במה
אשה פרק
ששי
שבת
נח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והאמר
שמואל יוצא העבד בחותם
כו'. ולא בעי לאוקמי
אין בה משום עטרות כלות. דגזרו עליהן שלא
תצא בהן מחורבן
יא א ב מיי' פי"ט מהל'
א) לקמן קמז., ב) [כלים פ"י
מ"א ע"ש] מנחות סט: [ושם
שבת הל' יח [ועיין
ואילך משום צער במס' סוטה (דף מט.): ושמואל אמר. כבול דמתני'
מתניתין בחותם שבכסותו דניחא ליה לאוקמה בדעבד
א
איתא דבר זה בשם דאמר מר
במ"מ] סמג לאוין סה
איהו לנפשיה ואיירי מתני' בכל חותמות : הא דעבד איהו לנפשיה.
כבלא דעבדא ופליג אדר' אבהו: חותם שבצוארו. הוא כבלא
ב
כלי אבנים], ג) מ"ש זוג
טוש"ע א"ח סי' דש סעיף א'
בהג"ה:
שבצוארו דלא דילמא כו' כצ"ל.
דעביד ליה רביה. אית ליה
דעבדא והיו עושין אותו משל טיט:
קשה לרשב"א אמאי שריא
מתני' בדעבד איהו לנפשיה בחצר כיון
יב ג מיי' פ"ח מהל' כלים
רש"ל, ד) [לעיל נז.],
אימתא ולא שקיל ליה מצוארו להוליכו
דליכא קפידא דרבו וי"ל דאיכא קצת
ה) [לקמן סז.], ו) [השבת של
הלכה ט:
יג ד שם הלכה ח:
מי מוחק תיבת: נמי], ז) שייך
בידו: מיפסק. החותם ונשבר
קפידא אבל לא כל כך כמו בעבד
אין בה משום עטרות
כלות ושמואל אמר
❖
יד ה מיי' פ"כ מהל' שבת
לע"ב,
ליה רביה: במאי אוקימתא להא
ומירתת מרבו שלא יאמר שהוא נטלו
כבלא דעבדא תנן ומי אמר שמואל הכי
הלכה י סמג לאוין סה
דשמואל בדעבד ליה רביה כו'.
להראות בשוק שהוא בן חורין:
טוש"ע א"ח סי' שה סעיף
והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו
יב:
רבינו חננאל
ומקפל ליה. הטלית על כתפיו כדי
אבל אי מיירי בדעבד איהו לנפשיה
טו ו מיי' פי"ט מהל' שבת
אבל לא בחותם שבכסותו לא קשיא א הא
שלא יראה מקום החותם ולא יבינו
אתי שפיר דבצוארו ליכא למיחש
ג ד
הלכה יח סמג שם
הא דאמר שמואל יוצא
דעבד ליה רביה הא דעבד איהו לנפשיה
טוש"ע א"ח סי' דש סעיף א
העבד בשבת בחותם
שנפל ודמי הטלית על כתפו כמשוי:
דלמא פסיק ליה בידים כדי שלא יבינו
בהג"ה:
שבצוארו אבל לא בחותם
במאי אוקימתא להא דשמואל דעבד ליה
חייב חטאת. דאינו תכשיט אלא
הרואין שהוא עבד אבל בכסותו
ה
ו
טז ז מיי' פ"א מהל' כלים
שבכסותו, הא והא בחותם
❖
רביה בחותם שבכסותו אמאי לא דילמא
הלכה ו:
דעבד ליה רביה. ובחותם
בזמן שלובשו דרך מלבוש: כולהו
איכא למיחש דלמא מקפל טליתו
שבכסותו אמאי לא נפיק,
רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימי.
מיפסק ומירתת ומיקפל ליה ומחית ליה
לכסות החותם ולא ידע דיש בזה
ז
חיישינן דילמא מיפסיק
היו עושין חותמות לטליתות שלהן
חיוב חטאת אבל בדעבד ליה רביה
ומירתת מרביה ומקפל
גליון הש"ס
אכתפיה כדרב יצחק בר יוסף דא"ר יצחק
לכסותיה ומנח ליה
כעין עבדים להראות שהן כפופין
משום אימתא דרביה ירא לקפלח
בר יוסף א"ר יוחנן היוצא בטלית מקופלת
רש"י ד"ה כלי גללים
אכתפיה, וכר' יוחנן דאמר
א)
לריש גלותא לא ליפקו דאי מפסקי
והשתא נמי ידע הש"ס לדרב יצחק
צפיעי בקר. ע"ל דף טז
היוצא בטלית מקופלת
ומונחת לו על כתפיו בשבת חייב חטאת וכי
ע"ב ברש"י ד"ה גללים. וע'
ומונחת לו על כתיפו בשבת
מרתתי ומקפלי להו: דלא קפדי עלך.
אלא דלא ידע שיש לחוש דילמא
מנחות סט ע"ב תד"ה כלי
חייב חטאת. וכדאמרו ליה
הא דא"ל שמואל לרב חיננא בר שילא
❖
אם תלך בלא חותם: יוצא העבד
מיפסיק ובתר דמשניט מייתי דרב יצחק
גללים:
לרב חנניא בר שילא רבנן
כולהו רבנן דבי ריש גלותא לא ליפקו
כולהו לא ליפקו בסרבלא
בחותם שבצוארו. ובשל טיט דלא
ונחת לפרושי שיש חיוב חטאת בקיפול:
י
חתימה, פי' דת המלך
דילמא
בסרבלי חתימי לבר מינך דלא קפדי עליך
מיפסק ומרתת ומקפל
קפיד עליה לאתויי ואי משום דמירתת
היתה באותה העת כל
מוסף רש"י
הקונה סרבלא מייתי לה גבי
דבי ריש גלותא: גופא אמר שמואל יוצא
ליה. דניחא ליה טפי
מאי חורבא נפקא מינה משום
היוצא בטלית מקופלת.
מוכס ויהיב ליה מיכסיה
אימתא דרביה לא מייתי ליה בידיה
שיהיה מקופל משיראה רבו שנפסק
העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם
לאחר שנתנה על ראשו הגביה
וחתים עליה במטבע של
שפוליה על כתפיו (לקמן
דהא לאו הוכחה היא דעבדות אלא
אינך, כדי לידע שניטל
לגמרי ויסבור שבמזיד פסקו למרוד בו:
שבכסותו תניא נמי הכי יוצא העבד בחותם
ב
לא תצא בהמה כו'. דמיחזי כמאן
קמז.). חייב חטאת. שאין זה
מיכסא, וכל טלית שנמצאת
כשישנו על צוארו או בכסותו: וזה
דרך מלבוש (שם). כלי
שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו
בלא חותם אינך בכנפיה,
וזה אין מקבלין טומאה. דלאו לנוי
דאזיל לחינגא כדפי' בקונ' דלא
גללים. כלי גללי בהמה
נתפש לובשה [עליה] כגנב
ורמינהו לא יצא העבד בחותם שבצוארו
(מנחות סט:) או: שיש (לעיל
המכס, הלכך מתיירא כל
עביד שיהא טמא משום תכשיט
מצינן למימר
משום דילמא מיפסיק
❖
טז:).
אדם לצאת בטלית שתלוי
ולא בחותם שבכסותו ג זה וזה אין מקבלין
ואע"ג דבשל מתכת מוקמינן לה
ואתי לאתויי דהא לעיל (דף נד:)
עליה חותם זה, חיישינן
טומאה ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא
שמא יפסק החותם ומפני
להא לקמן מיהו לאו לנוי דיליה הוא
מפרש דזוג אסור משום דמיחזי
פחדו מן המוכס יסירה
מוסף תוספות
בזוג שבכסותו זה וזה מקבלין טומאה ולא
אלא לגנאי וכלי תשמיש נמי לא הוי:
כמאן דאזיל
לחינגא ולא קאמר
ד
ה
(מעליה) [מעליו] ויקפלה
א. טפי. תוס' הרא"ש. ב. בין
וישאנה על כתיפו כמשא.
זוג. לנוי עביד: ולא בזוג שבצוארו
תצא בהמה לא בחותם שבצוארה ולא דלמא מיפסק דומיא דחותם:
בכסותו בין בצוארו.
לפיכך אסורה [נ"א: אסרו]
מאי
שנא זוג שבצוארו דלמא
אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו. לקמיה
בחותם שבכסותה ולא בזוג שבכסותה ולא
רשב"א. ג. אמאי יוצא
לכל אדם לצאת בטלית
מיפסיק ואתי לאתויי. והא
בחותם שבצוארו הא
מפרש טעמא: מקבלין טומאה.
שיש עליה חותם. אבל רב
בזוג שבצוארה זה וזה אין מקבלין טומאה
מפסיק ליה ומייתי ליה
חנינ' בר שילא שיש לו
שתכשיט הוא: שבכסותה. עושים
דתנן לקמן (דף סו:) בני מלכים יוצאין
ברה"ר. ריטב"א. [ועי' שבת
נשיאות פנים ואינו חושש
לימא הא דעבד ליה רביה הא דעבד איהו
לסוסים מעילין שלא יטנפו: לא תצא.
בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים
של מי]. ד. דהיינו טעמא
מן המוכס מותר לו לצאת
לנפשיה לא אידי ואידי דעבד ליה רביה
דבצוארו שרי ובכסותו
בטלית שיש בה חותם שאם
כדאמרינן באידך פרקין (ד' נד:)
בהווהיא אומר ר"י דמיירי בזוגין יקרים
אסיר. תוס' הרא"ש.
יחתך החותם אינו חושש,
וכאן
בשל מתכת וכאן בשל טיט וכדרב
ו
דמתחזי כמאן דאזיל לחינגא: אין
שיוצאין בהן בני מלכים כגון של כסף
ה. ויוליכנו במזיד ברה"ר.
שאינו מתיירא מן המוכס
נחמן אמר רבה בר אבוה דבר המקפיד
תוס' הרא"ש. דכולי האי
ולא מזולתו. ומפני זה
מקבלין טומאה. דאין תכשיט לבהמה:
ושל זהב דליכא למיחש בהו דילמא
לא עביד. חי' הר"ן.
הטעם אסר שמואל לצאת
עליו
רבו אין יוצאין בו דבר שאין מקפיד
לא אידי ואידי דעבד ליה רביה.
מיפסיק דמסתמא תקועין הן יפה
דקס"ד דלא חיישינן
העבד בחותם שעשה לו
להפסקה אלא דאנן
רבו בכסותו. תנ"ה יוצא
דאע"ג דכבול דמתניתין אוקימנא
בשלשלאות של כסף והכא מיירי בזוג
עליו
יוצאין בו ה"נ מסתברא מדקתני זה
חוששים שמא יתבייש
העבד בחותם שבצוארו
בדעבד איהו לנפשיה התם הוא
דעלמא דומיא דזוג של בהמה ולמאי
וזה אין מקבלין טומאה אי אמרת בשלמא
ויקפל בגדיו עליו לכסותו
אבל לא בחותם שבכסותו,
ויוצא בטלית מקופלת
איני והא תנינן לא יצא
דאיכא לאוקמיה בסתם חותמות של
דמוקי לה בגמראה) באריג בכסותו אתי
של מתכת הני הוא דלא מקבלי טומאה
בשבת דאיכא חיוב חטאת
העבד לא בחותם שבצוארו
הב"ע
דמחי. וא"ת
טיט דאי מיתבר אין מקפיד עליו
נמי שפיר ו):
כדרב יצחק הילכך כשהוא
ולא בחותם שבכסותו, וזה
הא כלים דידהו מקבלי טומאה אלא אי
להביא שבריו לבית אדונו הלכך
כי היכי דזוג איירי במחי הכי נמי
בצוארו אינו יכול לכסותו
וזה אין מקבלין טומאה
אמרת בשל טיט תנן הני הוא דלא מקבלי
כו'. ושנינן הא והא דעביד
אבל השתא בכסותו יכול
ליכא לאוקמיה בדעבד ליה רביה
איירי חותם שבכסותו במחי ואם כן
יב
יג
ליה רביה ולא קשיא הא
יפה לכסות בקיפול ומיהו
טומאה הא כלים דידהו מקבלי טומאה והא
דאי עבד ליה רביה לא הוה מיתסר
אמאי אסור וי"ל דזוג מותר לפי שדרך
דתאני יוצא בחותם של
אי דעבד ליה רביה ירא
יד
הוא לכסותו שמא ימצאנו
טיט דאין רבו [מ]קפיד
תניא כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה
דכל זמן שלא נפסק לא שקיל ליה
לאורגו בבגד שאין שום בגד שלא
ב)
ז
רבו ויחשוב שהוא מורד
עליו, ואי נפיל לא מייתי
אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא
מצוארו משום אימתא דרביה ואי
יהא ראוי לנוי ותכשיט כזה ולא
בו. ריטב"א. ו. לא יצא דנהי
ליה בשבת, והא דתאני
דלא מפסיק ליה אפ"ה.
לא יצא, בחותם של מתכת
מיפסק לא קפיד עליה בעליו משום
הטריחוהו לפוסקו מכל בגדים ולגנות
מדברי סופרים אלא ש"מ של מתכת ש"מ:
חי' הר"ן. ז. וזה קל לעשות.
דקפיד עליה רביה, ואי
פסידא דליכא פסידא הלכך לא
הבגד אבל חותם אין דרך לעשותו
תוס' הרא"ש. ח. ומשנינן
נפיל איידי דמירתת מרביה
אמר מר ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא
דאה"נ ומיהו חיישינן
מייתי לה בשבת, הילכך לא
מייתי ליה אבל הך לא איכא לאוקמא
בכל הבגדים שאינו יפוי הבגד ולכך
בזוג שבכסותו זוג שבצוארו אמאי לא דילמא
דילמא מפסיק מאליו וכדי
[יצא]. הכי נמי מסתברא
ג)
בשל טיט כדמסתברא לקמן מסיפא
גזרו חכמים אפילו בארוג בכסותו
שלא יחשדנו רבו שהוא
מדקאתני זה וזה, כלומר
מיפסיק ואתא לאיתויי זוג שבכסותו נמי
נוטלו מקפיל ליה. חי'
הלכך אפילו עבד ליה רביה נמי
שיהא צריך לפוסקו אטו היכא שאין
לא חותם שבצואר ולא
ליחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי הכא
הר"ן. וא"ת והיאך היה
חותם שבכסות, אין מקבלין
אסור דאי מיפסק קפיד עליה משום
ארוג וא"ת אדמפליג בין זוג שבצוארו
יודע המקשה ההיא דרב
טומאה, אי אמרת בשלמא
במאי עסקינן דמיחא ביה מומחא וכדרב
פסידא ומירתת עבד ומייתי ליה
לזוג שבכסותו ליפלוג בזוג שבכסותו
יצחק דהא תלמודא מייתי
של מתכת הני חותמות הוא
ליה לתירוציה דרך
דלא מקבלי טומאה, הא
הונא בריה דרב יהושע דאמר רב הונא
בידיה: דבר המקפיד עליו רבו.
גופיה בין מחי ללא מחי ויש לומר
ד)
חידוש, י"ל. ריטב"א.
שאר כלי מתכות מקבלי
אם יאבד לא יצא דאי מיפסיק מייתי
דניחא ליה לאשמעינן דזוג שבצוארו
בריה דרב יהושע כל שהוא ארוג לא גזרו:
ט. דחיישינן
דילמא
טומאה, אלא אי אמרת של
מיפסיק ומירתת ומקבל
טיט הן, הני חותמות כלים
ליה: מסתברא. דבשל מתכת קאי
אסור אפילו טובחתיכת הבגד שסביב
אמר מר לא תצא בהמה לא בחותם
ליה. תוס' הרא"ש. י. נמי.
דידהו לא מקבלי טומאה
מדאיצטריך למיתני אין מקבלין
צוארו ואינה יכולה ליפול אלא ע"י
תוס' הרא"ש. יא. ואמרינן
דאינון כלי אדמה, וקיימא
שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא בזוג
חתיכהטז: כדרב הונא כו'.
בגמרא ר' ישמעאל היא
לן כלי גללים כלי אבנים
טומאה וטעמא משום דלאו לנוי
שבצוארה ולא בזוג שבכסותה זה
וזה אין
דאמר כל ישראל בני
[ו]כלי אדמה לא מקבלי
עבידא: הני הוא דלא מקבלין
ואע"ג דמילתא דרב הונא אייתי לעיל
מלכים הם, ואמאי לא
טומאה, חותמות דידהו
מקבלין טומאה וזוג
דבהמה אין מקבלין
חיישינן דילמא מיפסיק
מיבעיא, אלא לאו שמע
טומאה. משום דלאו כלים נינהו
(דף נז.) גבי חציצה מדקאמר כל
יז
ואתי לאתויי. תוס' הרא"ש.
מינה חותמות של מתכת הן
טומאה ורמינהו זוג
של בהמה
טמאה
הא שאר כלי מתכות מקבלין: כלים
שהוא אריג משמע דה"ק בין לענין
שמע מינה. זוג שבכסותו
יב. דאי בשלא ארוג מאי
ושל
דידהו. דמתכות: אלא
אי אמרת.
חציצה בין לענין דלמא מיפסיק לא
פסקי דתני להו סתמא.
אמאי שארי ליה רבנן,
ריטב"א.
יג. שבארוג
אוקמנא משום אריג וכדרב
חיישינן באריגיח: ז) אע"פ שחברו בדלת וקבעו במסמרים טמא. והא
כלים דידהו כלי העשוי
מטיט כזה
שאינו מצרפו בכבשן מעשה
בכסותו מיירי. ריטב"א.
הונא בריה דרב יהושע
ידי יוצר דניהוי קרוי כלי חרס אלא כלי אדמה מי מקבל
דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כד.) סדין שעשאו וילון טהור מן
יד. דהא ליכא למיחש
דאמר כל שהוא משום אריג
לא גזרו ביה רבנן. ירושלמי
דילמא מיפסיק ליה.
טומאה בתמיה: כלי
גללים. $ צפיעי בקר שעשה מהן
המדרס לאו משום קביעות גרידא טהור אלא מיירי שעשה שום
ריטב"א. טו. מחי. תוס'
רב הונא מוריה לאיתתיה
כלי: דמיחא מומחא. שארגו בבגד ותו לא מיפסיק: לא
שינוי מעשה. והא דאמר בנגמר הדין (סנהדרין דף מח.) כפה
הרא"ש. טז. דכמשוי הוא
דריש גלותא מיתן לברה
וכיון שאפשר למשקליה
דדהבא על קליפיט[ה. רבי
גזרו. לצאת בו ודרב הונא לענין אריג כי האי גוונא
שנתנתו לספר טהור מן המדרס אף על פי שלא עשתה שום שינוי
מערב שבת אטרחוהו
יוחנן הורי] מיתן מרגליתא
נמי איתמר דאשמעינן דלא חיישינן תו לדלמא מיפסק:
מעשה כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשוב כשינוי מעשה:
על פר[גזתא]. [ואקשינן]
דלשקליה,
משא"כ
כשהוא ארוג בכסותו
מהא דתנינן בזוג של בהמה,
ושל
אין
שהוא בטל לבגד ולא הוי
וזה וזה אין מקבלין טומאה
משוי, ותו דאי אמרת דלשקליה מערב שבת מצטריך למשלח כסותיה וכולי האי לא אטרחוהו. ריטב"א. [ועי' שבת של מי]. יז. אפ"ה. חי' הר"ן. יח. דכי היכי דלעיל גבי חציצה לא גזרו ארוג אטו אינו ארוג, ה"נ הכא גבי זוג
[ורמינהו זוג של בהמה]
לא גזרו ארוג אטו אינו ארוג. ריטב"א.
טמאה וכו'.