סד:
במה אשה פרק
ששי
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ובמוך
שהתקינה לנדתה. פ"ה באותו מקום שיבלע בו הדם ולא
שזנו. לשון מזון
שנהנו במראית העין: תכשיטין שבחוץ. טבעת:
נט א מיי' פכ"א מהל'
א) ברכות כד., ב) [לעיל נז:],
ג) [גיר' הערוך ובגרגר וכן
איסורי ביאה הלכה ב
תכשיטין שבפנים. כומז: לומר לך המסתכל באצבע. שהיא מקום
יטנפו בגדיה ול"נ דא"כ אצולי טינוף הוא ומשוי הוא
סמג לאוין קכו טוש"ע אה"ע
איתא במשנה שבמשניות],
כדאמר בפ"ק (דף יא:) דכל אצולי טינוף לא חשיב ומשוי הוא
טבעת כמסתכל במקום כומז שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה:
א
ד) בס"י הגיר' ואתיא לאחוויי,
סי' כא סעיף א:
מתני' בחוטי שער. שקולעת בהן שערה: בין משלה. תלושין:
ס ב מיי' פי"ט מהל' שבת
ה) [עי' תוס' מנחות לו: ד"ה
לכן נ"ל שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה :
ב
ג
ד
אי קסבר], ו) [צ"ל דר'
ובלבד שלא תתן לכתחלה
הלכה ט סמג לאוין סה
בין משל בהמה. כגון של סוס: שהן
ישמעאל בר' יוסי], ז) לקמן
טוש"ע א"ח סי' שג סעיף
בשבת. פירש הר"ר
תפורין. לסבכה דתו לא שלפא להו
יד:
קמו: ביצה ט. ע"ז יב.,
שזנו עיניהם מן הערוה אמר רב ששת
סא ג מיי' שם הלכה יב
ח) לעיל נד:, ט) [ס"א עלה],
לאחוויי: לחצר. אכבול ופיאה נכרית
פורת גזירה משום שחיקת סממנים
מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם
י) לעיל נג., כ) [דף נז.],
טוש"ע שם סעיף טו:
א)א
סב ד מיי' שם הלכה ט
כיון דלרפואה הוא ול"נ דאם כן אם
קאי דאסרו לעיל למיפק בה לרה"ר
ל) עי' לקמן צד: רש"י ד"ה
כ)
תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל
טוש"ע שם סעיף יד:
וכן הפוקסת ובמ"ק ט: תוס'
נפל אמאי לא תחזיר האמר בפרק
ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר
סג ה מיי' שם הלכה ח
ד"ה פוקסת, מ) [לעיל ס.],
באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל
בתרא דעירובין (דף קב: ושם) מחזירין
וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה
נ) [לעיל נד.], ס) [נראה
טוש"ע שם סעיף יח:
במקום התורפה: מתני' יוצאה אשה
סד ו מיי' פי"א מהל'
ב) ב
שהר"ת "וע"ד" הוא "ועד
רטיה במקדש אבל לא במדינה ס)וע"כ
אמוראי דלכולי עלמא כיפה של
כאן", שהרי דבר זה מבוסס על
איסורי ביאה הלכה יט
בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה
צמר: פיאה נכרית. קליעת שער
לא אסרינן להחזיר הרטיה אלא
דברי רש"י שם ועי' תוס'
סמג לאוין קיא טוש"ע י"ד
בין משל בהמה ובטוטפת ובסרביטין בזמן
הרא"ש, ויעוין ג"כ
סימן קצה סעיף ט:
משום שמא ימרח והכא לא שייך
תלושה וצוברתה על שערה עם
סה ז מיי' פ"ד שם הלכה ג
במהרש"א], ע) [עי' תוס'
❖
קליעתה שתראה בעלת שער: במוך
שהן תפורין בכבול ובפאה נכרית לחצר
מירוח דאין שייך מירוח אלא בדבר
ופי"א הלכה טז סמג
במנחות לו: ד"ה אי],
שבאזנה. שנותנת לבלוע ליחה של
שם טוש"ע שם סעי' א וסי'
לח כגון רטיה אבל בפלפלין
במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך
❖
קצז סעי' א:
צואת האוזן: שבסנדלה. לתענוג:
ובגלגלא לא שייך מירוח לכן נ"ל
שהתקינה לנדתה בפילפל ובגלגל מלח
מוסף תוספות
ג
ג)
לנדתה. באותו מקום שיבלע בו
ובלבד שלא תתן לכתחלה מפני
וכל דבר שניתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן
א. גבי ההיא דלא יצא הזב
תורה אור השלם
הדם ולא יטנף בגדיה: פלפל. פלפל
שנראה כמערמת להוציאה ולפירוש
ה
בכיס שלו. תוס' הרא"ש.
לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר שן
זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה
ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע:
1 וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת
ב. שמגין על הדם. חי'
תותבת שן של זהב רבי מתיר וחכמים
הר"ן. ג. וישרט אותה. חי'
גלגל מלח. כמו גרגיר מלח לרפואת
זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ
ושבסנדלה אסורין לתת לכתחלה
אוסרים: גמ' וצריכא דאי אשמעינן דידה
הר"ן. ד. ומשום הכי חשיב
אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה:
❖
חולי שינים: שנתנה לתוך פיה.
וא"ת א"כ היכי שרו לקמן פורפת על
דרך מלבוש. חי' הר"ן.
ויקרא טו לג
ה. בשבת ולא משום
משום דלא מאיס אבל חבירתה דמאיס אימא
מבעוד יום: שן תותבת. נותנת
האבן או על האגוז והא נראה
דריחה רע. תוס' הרא"ש.
כמערמת וי"ל דהתם ניכר הדבר
בלחייה ממקום אחר והיא של זהב:
לא ואי אשמעינן דחבירתה דבת מינה הוא
ו. דדומה לילדה ודרכה
גליון הש"ס
רבי מתיר. לצאת בה: וחכמים
לצאת בו. תוס' הרא"ש.
והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום
אבל דבהמה לאו בר מינה הוא אימא לא
תוס' ד"ה ר' ענני כו' אין
והוה ס"ד שתהא יכולה
אוסרין. דכיון דמשונה משאר
חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך
צריכא תנא ד ובלבד שלא תצא ילדה
בשל
להחמיר בכרמלית. עי'
לצאת בו דלא חיישינן
פיה אינם יודעין למה היא נותנת:
השינים דילמא מיחייכי עלה ושקלה
כתובות דף ז ע"א תוס' ד"ה
דילמא מחכו עלה.
❖
זקנה וזקנה בשל ילדה בשלמא זקנה בשל
ובלבד
מתוך:
ריטב"א. ז. זמנין. ריטב"א.
שלא תצא זקנה בשל
לה מהתם וממטי לה בידה ובגמרא
ח. ואתיא לאתוייה. תוס'
ילדה שבח הוא לה ד) אלא ילדה בשל
זקנה
ילדה וילדה בשל זקנה.
אמרינן דשל זהב נקט דווקא. ל"א שן
הרא"ש. ט. וכיון דלאו
אמאי גנאי הוא לה איידי דתנא זקנה בשל
אורח ארעא. חי' הר"ן.
לעזי רש"י
כך היא עיקר הגירסא והשתא פריך
תותבת שן של אדם היתה ואהיתירא
י. דאיכא למיחש. חי' הר"ן.
ילדה תנא נמי ילדה בשל זקנה: בכבול
שפיר בשלמא זקנה בשל ילדה שבח
דלעיל קאי ולאו אפלוגתא דרבי
טינפאנ"ל [טיפינו"ן].
יא. בשלמא זקנה [בשל]
❖
ילדה שבח הוא לה
אודם (לפרכוס הפנים).
ובפאה נכרית לחצר: אמר רב כל שאסרו
הוא לה פירוש ומשום הכי איצטריך
ורבנן והכי קאמר בפלפל ובגלגל
ו
ה
ואורחא דנפקא בה בחול.
לאשמעינן שלא תצא דאפילו הכי
מלח ושן תותבת שן של זהב רבי
חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר
ריטב"א. יב. לאשמועינן
מתיר כו': גמ' דלא מאיס. וליכא
איסור בדבר זה. תוס'
מחכו עלה אלא ילדה בשל זקנה
מוסף רש"י
ז
ח
חוץ מכבול ופאה נכרית רבי ענני בר ששון
ה)
הרא"ש. יג. ומה ענין לומר
אמאי גנאי הוא לה פירושט אמאי
למימר דמשלפא ליה משום דמחכו
תכשיטין שבחוץ. אצעדה
שלא תצא בה בשבת.
משמיה ו)דר' ישמעאל אמר הכל ככבול תנן
עלה וממטי ליה בידיה: דבת
איצטריך לאשמעינן דלא תצא פשיטאי
וצמיד הן הביאו אותן
ריטב"א. יד. ואע"ג דסתם
בכבול ובפאה נכרית לחצר בשלמא לרב
על כפרת הרהור עבירה
מתניתין דלא כותיה.
מינה הוא. ולא מינכר ולא מחייכי
דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו
שנסתכלו בבנות מדין (ברכות
ריטב"א. טו. [ו]ליכא למגזר
ניחא אלא לרבי ענני בר ששון קשיא רבי
עלה: ובלבד שלא תצא זקנה. בחוטי
עלה ושקלה להו וכיון דתנא זקנה
כד.). תכשיטין שבפנים.
כלום. ריטב"א. טז. בתוס'
כומז, דפוס של בית הרחם
ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה
הרא"ש: (ש)מפולש משער
בשל ילדה אסור כל שכן ילדה בשל
שער של ילדה וילדה בשל זקנה
שהיו עושין לבנותיהן ונוקבין
לשער. יז. דלא דמי
משמיה דר' ישמעאל בר יוסי רבי ישמעאל
זקנה ודוחק הוא לומר זו וא"צ לומר
דלבנות על שחורות או שחורות על
כותלי בית הרחם כדרך
כרמלית לחצר שאינה
שנוקבין את האזנים ותוחבין
מעורבת. תוס' הרא"ש.
לבנות מאיס ואתי למישלף: כל
זו קתני ואית דגרסי איפכא ובלבד
בר יוסי תנא הוא ופליג ורב מאי שנא הני
אותו כדי שלא יזדקקו להן
יח. הצלת ספרים היכן
שאסרו חכמים. בריש פרקין חוטי
שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה
אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה
זכרים (שם). כל מקום
מצילין אותן למבוי שאינו
שאסרו חכמים מפני
מפולש ר' יהודה בן
בשל ילדה ואינו מיושב דא"כ אמאי
צמר ופשתן טוטפת ושאר השנויים
כדתניא והדוה בנדתה זקנים הראשונים
מראית העין. דבר המותר
1
בתירא אומר אף למפולש,
פריך ילדה בשל זקנה אמאי שהרי
במשנה שאסור ללכת בהן לרה"ר:
ואסרוהו מפני מראית העין,
ומפרש בגמ' מבוי שיש
אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט
אסור לצאת לחצר. ואף על גב
כך הוא דרך הש"ס לשנות הפשוט
שהרואהו חושדו בדבר עבירה
לו שתי מחיצות ולחי אחד
בבגדי צבעונין עד שבא ר"ע ולימד אם כן
(ע"ז יב.). אפילו בחדרי
ואליבא דר' יהודה והיינו
ו
תחלה והרב פורת מיישב גירסא
דשרי לטלטולינהו דתורת כלי עליהן
חדרים אסור. במקום שאין
ככרמלית, וגבי הצלת סל
❖
אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה
זו וה"פ אלא ילדה בשל זקנה אמאי
כדאמרן הרי הן ככל הכלים הנטלים
אדם רואה, אסרוהו (שם).
מלא ככרות שאינה מצוה
יא
קתני התם ר' יהודה בן
אלא מה ת"ל והדוה בנדתה ז בנדתה תהא
איצטריךיב גנאי הוא לה דלעולם לא
בחצר מיהו דרך מלבוש אסור
בתירא אף לחצר שאינה
דמרגלה ליה ונפקא ביה לרה"ר: חוץ
עד שתבא במים אמר רב יהודה אמר רב כל
תצא בהן אפילו בחול :
יג
מעורבת. תוס' הרא"ש.
ז)
רבינו חננאל
רבי ענני ברבי ששון אמר הכל
יט. הואיל ואין מצוה
מכבול ופיאה. שמותר לחצר כדתנן
מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו
מתני' יוצאה אשה בחוטי
בהצלתן. תוס' הרא"ש.
ככבול. ונראה דהלכה כרבי
במתניתין וטעמא מפרש לקמיה:
שיער כו'. אמר [רב]
כ. בתכשיטיה שהיא
בחדרי חדרים אסור ח) תנן ולא בזוג אע"פ
מלובשת בהן איכא גזירות
כל שאסרו חכמים לצאת
הכל ככבול. כל הנאסרים לא נאסרו
ענני ע)מדאמר מילתיה משמיה דרבי
שפקוק ותניא אידך פוקק לה זוג בצוארה
טובא דילמא שלפא
ט)
י)
בו לרה"ר אסור לצאת
ישמעאל בר' יוסי ור' ישמעאל תנא
אלא לרה"ר אבל לחצר מותרים
ומחויא ואחרי כן דילמא
בו אפילו לחצר, חוץ
ומטייל עמה בחצר
תנאי היא דתניא
ככבול: בשלמא לרב ניחא. מדנקט
מייתי ארבע אמות ולכך
הוא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך
מכבול ופאה נכרית כדי
שוטחן
שרי לדידן דלית לן רשות
שלא תתגנה על בעלה.
אחר המיקל ור' ענני דמתיר בחצר
הני ושבקינהו לאינך דמיתני בהדייהו
יד
הרבים. ספר התרומה סימן
והילכתא כוותיה' דרבנן,
היינו אפילו בחצר שאינה מעורבת דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש
לאיסורא ברישא דמתניתין מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי:
רל"ט. כא. הזקן. תוס'
ואע"ג דאמרינן ר' ישמעאל
טו
הרא"ש. כב. גאון ריש
בר' יוסי תנא הוא ופליג,
כדי שלא תתגנה. התירו לה קצת קישוטים הנאים: כדתניא. דחשו
אם כן נשים מותרות להתקשט בבית ובחצר בטבעות ובתכשיטין ואנו
לית הילכתא כוותיה. אמר
מתיבתא. תוס' הרא"ש.
רבנן להכי: בנדתה. היו דורשין הראשונים כמשמעו כדבר המנודה
שאין לנו רה"ר גמור דכל רה"ר שלנו כרמלית היא שהרי אין מבואות
רב יהודה אמר רב כל
כג. לחלוץ ולהראות
מקום שאסרו חכמים מפני
לחברתה אף בדבר
ומרחיקה מבעלה: שלא תכחול. עיניה: ולא תפקוס. ל) שרק על
שלנו רחבות י"ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בוטז הרי הוא כחצר שאינה
הנחלץ. תוס' הרא"ש.
מראית העין אפילו בחדרי
פניה. טינפאנ"ל בלע"ז והוא אדום: תהא בנדתה. בטומאתה: עד
מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים כפר"ת
חדרים אסור. ואקשינן
כד. ולא גזרו חכמים. תוס'
הרא"ש. דלא אסרו רבנן
עליה תנן בפירקין דקמי דין
שתבא במים. לטבול ואע"פ שעברו ז' שלה ופסק מעיינה: כל
והקשה ר"י דאפילו אי רה"ר שלנו חשיב ככרמלית היכי שרו כמו
יז
אלא בנשים שבאותו הדור
תנן לא בזוג אע"פ שהוא
שאסרו חכמים משום מראית העין. שלא יחשדוהו באיסור כגון
חצר והאמר לקמן פרק כל כתבי (דף קכ.) גבי דליקה דמותר להציל
יח
שהיו שחצניות וכדאיתא
פקוק, ותניא פוקקין לה זוג
בירושלמי.
ריטב"א.
ומטיילת בחצר. ומשני תנאי
בחצר שאינה מעורבת ולא בכרמלית ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו
שריון וקסדא ומגפייםמ) או לא יקשור גמלים זה בזהנ) דמיחזי כאזיל
יט
כה. שזו לא היתה גזרה
היא, דתניא מי שנשרו כליו
לחינגא: ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק. ואינו מוליד קול לא תצא
הוו להו רה"ר גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת
דרבנן עד שיהא צריך מנין
בהמה בו. וטעמא פרישנא בפ' במה בהמה (לעיל דף נד:) משום דמיחזי
ואסרינן כרמלית משום רה"ר אבל אנו שאין לנו רה"ר כלל $אין להחמיר
אחר להתירו אלא איסור
שאסרו לפי הזמן. ריטב"א.
כאזיל לחינגא: ותניא. בברייתא דבחצר דליכא מראית העין מותר:
בכרמלית כ"ככ וה"ר שמשוןכא מצא כתוב בשם רבינו שר שלום כב דדבר שהוא
כו. דאין לאסור לנשים
רגילות להראות זו לזו אסור וכשאינם רגילות מותרות ונשי דידן אינן
שוטחן
תכשיטיהם כי לא ישמעו
כג
כד
לנו והנח להם לבנות
מראות תכשיטיהן וטבעותיהן ומש"ה מותרות לצאת בהןכה וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן כודמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות:
ישראל. תוס' הרא"ש.
לעיל