במה אשה
פרק
ששי
שבת
סה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לעיל אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו'. י"מ דאין הלכה כרב
שוטחן בחמה. מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים: אבל לא כנגד
ח)
סו א ב ג ד מיי' פי"ט
א
א) ביצה ט. [לקמן קמו:],
ב) [צ"ל אלעזר], ג) [גיר'
מהל' שבת הלכה יא
העם. שלא יאמרו כבסן בשבת. האי תנא סבר דמידי דמשום מראית
$ מדתני בחולין (דף מא.) אין שוחטין לתוך גומא ברשות
הערוך ערך דר ה' לדור שיני
סמג לאוין סה טוש"ע א"ח
העין מותר בחדרים: אוסרין. כרב: עשתה לו בית יד. למוך
הרבים שלא יחקה האפיקורסים ובחצר מותר ומיהו אין זה ראיה
ב
ע"ש], ד) [לעיל סב. תוספתא
סי' שג סעיף טו:
סז ה ו מיי' שם הל' ז
פ"ה ע"ש], ה) [לעיל נז:]
שבאותו מקום מהו למיסריה דילמא
שקלה וממטא לה בידים
דלא
דבחצר מותר דאף הרואה אותו אומר לנקר חצרו הוא צריך אבל
ג
ו) [נדרים מ:] בכורות נה:
טוש"ע שם סעי' יב:
מאיס לאוחזה בבית יד שלה: עשתה
בעלמא שאם יראה אדם הרואה יחשדנו
סח ז מיי' שם הלכה יג סמג
נדה סז., ז) יבמות עו.,
ח) [עיין תוספות לקמן קמו:
לה בית יד מותר. דלא אמרינן לא
אפילו בחדרי חדרים אסור:
שם טוש"ע א"ח סימן
שוטחן בחמה
אבל לא כנגד העם רבי
א)
ליעבד לה פולסא. פ"ה חתיכה
שא סעיף כח:
ד"ה מי שנשרו ותוספות ביצה
מאיס אלא אפילו בבית יד מאיס:
אליעזר ורבי שמעון אוסרין: ובמוך
סט ח מיי' שם הלכה יב
לה: ד"ה מי שהשיגו על
ב)
א
רבי יוחנן נפיק ביה לבי מדרשא.
של עץ ויצור עליה צורה
פרש"י דהכא אבל לקמן קמו:
סמג שם טוש"ע א"ח
שבאזנה: תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור
במשנה ובביצה לה: עולה
סימן שג סעיף כ:
ולפירושו (ב) ניחא מה י) שמקשים
במוך שבאזנו שהיה זקן והיתה לו
ע ט מיי' שם טוש"ע שם
באזנה: ב ובמוך שבסנדלה: תני רמי בר
פירושו כפירוש תוספות
צואת האוזן מרובה: וחלוקין עליו
דבעלמא אמר כ) מאי אסימון פולסא
ובביצה ט. פרש"י כדהכא],
סעיף כא:
יחזקאל והוא שקשור לה בסנדלה: ובמוך
עא י מיי' פ"א מהל'
ט) [לעיל פב:], י) [ר"ת בתוס
חבריו. מפני שלא היה קשור באזנו
ופ"ה התם היינו דבר שאין עליו צורה
מס' ב"מ דף מד.], י) [ב"מ
מקואות הלכה יא
שהתקינה לה לנדתה: סבר רמי בר חמא
והוא יוצא בו לרה"ר: הא דמיהדק.
וקשה דהכא משמע דפולסא הוא דבר
מז:], כ) [וע"ע תוס' נדה סו:
טוש"ע י"ד סימן קצח סעיף
❖
למימר והוא שקשורה לה בין יריכותיה אמר
ד"ה אשה],
לג לד:
שיש עליו צורה ולפירש"י ניחא דפירש
דר' יוחנן היה תוחב באזנו יפה ומהדק
עב כ מיי' פי"ט מהל' שבת
רבא אע"פ שאינו קשור לה כיון דמאיס לא
ליעבד פולסא בלא צורה ויצור עליו
ולא בעי קשירה ודרמי בר יחזקאל
ג
הל' י' סמג לאוין סה
טוש"ע א"ח סימן שג סעיף
הצורה אבל לפיר"ת קשה דפירש
בדלא מיהדק. ל"א מתלמידי רבינו
הגהות הב"ח
אתיא לאיתויי בעא מיניה רבי ירמיה מרבי
כ:
אסימון הוי של מתכת ויש עליו צורה
הלוי דרבי יוחנן קשור הוה ובית
אבא עשתה לה בית יד מהו א"ל מותר
עג ל מיי' פכ"א מהל'
(א) רש"י ד"ה אבל של כסף
ד
אבל אינה חשובה ואינה יוצאה אם כן
מדרשו סמוך לביתו הוה ולא היתה
וכו' ומאי שנא רבי דקא שרי
איסורי ביאה הלכה ח
איתמר [נמי] אמר רב נחמן בר אושעיא א"ר
ליה משום דלא אתיא
סמג לאוין קכז טוש"ע אה"ע
הכא מאי איריא סלע אפילו אסימון
רה"ר מפסקת והא תני רמי והוא
❖
לאחוויי רבנן נמי:
סי' כ סעיף ב:
יוחנן עשתה לה בית יד מותר רבי יוחנן ושמא י"ל דצורת סלע צריך:
שקשור כו' וכי קשור מיהא אפילו
(ב) תוס' ד"ה ליעביד וכו'
ומפצי ביומי תשרי. פ"ה מפני
נפיק בהו לבי מדרשא וחלוקין עליו חבריו
ולפירושו. נ"ב ובתוס' פ' בכל
לרה"ר מותר ואמאי קאמר לבי מדרשא
מערבין דף לא ע"ב כתבו
גליון הש"ס
רבי ינאי נפיק בהו לכרמלית וחלוקין עליו כל
ולא קאמר לרשות הרבים ומשני דר'
הטיט שלא יהיה חציצה
בענין אחר ע"ש בד"ה
❖
תוס' ד"ה אמר רב וכו'
שפדאו:
דורו והתני רמי בר יחזקאל והוא שקשור
יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר ולשון
ונותנות המפץ תחת רגליהן ורבינו
מדתני בחולין. ראיה זו כתבו
ראשון מיושב מזה: לדורשיני. לחולי
תם פירשד שהיו נותנות מפצי זקופותה
לה באזנה לא קשיא הא דמיהדק הא דלא
תוספות בחולין בשם
מהם וולא יטבלו היטבז ל): ❖
ירושלמי:
השינים: זנגבילא. גינזיר"ו: דרצונא.
שלא יראו אותן העולם ויתביישו
מוסף רש"י
מיהדק: בפלפל ובגלגל מלח: פלפל לריח
קנמון: לא שנו. דחכמים אוסרין
רעולות. לשון עיטוף (ישעיה
הפה גלגל מלח ג) לדורשיני: וכל דבר
אלא של זהב שמשונה במראה משאר
פסולות
לעזי רש"י
ג יט, נא יז ונחום ב ד. וגורס:
שנותנת לתוך פיה: זנגבילא אי נמי דרצונא:
מדיות רעולות). בת ארעא.
שינים ודילמא מבזו לה ושקלה לה
מי שיש לו מכה בפיסת
גינזיר"ו [יינייבר"א].
שן תותבת שן של זהב רבי מתיר ה וחכמים אוסרין: א"ר זירא ו לא שנו אלא
בידה וממטיא: אבל של כסף. שדומה
רגלו מתחת, קושרה שם,
זנגביל.
❖
של זהב אבל בשל כסף דברי הכל מותר תניא נמי הכי בשל כסף ד"ה
דמעליא ליה חלודה דידה
רוי"ל [רודי"ל]. חלודה.
לשאר השינים דברי הכל מותר לשון
וצורתא דידה (כתובות צג:).
מותר של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין אמר אביי רבי ור' אליעזר ור'
רבותי. ולי נראה טעמא דשל זהב
מקואות ביומי ניסן. מקוה
מים חיים נובעים בבית ולא
רבינו חננאל
שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא ביה לא אתיא
משום דחשיבא ואתי' לאחוויי לכך
היה מניחן לטבול בנהרות
אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא
לאחויי רבי הא דאמרן ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית
(בכורות נה:) או: מקוה
שוטחן בחמה אבל לא
ד)
מים מכונסים ואינן טובלות
כנגד העם, ור' אלעזר ורבי
אתי' לאחוויי. וללשון רבותי קשיא לי
של פלייטון ר' שמעון בן אלעזר דתניא כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר
ה)
בנהר (נדה סז.). ומפצי
שמעון אוסרין, ואיהו דאמר
הא דאמר אביי רבי ור"ש בן אלעזר
ביומי תשרי, שטובלין בנהר
כר' אלעזר ורבי שמעון.
כל שהוא למטה מן הסבכה יוצאה בו למעלה מן הסבכה אינה יוצאה בו:
שהזוחלין מרובין אבל מפני
כו' ואי טעמא דרבנן משום דחייכי עלה
במוך שבאזנה. תני רמי
מתני' יוצאה בסלע שעל הצינית הבנות קטנות יוצאות בחוטין ואפי'
חציצת הטיט נותן מחצלות
[בר יחזקאל] והוא שקשור
ז
ח
❖
הוא מאי שנא רבי (א) דקחשיב ליה
בנהר שעוברות עליהן (שם).
באזנה. ובמוך שבסנדלה,
בקיסמין שבאזניהם ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם אלא
ט
רבנן נמי לאו לאחוויי חיישי ויש לתרץ
והוא שקשור בעקבה. במוך
שדברו חכמים בהוה פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא
שהתקינה לנדתה, והוא
דרבנן מיסר קאסרי מכל מקום ורבי
שקשור בירכותיה. ורבא
תפרוף לכתחלה בשבת: גמ' מאי צינית בת ארעא ומאי שנא סלע אילימא
מוסף תוספות
מתיר דקסבר לא חייכו עלה ולא
אמר אע"פ שאינו קשור
א. דאסר אפי' בחדרי
כיון דמאיס לה לא אתיא
שלפא להו ומיהו ה"ל למיחש דלמא
כל מידי דאקושא מעלי לה ליעבד לה חספא אלא משום שוכתא ליעבד
חדרים. תוס' הרא"ש.
לאחווייה. אמר רבא עשתה
שלפא לה משום אחוויי אלא לא שלפא
לה טסא אלא משום צורתא ליעבד לה פולסא אמר אביי שמע מינה
ב. וההיא הלכתא היא.
לה בית יד מותר, פי'
ריטב"א.
ג. דההיא
בית יד שעושה [לה] לידה
משום דאי מחוי לה גנותא היא: רבי
כולהו מעלין לה: הבנות יוצאות בחוטין: אבוה דשמואל לא שביק להו
דהשוחט אפי' רב מודה
שתכסה אותה כדי שתבדוק
הא דאמרן. דלא חייש דילמא שלפא:
בה. תוס' הרא"ש. שלא
מוך לנדתה ולא תגע בו
לבנתיה דנפקי בחוטין ולא שביק להו גניאן גבי הדדי ו) ועביד להו מקואות
פוטר בכובלת. ואוקימנא דהאי פוטר
אמר רב אלא בדבר שאילו
ולא תטנף בו. והא דאמר
ט)
ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי לא שביק להו יוצאות בחוטין והאנן תנן הבנות
רואין אותו איכא חשדא
במוך שבאזנה ותני רמי
י
מותר לכתחילה הוא ואמר טעמא
כההיא דשוטחם בחמה
בר יחזקאל והוא שקשור
יוצאות בחוטין בנתיה דאבוה דשמואל דצבעונין הוו לא שביק להו גניאן
כ
מאן דרכה למיפק בכובלת אשה
אבל התם גבי שחיטה
באזנה, אוקמה בדמהדק,
ואי לא מהדק אסור. ושן
אפילו לעין הכל מותר
גבי הדדי לימא מסייע ליה לרב הונא דאמר ר"ה נשים
המסוללות זו בזו
שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה:
ז)
ל
לעשות בביתו. ריטב"א.
תותבת של כסף דברי הכל
למטה מן הסבכה.
פסולות
כגון כיפה של
מותר. ר' שמתיר בשל זהב
ד. טעמא
דאבוה
דשמואל. תוס' הרא"ש.
ור' אלעזר שמתיר בצלוחית
צמר: יוצאה בה. דלא חיישינן דילמא
ה. כמין גדר בנהר. תוס'
של פלייטון ור' שמעון
מתני'
סלע. מטבע הוא: צינית. מפרש בגמ': הבנות קטנות.
שלפא ומחוויא דמיגלי שערה ומגניא בה שהשבכה נוי הוא לשער:
נדה סו: משום צניעות
בן אלעזר שמתיר בכל
שהנהרות קטנים בימי
שהוא למטה מן הסבכה,
שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם לוי"ה: ואפילו. רבותא קאמר דאע"ג
תשרי ופורס להו מפצים.
אילו כולן סבירא להו כל
דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולא משאוי הוא. ויש מפרשין חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן לגדולה בריש פרקין [נז.] התם משום דשכיחא
תוס' בכורות נה:
מידי דגנאי הוא לא אתא
ו. [ו]ימהרו
לטבול.
בהו טבילה אבל קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי. ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום
לאחווייה, והני שיטה נינהו
רשב"א. ז. דלא שייך
ולית הלכתא כחד מינייהו.
טהרות ואף נדות נמי שכיחות בהו כדתניא (נדה דף לב.) מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקיסמין איכא למישמע
מתני' יוצאין בסלע שעל
חציצה בטיט שהוא בתוך
דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין: ערביות. נשים ישראליות שבערב: יוצאות רעולות. דרך
המים לפי שהמים
הצינית. סילעא שיש עליה
מלכלכין אותו והוא רך
צורת מטבע ומעלא לצינית
ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים וקרי לה בלשון ערבי רעולות היינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר
דהא בפ"ט דמקואות
שהוא מכה תחת הרגל.
ישעיה (ג): מדיות. נשים ישראליות שבמדי: פרופות. שמתעטפות בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית
ציניתא, בת ארעא. הבנות
(מ"ב) תנן דלא חייצי אלא
יוצאות בחוטין אפילו
טיט היון וטיט היוצרים
כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופל מעליה: פורפת. כמו קרסים [שמות כו] דמתרגמינן פורפין. כל המחבר בגד לחבירו קרי
וגץ יוני וקתני התם ושאר
בקסמים שבאזניהן. בנתיה
פריפה: ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. ובגמ' פריך והאמרת רישא פורפת: גמ' בת ארעא.
מכה שהיא תחת פרסת הרגל וקושר בה
[ע"ב]
כל הטיט מטבילין בו
דאבוה דשמואל תלתא
כשהוא לח, ועוד דתנן
גווני [חוטי] צבעונים הוו
סלע לרפואה: דאקושא. שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות דרכים: שוכתא. ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע"ז רוי"ל ויפה למכה.
בפרק ז' דמסכת מקואות
חוטי דידהו, ולא הוה
שוכתא כמו דשתך טפי דאלו מציאות (ב"מ דף כו.) ומשתכין כנחשת דתענית (דף ח.): ליעבד טסא. דכספא טיבעא למה לי אלא משום צורתא
(מ"ז). הטביל בו את
שביק להו למיפק בהו,
המטה אע"פ שרגליה
דטיבעא מעליא למכה ולאו שוכתא: ליעבד פולסא. עגול של עץ ויצור עליו: אמר אביי ש"מ. ממתני' דנקט סלע: כולהו בהדדי מעלו לה.
סבר דילמא שלפא ומחויא
שוקעות בטיט העבה
לחברתה. ולא הוה שביק
ולהכי נקט סלע דאיתנהו לכולהו אקושא ושוכתא וצורתא: לא שביק להו לבנתיה כו'. מפרש לקמן טעמא דכולהו: גניאן גבי הדדי. לישן זו אצל
טהורה מפני שהמים
להו דגניין גבי הדדי,
זו בעודן בתולות: מקואות ביומי ניסן. של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם: ומפצי ביומי תשרי. שטובלות בפרת
מקדימין. תוס' הרא"ש.
המפץ תחת רגליהן: דצבעונין.
וחייש למישלף ואחוויי: המסוללות. מתחככות
ומפני הטיט שלא
יהא חציצה נותנות
משום תאות תשמיש:
פסולות