימה אי
דעבדא תנן. חותם שעושין לעבד
דקתני יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין
ה
ג)
קויפ"א. שביס עשוי רשת.
פולטר"א [פילטר"א].
כבלא דעבדא תנן אמאי קתני
בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד
משל חברתה מני אילימא רבי יהודה אפילו
(מצע) ל∆ב∆ ד (עשוי
מוסף תוספות
טפי גבי אשה וי"ל דבעי למיתני
ובההוא קתני מתני' דשפחה לא תצא
ו
ז
ח
חוטי צמר נמי אלא לאו רבנן היא וש"מ
מחומרים, שהם רק כבושים
❖
בו: אבל כיפה של צמר. ככובע
בסיפא דמתני' יוצאה בכבול ובפאה
א. בתר דקתני ולא תטבול
ט
ביחד, ולא ארוגים).
בחוטי שער לא פליגי ש"מ: לא בטוטפת:
בהן.
ריטב"א.
נכרית לחצרי ופאה נכרית לא שייכא
שתחת השבכה דמקרי נמי כבול
ב. שמתביישת. תוס'
מאי טוטפת א"ר יוסף חומרתא דקטיפתא א"ל
ומתקשטת בו: שפיר דמי. דכיון
אלא באשה וא"ת אמאי לא תני נמי
הרא"ש. ג. למיתני. תוס'
מוסף רש"י
אביי תהוי כקמיע מומחה ותשתרי אלא אמר
הרא"ש. ד. דקתני ולא
ב
ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין
דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא:
יוצאה אשה בחוטי שער.
בחבקין שבצואריהן הוי.
רב יהודה משמיה דאביי אפוזיינו תניא
או דילמא כיפה תנן. דלא תצא
יוצאין בה לרה"ר ויש לומר דמילתא
ד)
שקולעת בהן שערה (לקמן
תוס' הרא"ש. ה. [ל]ר"ת ז"ל
סד:). בין משלה. תלושין
ותפשוט ליה דכיפה של
נמי הכי יוצאה אשה בסבכה המוזהבת
דפשיטא היא דאסור לצאת בה
דחיישינן דילמא שלפא ומחויא מתחת
ג
(שם). למטה מן השבכה.
צמר תנן. ריטב"א.
לרה"ר דודאי משלפה משום דמחכו
השבכה ואינה מגלה וכל שכן כבלא
ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה איזו טוטפת
כגון כיפה של צמר, יוצאין
ו. תכשיטי. ריטב"א. ז. ולא
בו. דלא חיישינן דילמא שלפא
תני לה גבי תכשיטי איש.
דעבדא: בכבול ובאסטמא. לקמיה
עלה וא"ת אי כבלא דעבדא תנן
יא
ואיזו סרביטין א"ר אבהו טוטפת המוקפת לה
ומחוויא, דמיגלי שערה
ריטב"א. ח. משום. תוס'
אמאי שרי בחצר טפי משאר דברים
מפרש מאי אסטמא ומדקתני כל
ומגניא בה שהשבכה נוי הוא
הרא"ש. ט. שריותא דידיה
מאזן לאזן סרביטין המגיעין לה עד לחייה
❖
אבל אי כיפה של צמר תנן ניחא דשרי
שהוא למטה מן השבכה ש"מ כיפה
לשער (לקמן סה.).
בחצר בהדי פאה נכרית
אמר רב הונא עניות עושין אותן של מיני
כדקתני (לקמן סד:).
תנן: כליא פרוחי. מצנפת קטנה לאחר
בחצר שלא תתגנה על בעלה כדמפרש
ריטב"א. י. דליכא מידי
צבעונין עשירות עושין אותן של כסף ושל
עולא לקמן (דף סד:) וי"ל דכבלא
קישוריה שקולעת ראשה וכסתה יש
ט)
דמשתרי בחצר אלא כבול
רב נסים גאון
זהב: ולא בכבול: אמר רבי ינאי כבול זה
ופאה נכרית. ריטב"א.
דעבדא שרי כדי לעשות בו קורת רוח
שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה
פרק ששי במה אשה
יא. דהא אמרינן לקמן
איני יודע מהו אי כבלא דעבדא תנן אבל
לרבו שאם היה כל היום בלא כבול
והן נקראין פרוחי על שמפריחין
תנו רבנן שלשה דברים
(סד:) כל דבר שאסרו
נאמרו באיסטמא וכו'.
חכמים לצאת לרה"ר
אפילו בחצר בדבר מועט שיעשה
ויוצאין לחוץ ואוגדתן לתחת קישוריה
כיפה של צמר שפיר דמי או דילמא כיפה
אסור לצאת בחצר חוץ
לדברי תנא קמא אין בה
ע"י מצנפת קצרה: כליא. מונעת אותן
העבד כנגד רבו סבור רבו שדעתו
יב
של צמר תנן וכ"ש כבלא דעבדא אמר רבי
מכבול ופאה נכרית וכו'
משום עטרת חתנים, ולדברי
ה)
אלמא כבול כיפה של
ר' שמעון בן אלעזר אין
שערות מלצאת: אין בה משום כלאים.
למרוד בו ואתי לידי קטטה ולקמן
אבהו מסתברא כמ"ד כיפה של צמר תנן
ד
צמר הוא [דהרי]. ריטב"א.
בה משום עטרת כלות,
כ) דפירש"י דבסיפא מודו כ"ע דכבול
שעשויה כמין לבד שקורין פולטר"א
יב. דמשום דלית ליה
הוא מחמת הטעם שאמרו
ותניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא
ואינה טוויה: ואינה מטמאה בנגעים.
כיפה של צמר היא קשה לר"י דהא
חותם הוא רואה עצמו בן
במס' סוטה בפרק האחרון
יג
לחצר ר"ש בן אלעזר אומר אף בכבול לרה"ר
חורין. רשב"א. יג. מדמפרש
בפולמוס של אספסינוס
ו)
משמע הכא למ"ד כבלא דעבדא תנן
מהאי טעמא גופיה דגבי נגעים כתיב
טעמיה בגמ' כדי שלא
גזרו על עטרות חתנים,
כלל $ אמר רשב"א כל שהוא למטה מן השבכה
שרי כיפה של צמר אף לרה"ר :
נמי בגד ויליף מכלאים שוע וטווי:
י)
תתגנה על בעלה. רשב"א
בפולמוס של טיטוס גזרו
יד
אין בה משום כלאים. פרש"י
לקמן סד: יד. וא"כ הו"ל
על עטרות כלות. ובפ'
יוצאין בו כל שהוא למעלה מן השבכה אין
אין א' מן גיטין אמרו אמר
למפרך מינה לשמואל
יוצאין בו מאי איסטמא א"ר אבהו ביזיוני מאי
משום שאינה טווי וריב"א
דאמר בכבול דרישא
ליה ריש גלותא לרב הונא
כבלא דעבדא, אלא
כלילא מנלן דאסיר. אמר
אומר דמשום הכי אין להתיר דהתנן
ביזיוני אמר אביי אמר רב כליא פרוחי ת"ר ז)ג' דברים נאמרו באיסטמא האין בה
[ההיא] נמי לשמואל
ליה מרבנן דתנן בפולמוס
הלבדים אסורין מפני שהן שועין
ל)
טו
כבלא דעבדא הוא
של אספסינוס קיסר גזרו
משום כלאים ואינה מטמאה בנגעים ואין יוצאין בה לרה"ר משום ר"ש אמרו אף
ו
ולדידיה לאו משום האי
על עטרות חתנים ועל
אלא משום דאיסטמא דבר קשה הוא
אין
טעמא שרו ליה אלא
האירוס. אדהכי קם רב
ובדבר קשה לא אסרו רבנן משום
משום קטטה. רשב"א לקמן
הונא לאיפנויי, אמר ליה
סד: [ועיי"ש בתוס' רי"ד].
כלאים כדאמר בפרק קמא דביצה (דף טו. ושם) א"ר הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא אע"ג דשאר לבדים אסורין האי
רב חסדא קרא כתיב כה
טו. אלמא אע"ג דלא הוי
אמר ה' הסר המצנפת, וכי
שריא לפי שהיא קשה וכן משמע ביומא פרק בא לו (דף סט.) רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הן ולכך שרי להציע תחתיהם כי הא דאמר רב
טווי ואריג אסירי מדרבנן.
מה מצנפת אצל העטרה,
הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא וקשה לר"ת דאמרינן בפ"ק דערכין (דף ג:) הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים
תוס' רי"ד. ואילו הכא קתני
לומר לך בזמן שהמצנפת
טז
אין בה משום כלאים
בראש כהן גדול תהא עטרה
ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריך ליה סד"א הואיליז ואישתרי כלאים לגבייהו כו' לא ליחייבי והשתא היכי אישתרי להו והא בגדי כהונה קשין
דמשמע דאפילו כלאים
בראש חתנים, נסתלקה
הן וכה"ג לישראל נמי שרי ואומר ר"ת דדבר שהוא שוע טווי ונוז [ובדרך מלבוש והעלאה] דאסור מן התורה אין חילוק בין רך לקשה דבכל
דרבנן ליכא. ריטב"א.
מצנפת מראש כהן גדול
טז. מהא. תוס' הרא"ש.
תסתלק העטרה מראש כל
ענין אסור מן התורה אבל בכלאים דרבנן כגון לבדים שאינםיח אלא שועיט שרי בקשין אפילו ללבוש כיון דאין בהו כלאים אלא מדרבנן ובגדי
יז. וכתיב לא תלבש
אדם. אדהכי אתא רב
כהונה נמי כיון דשרי מדאורייתא להציע תחתיהן כדתניא לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן
מ)
כ
כא
שעטנז גדילים תעשה לך
הונא אשכחינהו דהוו יתבי
מאן דלא אישתרי גביה
וקאמרי להא שמעתא, אמר
כו' שרי אפילו מדרבנן כיון דקשין הן דבקשין לא גזרו רבנן כלל ובדבר רך נמי היכא דלא שכיח כריכה מותר להציעו תחתיך כגון מרדעת
כב
כלאים מחייב במצות
להו האלהים מדרבנן הוא
❖
החמור וכרים וכסתות ומילי אחריני דחשיב במס' כלאים ועל אותן קוטש פורפונטש השיב ר' יצחק שאם יש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל
כג
כד
ציצית והני כהני הואיל.
דאסור.
תוס' הרא"ש. יח. טוין.
פשתן ונתחב בהן המחט שתי תפירות דאסורין בהעלאה אפילו חוט התפירה של קנבוס או של משי שלא התירו כרים וכסתות אלא בהצעה
כה
כו
הגהות מרדכי סימן ת"ס.
אבל בהעלאה לא אבל אם אין בתוכן רק גיזי צמר יכול להיות דמותר אף בהעלאה שאין חוט התפירה מחברן לבגד כלל אלא שמחבר ומקרב
יט. בלבד, יש חילוק בין
רבינו חננאל
שני הבגדים של פשתן שהן כסוי הקוטש משני צדדין ומתוך כך מתהדק הצמר שבינתים ואין זה חיבור כחיבור אריג או תפירה או קשירת חבלים
רך וקשה [ולכן]. תוס'
כז
הרא"ש. כ. אע"ג דבגדי
בקרטלא ומשום דאשה
דבמה בהמה: ואינה מטמאה בנגעים. קשה לר"י מאי איריא בנגעים אפי' במת ושרץ לא מטמא דבעינן טווי ואריג כדאמר לקמן (דף סד.)
כהונה כלאים דאורייתא
חונקת עצמה כדי שתראה
ואומר ר"י דמטמא במת ושרצים מק"ו דפכין קטנים שטהורין בזב וטמאים במת ושרץ איסטמא שטמא בזב דשייך בה מדרס כמו בכפה
בעלת בשר. פירש רב יוסף
הן. חי' הר"ן. כא. אפי'
ברכין. תוס' הרא"ש.
טוטפת חומרתא דקטיפתא,
דאמר (כלים פרק כ"ח משנה ה) כפהכח שנתנתו לס"ת טהור מן המדרס אינו דין שיטמא במת ושרץ ובערוךכט פי' איסטמאל חתיכה של בגד
כב. שמא תיכרך נימא על
יש מי שאומרים כי הוא
מוזהב וקבועין בה אבנים טובות ומרגליות ולפ"ז ניחא דמטמא במת ושרצים כשאר תכשיט אבל בנגעים לא שאין הבגד עיקר כ"א הזהב
בשרו כדאיתא במסכת
ממיני מרגליות שתולות
ביצה (יד.). ריטב"א.
הנשים בצואריהן משום עין
ואבנים טובות ומהאי טעמא
נמי אין בה משום כלאים:
כג. שמותר להציען תחתיו
רעה, ונדחו דבריו.
והאמר ואיתוקמא מאי טוטפת
משום דהצעה ליתא אלא
מדרבנן ובהנהו דהתם לא שכיח בהו כריכה. נמצא פסקן של דברים, דקשין דאורייתא [שוע טווי ונוז], בהעלאה אסירי
אבזייני, כלומר אב שיש בו מינין הרבה, כי מינין תרגום [זני] דכתיב [דניאל ג] זני זמרא, פירוש כל מיני זמר והיא נקראת טוטפת
מדאורייתא ובהצעה שרו אפילו מדרבנן, וקשין דרבנן [שאינם שוע טווי ונוז], בין בהצעה בין בהעלאה שרו אפילו מדרבנן.
מפני שנותנת למעלה מן המצח במקום הטוטפת, כדתניא יוצאה אשה בסבכה המוזהבת ובטוטפת ובסרביטין, ואוקמה ר' אבהו
פי' הר"ן. כד. הן סדינין המחוברין יחד וביניהם צמר גפן או בלאי בגדים ומחוברין ע"י תפירות. מרדכי סימן שמ"ה. כה. במרדכי
טוטפת המוקפת מאוזן לאוזן, סרביטין המגיעין לה עד לחייה. ולא בכבול. אוקמה ר' אבהו כיפה של צמר, דתניא יוצאה אשה
סי' שמ"ה הגירסא: אם יש בתוכו בלאי בגדים של צמר ונתחב המחט בהן ובסדינין של פשטן שמצד חוץ ויש בהן ב'
בכבול ובאיצטמא לחצר, ר' שמעון בן אלעזר אומר בכבול אף לרה"ר כו'. דייקינן דכבול דומיא דאיצטמא מה איצטמא כיפה אף
תחיפות. עי' מהרש"ל ומהר"ם). כו. דלא שכיח בהו טובא כריכת נימא. מרדכי סימן שמ"ה. כז. ואם היתה נפתחה לא היתה הצמר
כבול כיפה, וכדגרסינן [חולין קלח.] כיפה של צמר היה מונח בראש כ"ג ועליו הציץ שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת, והן
נדבק לבגד מחמת תפירה זו. מרדכי סימן שמ"ה. כח. וה"נ חזי (חולין קכט.) בכופת שאור שייחדה לישיבה טמאה מדרס.
חוטין גדילין מעשה עבות רחבין כשתים ושלש אצבעות כגון אבנט. ולית הילכתא כשמואל דאמר כבלא דעבדא, דאין עושין
בדבר של תורה להקל מספקא, אלא הכבול שאסרה משנתנו היא כיפה של צמר, וכ"ש כבלא דעבדא שאסור. איצטמא היא ביזני,
רמב"ן. כט. [ערך אסטמא]. ל. מין תכשיט לא של כסף ולא של זהב הוא אלא. אור זרוע הל' שבת סימן פ"ד אות ג'. [ועי'
הגהות מהרש"ם].
כלומר חוטין הרבה ממיני צבעונין ותולין אותן בפני הכלה שלא יצערוה הזבובין, שמתביישת להסיר הזבובין מעליה, ותולין זה
בפניה, ונקראת כליא (דיבי) [דיבדי] והיא כגון אותה ששנינו [מדות פ"ד מ"ו] אמה כולה עורב, לפי שבמקדש [הראשון] שהיתה
קדושתו בכל הקהל והיתה השכינה שרויה בו לא היו עופות פורחות עליו, אבל במקדש שני פחדו שמא אין קדושתו כקדושת ראשון, ושמא יפרחו העופות על המקדש וישליכו שם דבר טומאה, ועשו צורה להבריח העופות מגגי ההיכל וקראו אותה כולה עורב,
כלומר זו מונעת העורבים מלפרוח בגג ההיכל. וזו צורה כדרך שעושין עכשיו שומרי הזרעים. ת"ר שלשה דברים נאמרו באיצטמא, אין יוצאין בה לרה"ר לפי שאינה כלי וכמשאוי חשוב, ואין בה משום כלאים דלאו אריג הוא, ואינה מטמאה בנגעים שאין בה
שתי וערב. [אמר] רב הונא טוטפת, עניות עושות של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב.