במה
אשה פרק ששי שבת
נט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס. ומשמיע קול כבתחלה ולא בטל ליה
פחות ממוציא רימון מקבל טומאה ועוד קשה
לר"י לפי' הקונטרס
כ א מיי' פ"ז מהל' משכב
א) חגיגה כג: נדה מט:,
ב) [צ"ל דתנן], ג) [כלים פי"ד
ומושב הלכה ח:
ממלאכה ראשונה והוה ליה ככלי שניקב בפחות ממוציא רימון
דלטומאה שהיתה עליהן שלא תפרח מהני שפיר טעמא דהדיוט יכול
א
כא ב מיי' פי"ט מהל' שבת
מ"ה], ד) נטלו עינבלין אחרי
דקיי"ל דלא טיהר מטומאתו משום דראוי למלאכתו. והשתא איתרצו
להחזירו בלא טעמא דראוי להקישו כדאשכחן בפ' שלשה שאכלו (ברכות
ב
טומאתן טמאין דלא כצ"ל
הלכה ו סמג לאוין סה
רש"ל, ה) [מצורע מכילתא
טור וש"ע א"ח סי' שג סעיף
כולהו דבהמה טהורה בלא עינבל כדקתני במתני' קמייתא דלאו
נ:) גבי מטה דאפי' מפורקת לא פרחה טומאה מינה אא"כ נגנבה או
❖
דזבים פרק ב], ו) [ויקרא טו],
ד:
מנא הוא ובעינבל טמא כדאוקמינן
שאבדה חציה או שחלקוה אחים או
ז) [במדבר לא], ח) [ב"מ
פ"א], ח) [שייך במשנה דלעיל
בבתרייתא דעינבל משוי לה מנא
שותפים שאין סופן לחברה ולא
הואיל וראוי להקישו
על גבי חרס איתמר
נז.], ט) [מפני שיש להן שמחה
מוסף תוספות
ודאדם גדול אף בלא עינבל טמא
איצטריך כלל לטעמא דהקשה אלא
נמי אמר ר' יוסי בר' חנינא הואיל וראוי
בהן ועי' תוס' גיטין ז. ד"ה
❖
דלתכשיט הוא ולא בעי עינבל והיינו
לענין לקבל טומאה מכאן ולהבא
עטרות],
ג
א. דאי טומאתן עליהן
להקישו על גבי חרס ר' יוחנן אמר הואיל
דקתני דוקא טומאה
דקתני בקמייתא דמקבלין טומאה
דהאי טעמא הואיל והדיוט יכול
וראוי לגמע בו מים לתינוק ור' יוחנן לא
דקודם לכן למה לי טעמא
ודקטנים דלקלא עביד קבולי הוא דלא
להחזירו לא מהני לקבל בה טומאה
דהקשה ע"ג כלי חרס
תורה אור השלם
בעי מעין מלאכה ראשונה והתניא וכל
א)
בלאו הכי נמי. תוס'
1
קביל בלא עינבל כדקתני אין להם
כדקתני התם החזירוה מקבלת
ד
1 כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב
הרא"ש. ב. ואפילו לרבא.
כלי אשר ישב עליו וגו' א יכול כפה סאה
עינבל טהורים בשלא היה לו עינבל
טומאה מכאן ולהבא ולאביי נמי הוה
רשב"א. ג. דחשיב ליה כלי
עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי
וישב עליה כפה תרקב וישב עליה יהא
שנשבר בפחות מכשיעור
מעולם דלא נגמרה מלאכתן ד)נטלו
בעי למימר דמשום דהדיוט יכול
אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
❖
דתורת טומאתו עליו
ויקרא טו ד
טמא תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב מי
להחזירו מקבלין שניהן זוג והעינבל
עינבלין בין לפני טומאה בין לאחר
(א)
אפילו מכאן ולהבא.
טומאה מכאן ולהבא וריצב"א הביא
טומאה טמאים דלא נשתברו כשיעור:
ריטב"א. ד. כדאשכחן
ה
שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד
במטה שאינה מקבלת
הגהות הב"ח
ה"ג לה בת"כ וכל הכלי אשר ישב
ראיה לפי' הקונט' דתניא בתוספתא
ה)
ח)
ו
ונעשה מלאכתנו ר' אלעזר אומר במדרסות
טומאה עד שיחזירוה
עליו. רישא דקרא וכל המשכב וגו'
דמסכת כלים בפ' רשב"ג העושה
(א) גמ' תלמוד לומר וכל
ויחברוה. תוס' הרא"ש.
❖
אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים
הכלי אשר ישב:
ה. דכי האי גוונא ראוי
יכול כל כלי במשמע ואפי' אין עשוי
זוג למכתשת ולעריסה ולמטפחות
להיותו כאילו הוא שלם
בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ור' יוחנן
לישיבה: תרקב. חצי סאה פי' תרי
תינוקותז ניטלו עינבליהן טהורין
ולהיטמא אפי' מכאן
אמר אף אומר בטמא מת עמוד ונעשה
ולהבא. ריטב"א. ו. מהא.
מוסף רש"י
וקב: ת"ל אשר ישב. מדלא כתיב
משמע דזגין טהורין ולפירוש הקונט'
תוס' הרא"ש. ז. טמאים, אם.
מלאכתנו איפוך קמייתא ומאי חזית דאפכת
גבי משכב אשר שכב וגבי מושב אשר
ניחא דטהורין דלא מקבלי טומאה
ח
תלמוד לומר אשר ≈יש∆ב.
תוס' הרא"ש. ח. דקתני
מדלא קרינן אשר יÈשÇב למדנו
היינו. תוס' הרא"ש. ט. אלא
קמייתא איפוך בתרייתא הא שמעינן ליה
ישב וכתיב ישכב ישב משמע שישכב
מכאן ולהבא אבל לפר"י קשה אמאי
שאינו מדבר אלא באשר
מן הסתם כיון שהוא ראוי
עליו תמיד וישב עליו תמיד
טהורין ור"י השיב דכמה ברייתות
לרבי יוחנן דבעי מעין מלאכה ראשונה
מיוחד לישב שם תמיד
עדיין למלאכה אחרת
(חגיגה כג:). מי שמיוחד
מקבל טומאה אע"ג דלא
במיוחד לשכיבה ולישיבה וגבי משכב
יש בתוספתא דפליגי אש"ס שלנו:
(דתניא) סנדל של בהמה של מתכת טמא
ב)
ג)
ורבי יוחנן אמר הואיל וראוי
לישיבה. הוא דהוו אב
יחדו, ותדע לך. רשב"א.
נמי דריש ליה התם הכי. ובכל
למאי חזי אמר רב ראוי לשתות בו מים
הטומאה, דכתיב וכבס בגדיו
י. טמא. תוס' הרא"ש.
לגמע בו מים לתינוק. קשה
הספרים כתיב והיושב על הכלי אשר
וגו' (נדה מט:). ירושלים
יא. דלא מטמא משום
במלחמה ור' חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן
דדהבא. ירושלים של זהב,
גימוע. תוס' הרא"ש.
ישב עליו ו) וקרא אחר הוא ומפרשים
לרשב"א דע"כ בלא ייחדו מייריט
בתי נפש שמצויירת בכל עניני
יב. דכל הכלים יורדין לידי
במלחמה ור' יוחנן אמר בשעה שבורח מן
❖
אותו התלמידים מדכתיב היושב על
מדקאמר הואיל וראוי משמע בראוי
ירושלים (נדרים נ.).
טומאה במחשבה. תוס'
הקרב מניחו ברגליו ורץ על קוצין ועל
הרא"ש. ואמאי קתני אין
הכלי אשר ישב עליו שתי ישיבות
בעלמאי אפי' בלא ייחוד ועוד דביחדו
להן ענבל טהורין. חי'
הברקנים מאי בין רב לר' חנינא איכא בינייהו
ריבה הכתוב ללמדך דבמיוחד לישיבה
לכך לא הוה פליג ר' יוסי בר' חנינא
יא
הר"ן. יג. דוקא. תוס'
רב נסים גאון
הרא"ש. יד. ר' יוחנן
דמאיס בין ר' יוחנן לר' חנינא איכא בינייהו
קאמר ולא היא דשתי ישיבות דקאמר
ועוד דביחדו אפי' לא היה לו עינבל
דמקבל טומאה. תוס'
מאי עיר של זהב. אמר
טובא צריכי כדמפרש התם יושב
מעולם נמי מקבל טומאה ועוד אי
יב
דיקיר: בולא בעיר של זהב: מאי בעיר של זהב
הרא"ש. טו. דקאמר ר'
רבה בר בר חנה אמר ר'
יוחנן אף אומרין בטמא
יוחנן ירושלים דדהבא כי
אע"פ שלא נגע אלא ישב או נתלה
ביחדו מיירי מאי פריך דר' יוחנן אדר'
יג
יד
רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ירושלים דדהבא
מת עמוד ונעשה
דעביד לה (ר' יוחנן)
ולא נגע טמא דאיצטריך למיכתב
יוחנן הא התםטו ע"כ איירי בלא ייחדו
מלאכתנו. תוס' הרא"ש.
[ר"ע] לדביתהו. תמצא
כדעבד
גבי זב שטימא כלי בישיבתו ואע"פ
דביחדו אפי' במדרסות נמי אין
טז. וא"כ מאי קשיא דר'
במס' נדרים בפרק הנודר מן
יוחנן אדר' יוחנן הא
המבושל [דף נ] ר' עקיבא
אומרים עמוד ונעשה מלאכתנוטז ולקמן בס"פ המצניע (דף צה: ושם)יז
שלא נגע ואיצטריך גבי טהור נמי שנטמא גם הוא ביושבו עליו
דקאמר אף אומרין בטמא
איקדשא ליה ברתיה דבר
אע"פ שלא נגע ועוד בת"כ לאו אההוא קרא קתני לה: ר' אלעזר
גבי ניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל
יח
מת עמוד ונעשה מלאכתנו
כלבא שבוע שמע אבוהא
היינו בלא ייחדו והא
אדרא הנאה מכל נכסיה,
אומר במדרסות כו'. בין בתחלת טומאה לענין שאמרנו דאינו
בו רימונים ופי' בקונטרסיט אם ייחדו כלרימוניםכא ואי לאו פי' הקונט'
דקאמר הואיל וראוי לגמע
אזלא ואיתנסיבא ליה
מטמא מדרס למיהוי אב הטומאה בין בסוף טומאה כגון ג' על ג'
דהתם הוה ניחא וי"ל דאפי' לפירוש הקונטרס הכא חזי טפי ע"י
כב
בו מים היינו ביחדו אלא
בסיתרא הוה גנו בי תיבנא
ע"כ תרוייהו בלא ייחדו
הוה מנקיט לה תיבנא מן
שנטמאו מדרס למיהוי אב הטומאה ונחלקו טהור מן המדרס דאמרינן
גימוע משום דהואיל דמעיקרא הוה כלי גמור וגם עתה הדיוט יכול
מיירי, אלמא דכלי שנשבר
מזייה. אמר לה אי הואי לי
בו עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה שהיה ראוי לישיבה והרי עתה
להחזירו אית לן למימר דע"י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע בו מים
כג
על ידי ראוית מלאכה
רמינא ליך ירושלם דדהבא.
אחרת מקבל טומאה אפי'
והזכירו אחר כך שהגיע
אינו ראוי לכך הלכך טהור מן המדרס ואע"ג דאית בכל חד שלש
חשיב כלי אפי' בלא ייחוד ולמ"ד נמי הואיל וראוי להקישו דבעי מעין
כד
כה
בלא ייחדו לכך. תוס'
לעושר גדול כמו שאמרו מן
על שלש והוי כלי לקבל טומאה מיהו מתורת אב הטומאה טיהר
מלאכה ראשונה אתי שפיר בכל ענין דאפי' לא בעינן בעלמא ייחוד
הרא"ש. יז. משמע דבעינן
ו' מילי איעתר ר' עקיבא.
לו: ואין אומרים. לענין אב הטומאה של טומאת מת עמוד ונעשה
הכא אתי שפיר דלא מהני גמוע מים משום שעומד עדיין למלאכתו
דוקא שיחדו למלאכה
ולאחר שהגיע ידו שילם לה
אחרת. רשב"א. יח. הא
נדרו ועשה לה ירושלם
מלאכתנו כלומר אם נטמא ונשבר ועודהו ראוי למלאכה בעלמא
ראשונה להחזיר בו העינבל ואומר לו עמוד ונעשה מלאכתנוכו וכ"ש
דאמר רבא חמש מדות
דדהבא. ובגמרא דהדין
דאי בעינן בעלמא ייחוד דאתי טפי שפיר: ואין אומרים בטמא
שאין מעין מלאכה ראשונה טמא ולא אמרי' עמוד ונעשה מלאכתנו
בכלי חרס וכו'. תוס'
פירקא דבני מערבא אמרי
הרא"ש. יט. טהור הוא
מעשה ברבי עקיבא שעשה
מת עמוד ונעשה מלאכתנו. לפירוש הקונט'כז קשה לר"י למה ליה
ראשונה וכיון דלא חזי להכי יהא טהור וכ"ש דבתחלת טומאה אין
מלקבל טומאה עוד משום
לאשתו עיר של זהב, חמתה
אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה דנימא אם אינו מיוחד
לאתויי ברייתא דתרקב כיון דלא שייכא למילתיה דר' אלעזר ור' יוחנן
כח
תורת סתם כלי חרס
איתתיה דרבן גמליאל
ששיעורו בזיתים ועדיין
וקניאת בה. אתת ואמרה
למת לא יקבל טומאת מת דהא כלי מעשה כתיב ז): אומר כו'. דאי
אלא נראה לר' יצחק כפירוש ריב"אכט אומרים במדרסות עמוד מעל
כלי הוא לקבל בו רמונים.
קמי בעלה. אמר לה מה
לא עביד מעין מלאכה ראשונה טהור. ועל כרחיך לא איתמר דר'
תרקב זה ונעשה מלאכתנו שאינו יכול להיות טמא מדרס ע"י שאתה
ל
רשב"א. כ. שוב. רשב"א.
הוית עבדא לי כמה דהוות
כא. מקבל טומאה מכאן
עבדא ליה דהות מזבנא מן
יוחנן אלא לענין שנשבר ולטהרו כדפרישית דליכא לפרושא כי ההיא
יושב עליו הואיל ואינו מיוחד לכך כדקתני בברייתא ואין אומרים
ולהבא, או אם תחלה היה
קלעיתה דשערה ויהיבא
❖
דמדרסות ולמימרא דכלי שאינו עשוי למת לא יטמא במת דהא כתיב
בטמא מת עמוד מגמוע מים בזה הזוג או בזה הסנדל של בהמה
לא
מיוחד לרמונים לא נטהר,
ליה והוא לעי באורייתא.
(במדבר יט) והזה על האהל ועל כל הכלים: איפוך קמייתא. דר'
אלמא בעינן ייחוד. רשב"א,
ונעשה מלאכתנו ליתן בו העינבל כדי להשמיע הקול וליתן סנדל
ותוס' הרא"ש. כב. דטהור
יוסי בר' חנינא לר' יוחנן: סנדל של בהמה. שלא ליזוק בפרסותיה
ברגלי הבהמה אלא טמא טומאת מת על ידי הגימוע אע"פ שאינו
בלא ייחוד. תוס' הרא"ש.
רבינו חננאל
באבנים: למאי חזי. אי משום בהמה אין תכשיט לבהמה: מניחו
מיוחד לכך והוי בר קבולי טומאה דחשיב כלי ע"י גימוע מים ור'
כג. קודם חזרת עינבל.
רשב"א. כד. הילכך. רשב"א.
רבא הואיל וראוי להקישו
ברגליו. הוא בעצמו. אלמא הואיל ולשם סנדל עשאו אי לאו דראוי
יוחנן אמר אף אומר כו' דבעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה ולא
כה. סגי ליה. רשב"א.
התינוק ע"ג חרש ולהשמיע
לנעילה לא הוה מטמא ליה ר' יוחנן: איכא בינייהו דמאיס. לרב לא
מהני ליה מידי לקבולי טומאה מה שראוי למלאכה אחרת אבל הקשת
לב
כו. הילכך ע"י ראוית
קול. ר' יוחנן אמר הואיל
מלאכה אחרת לא נתבטל
וראוי לגמע בו מים לתינוק
מטמא דאין ראוי לשתות ורב סיכה לית ליה קסבר אין מוליכין שמן
זוג ע"ג החרס והנחת סנדל של בהמה ברגלו כשבורח מן הקרב הוי
שם הראשון ממנו אי לאו
עדיין תורת כלי עליהן,
למלחמה לסוך וה"ה בין רב (בין) לר' יוחנן נמי איכא בינייהו דמאיס:
מעין מלאכה ראשונה ולהכי הוי בר קבולי טומאה ולא שייך למימר
דראוי להקישו דהוי מעין
ולפיכך עדיין טומאתן
ביה עמוד ונעשה מלאכתנו דהיינו נמי מלאכתו : סנדל של בהמה
מלאכה ראשונה. תוס'
עליהן. ואקשינן וכי ר'
בין ר' חנינא וכו' איכא בינייהו דיקיר. כבד ואין ראוי בו לברוח:
לג
הרא"ש. כז. דר' יוחנן ור'
יוחנן לא בעי (שישא)
כדעבד של מתכת. ושל עץ אינו ראוי לכל הני דברים דמפרש בסמוך דדרך
אלעזר איירו בסוף
[שישאר] בכלי המשמש
הבהמה לקלקלו ורבינו שמואל גריס סנדל של בהמה ושל מתכת ומיירי בסנדל של סיידין דלקמן (סו.): הואיל וראוי לשתות בו מים במלחמה.
טומאה. תוס' הרא"ש.
מעין מלאכתו, [והתניא]
כח. דברייתא
מיירי
והיושב על הכלי אשר ישב
וא"תלד והא בזוג שלא היה בו עינבל מעולם לא מטמינן משום דחזי לגמועלה והכא חשוב כמו זוג שלא היה בו עינבל מעולם דכיון דנעשה לצורך
בתחלת טומאה והם
עליו הזב יטמא, יכול כפה
בהמה אינו מקבל טומאה וי"ל דתחלתו נמי עשוי לשתות בו מים במלחמה או לסוך אלא שעיקרו עומד לבהמה ואומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו
נחלקו בסוף הטומאה,
סאה וישב עליה, כפה כו'
לו לז
וא"כ למה הביאוה לעשות
עד ור' יוחנן אמר בטומאת
למאן דבעי מעין במלאכה ראשונהלח: בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו. תימה א"כ יטמא מדרס ותניא בתוספתא דכלים פרק כיפה ג'
ממנה יסוד למחלוקתם
מת עמוד ונעשה מלאכתנו.
סנדלים הם של אדם טמא מדרס של מתכת ושל בהמה טמא טומאת מת משמע אבל מן המדרס טהור: ולא בעיר של זהב. אור"ת דלאו היינו
ט)
ומה היו צריכים לה.
הנה בפירוש ר' יוחנן אמר
ריטב"א. כט. דפלוגתא דר'
כי אין הכלי מקבל טומאה
נושקאלט כדפי' בקונט'מ דהא אמרי' בפרק בתרא דסוטה (דף מט:)מא מאי עטרות כלות עיר של זהב משמע דעשוי הוא כעין עטרה ואע"ג דאמרי'
אלעזר ור' יוחנן בתחילת
אלא אם הוא ראוי
התם בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות חתנים וכלות והכא לא אסרו אלא בשבת אור"ת דדוקא לחתנים וכלות גזרו ולא לשאר בני אדם :
מדי)
מב
מג
טומאה וכגון הא דזוג
למלאכתו שנעשה בו.
וענבל שהיו טהורים
ואמרינן אפיך קמייתא
ואימא ר' יוחנן אמר הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס, משום דשמעינן ליה לר' יוחנן בהדיא דבעי מעין מלאכתו ראשונה, דתניא ואח"כ נגע שרץ בזוג, דר' אלעזר סבר אם ראוי לגמע בו מים טמא אע"פ שאינו משמש מעין מלאכתו הראשונה דדוקא
סנדל של מתכת של בהמה טמא, ואמרינן למאי חזי, רב אמר חזי לשתות מים, ר' חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן, ר' יוחנן [אמר] במדרסות בעינן מיוחד לישיבה [ולכן]. ריטב"א. ל. הראשונה שהם מיוחדים לה והיינו מלאכת המדידה. ריטב"א. לא. שאתה
ראוי להניחו ברגליו כשבורח ורץ על הקוצים ועל הברקנים. הנה שמענו לר' יוחנן דבעי מעין מלאכתו ראשונה כשם שמתחילה עושה. תוס' הרא"ש. לב. ואין כח בגמוע זה שאתה בא לטמאה בשבילו כיון שבתחילתו היה מיוחד להשמעת קול דלעולם
מלאכה ראשונה עיקר. ריטב"א. לג. והשתא ניחא דכולהו איירו בתחלת טומאה. תוס' הרא"ש. לד. מאי שייך הא דהכא לההיא
למנעל הרגל כך באחרונה. מתניתין ולא תצא אשה בעיר של זהב. מאי עיר של זהב, ירושלים דדהבא
דלעיל. תוס' הרא"ש. לה. [אלא היכא ד]מעיקרא היה כלי וראוי לקבל טומאה, כשנשבר נמי מקבל טומאה ע"י ראוית מלאכה
אחרת. תוס' הרא"ש. לו. וכי תכשיט בהמה אם ראוי לתשמיש אדם יקבל טומאה. תוס' הרא"ש. [דאלת"ה] א"כ טבעת בהמה וכלים וכל תשמישיהם יהיו טמאים משום דחזו לשום תשמיש אדם. ריטב"א. לז. דשאני הכא. ריטב"א. לח. דכיון דדברים טפלים
בעלמא הם הרי אינם חשובים כלים לטמא בשבילם אלא כשיש בהם מעין מלאכת העיקר שנעשה בשבילה. ורב ור' חנינא סברי דכיון דנעשו כלל על דעת כן הרי הם תשמישי אדם ואע"פ שהם טפלים. ריטב"א. והשתא דמיא לההיא דלעיל דכלי
שנשבר דבעי מעין מלאכה ראשונה. תוס' הרא"ש. לט. [שהיא] כעין כבינתא שהנשים נושאות לפניהם על החזה. תוס' הרא"ש. והוא תכשיט עגול ויש באמצע לשון שבו מחברין אותו למלבוש. פסקי הרא"ש סימן ד'. מ. אלא הוא חשוק של כסף או של
זהב שמשימין סביב ראשה. מרדכי סימן שמ"ו. מא. גזרו על עטרות כלות ומפרש בגמ'. אור זרוע הל' שבת סימן פ"ד אות ד'. מב. דמסתבר. תוס' הרא"ש. מג. דומיא דלא תצא כלה באפריון דקתני התם. תוס' הרא"ש. משום שמחה יתירה כדאמרי' התם נמי
(ב"ב ס:) זה אפר מקלה שבראש חתנים. תוס' גיטין ז. משום דכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ריטב"א. מד. ולהכי קרי להו עטרות חתנים ועטרות כלות. תוס' הרא"ש. [אבל] לשאר נשים שאינם כלות שרי בחול אבל בשבת אסור דילמא
משלפא ומחויא. אור זרוע הל' שבת סימן פ"ד אות ד'.