סה:
במה
אשה פרק ששי שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
פסולות לכהונה. פי' לכהונה גדולה דלאו בתולה שלימה היא
פסולות לכהונה. לכהן גדול דלא הויא בתולה שלימה. דאע"ג דכהן גדול
עד א ב מיי' פ"ט מהל'
א
א) נדרים מ. בכורות נה:
ע"ש, ב) למאי דפסק הב"י
מקואות הלכה יג סמג
ביומיה לא הוה הואיל ודרך זנות חשיב ליה לאו אורח ארעא: דלא
ואע"ג דכהן גדול בימי ט)שמואל לא הוה היה מחמיר
עשין רמח טוש"ע י"ד סי'
סימן של"ד והר"ן דהתם
לילפן גופא נוכראה. ויתאוו לשכב עם איש: מטרא במערבא. בארץ
וי"מ משום זונה ופסולות אף לכהן הדיוט וכן משמע בפ' הערל (יבמות עו.)
רא סעיף ב:
מיירי לחצר המעורבת קשה
עה ג ד מיי' פי"ט מהל'
לפרש הך סוגיא. ואין ענין
ישראל: סהדא רבה פרת. פרת מעיד בדבר שהוא יורד מארץ ישראל
דקאמר התם לית הלכתא [לא כברא ולא] כאבא (עד דקאמר) [וקאמר]
ב
כלל להך דהכא ואפלע"ד
שבת הלכה יב סמג
ואפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא
לבבל וגדל ממי הגשמים ויודעין בני
דכוונת הסוגיא למאי דפליגי
לאוין סה טוש"ע א"ח סי'
על הפנויה שלא לשם אישות עשאה
בבל שירדו גשמים בהרי ארץ ישראל
בתוספתא פי"ד מצילין מפני
שג סעיף כב:
פסולות לכהונה לא סבר כי היכי דלא לילפן
עו ה מיי' שם טוש"ע שם
הדליקה כו' יזמין ואח"כ יציל
❖
ושמחים על אחיהם. ואבוה דשמואל
סעיף כג: זונה כו'ג משמע דטעמאד משום זונהה:
גופא נוכראה ועביד להו מקוה ביומי ניסן
כו' ואין מערימין בכך רי"א
א
סהדא רבה פרת. פי' הקונטרס
נמי כרב סבירא ליה דאמר פרת גדל
מערימין. מהרב הג' ר' בנימין
מסייע ליה לרב דאמר רב מטרא במערבא
א)
קארנגאלד זצ"ל, ג) יומא
ומימיו מתברכין ע"י גשמים: וסבר
פרת מעיד (ג) שהוא יורד מא"י לבבל
עח: [יבמות קג:], ד) [שמיני
סהדא רבה פרת סבר שלא ירבו הנוטפין
מוסף רש"י
ב
שמא ירבו נוטפים. היינו גשמים על
וגדל ממי גשמים ולא נהירא שהרי בבל
פרשה ט], ה) [ויקרא
על הזוחלין ופליגא דשמואל דאמר שמואל
יא], ו) [בתוספתא מגילה
פסולות לכהונה. משום
במזרח א"י קאי וכל הנהרות יורדים
הזוחלין הנובעין ותנן במסכת מקואות
ו
ז
. מטרא
זנות (יבמות עו.)
פ"א ותוספתא דזבים פ"ג],
נהרא מכיפיה מיברך ופליגא דידיה אדידיה
(פ"ה מ"ה) הזוחלין כמעיין והנוטפין
ממזרח למערב לכך פר"ת שהיו מכירים
ח
ז) [במדבר כ], ח) [עי' רש"י
במערבא סהדא רבה
דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין
פרת. פרת יורד מא"י
ברכות נח: ד"ה קטע],
שירדו הגשמים לא"י ע"י שחוזר פרת
כמקוה ושנינו בת"כ ד) אך מעין ובור
❖
ט) [צ"ל אבוה דשמואל],
לבבל וכשהגשמים יורדין
אלא פרת ביומי תשרי בלבד: פורפת על
לאחוריו על ידי גדילתו בא"י מתוך
מקוה מיםה) יכול מילא על כתפו ועשה
ג
בא"י סהדא רבה הוי פרת
הגשמים: שמא ירבו הנוטפים.
בבבל שירדו גשמים במערבא
מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל מעיין
האבן כו': והאמרת רישא פורפת אמר
לפי שגדל מחמת הגשמים
הגהות הב"ח
פירוש מי גשמים על מי נהרות שהיו
מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי
אביי סיפא אתאן למטבע בעי אביי אשה
(בכורות נה: וכעי"ז נדרים מ.).
ד
ה
זוחלין והוו להו מקוה ואמרינן דאין
שמים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף
(א) גמ' תיבעי למ"ד
שלא ירבו הנוטפין על
מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא
הזוחלין. שבימות הגשמים
מערימין בדליקה תיבעי
מקוה מטהר בזוחלין כ"א באשבורן
מקוה מטהר בזוחלין תלמוד לומר אך
למ"ד אין מערימין בדליקה
ירדו גשמים הרבה וחייש שמא
לבנה קטן בשבת תיבעי למ"ד ב) (א) מערימין
דתנן במסכת מקוואות (פ"ה מ"ה)
מעיין המעיין מטהר בזוחלין ומקוה
תיבעי: (ב) רש"י ד"ה וסבר
ירבו מים שנוטפין מעבים
תיבעי למאן דאמר אין מערימין תיבעי למאן
שמא וכו' שניתוספו בנהר מי
לתוך הנהר שהם זוחלים, דלא
מטהר באשבורן ומהו אשבורן דקוו
הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה ותניא
הגשמים: (ג) תוספות ד"ה
חזו להן, משום דהוו להו ספק
דאמר מערימין בדליקה התם הוא דאי לא
בת"כ יכול מילא מים על כתיפו ועשאו
וקיימי לאפוקי שאם הטביל בו כלים
סהדא וכו' מעיד בדבר
זבות, ובזב כתיב מים חיים.
שהוא: (ד) תוס' ד"ה הקיטע
ל"א על זוחלים על אותם
שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא אי לא
מקוה בתחילה יהא טהור תלמוד לומר
דרך זחילתו כשהן נמשכין ויורדים
וכו' עושה לו קב כמין סנדל
שנפלו מן העבים לקרקע ומן
❖
מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה
למקוה לא עלתה להם טבילה דבור
שרית ליה לא אתי לאפוקי או דלמא אפילו
להראות כמו שיש:
הקרקע זחלו וקילחו לתוך
הנהר, דאי לא נוטפים, משום
בידי שמים אי מה מעיין מטהר
ומקוה כתיב דקוו וקיימי אבל נובעין
למאן דאמר אין מערימין בדליקה התם
זוחלים לא מיפסלי, דאמרינן
בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין פי'
מטהרין כמו שהן זוחלין ומושכין
דרך הוצאה בכך אבל הכא אין דרך
בפרק ראשון דתמורה (יב.)
רב נסים גאון
אף בזוחלין וכ"ש באשבורן תלמוד
מגבוה לנמוך כדרך כל הנהרות. הלכך
השאובה מיטהרת בהמשכה,
הוצאה בכך אימא שפיר דמי תיקו:
דהיינו שממשיך מים שאובים
קסבר שמא ירבו הנוטפין
לומר אך מעיין מעיין מטהר בזוחלין
ביומי ניסן שהנהרות גדילים ממי
מתני' ג)הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר
לתוך המקוה על ידי צנורות
על הזוחלין. עיקר דילה
ומקוה באשבורן ומהו אשבורן דקוו
הגשמים של ימי החורף ומהפשרת
(בכורות נה:) או: לפי
בתורת כהנים אי מה מעין
ורבי
שרבו המים בימות הגשמים
מטהר בזוחלין אף מקוה
וקיימי ויש מפרשים שלא היה רוצה
השלגים חייש שמא ירבו הנוטפין על
מגשמים שנפלו וחייש שמא
מטהר בזוחלין, תלמוד
להטבילן בהן משום דהוו להו ספק זבות וזב וזבה טעונים מים חיים
הזוחלין שניתוספו בנהר (ב) מן הגשמים על הזוחלים החיים ובטלו הזוחלין
ירבו נוטפין על זוחלין,
לומר אך, המעין מטהר
ותניא בתורת כהנים אי
בזוחלין והמקוה מטהר
ושמא ירבו הנוטפין והוו להו מכונסין ולא נהירא חדא דמ"ט עביד
החיים בנוטפים ואין תורת מעיין עליהן לטהר בזוחלין אלא באשבורן
מה מעין מטהר בזוחלין
באשבורן. ובמסכת מקואות
להו מקוואות והא בעינן מים חיים ועוד (דבת"כ) [דבתוספתא פ"ג
ועביד להו מקוואות דקוו וקיימי. ואני קבלתי מרבינו הלוי משום
אף מקוה מטהר בזוחלין,
[פ"ה מ"ה] הזוחלין כמעין
כלומר שמטבילין במכונסין
והנוטפין כמקוה. העיד רבי
דזבים] קאמר חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אינה
דספק זיבות נינהו וזבה טעונה מים חיים ואי אפשר להעמיד שמועתו
דרך זחילתן קודם שנקוו
צדוק על הזוחלין שרבו
טעונה מים חיים וא"ת ולשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין
משום דאמרינןו) חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וזבה אינה
ונחו במקוה, תלמוד לומר
על הנוטפין שהן כשרים.
אלא פרת ביומי תשרי זב דבעי מים חיים איך יטבול ביומי ניסן וי"ל
טעונה מים חיים וחזרתי ובדקתי לפרשה וכן נראה בעיני כמו
אך מעין, מעין מטהר
ותישתכח בפרק ז' דעדיות
ט
בזוחלין והמקוה מטהר
הנוטפין שרבו על הזוחלין
שפירשתי. ורובא דעלמא מפרשים נוטפין כשאובין ולאו מילתא היא
יבמעיין מכוסה יא שאין מי גשמים יורדין בתוכו יב וא"ת אמאי חיישינן שמא
באשבורן, ומהו אשבורן
אינן כשירים. תיבעי
דתנן הנוטפין כמקוה: דהוו להו שאובין ל"ג: מכיפיה מיברך. משפתו
ירבו הנוטפים לימא קמא קמא בטיל כדאמר בפ"ה דמסכת ע"ז
דקוו וקיימי דאין מטבילין
למאן דאמר (מדליקין)
במכונסין אלא משנקוו
[מערימין] בדליקה תיבעי
(דף עג.) המערה יין נסך לבור אפילו כל היום כולו כשר דאמרינן
וממקורו ומסלעו. סלע מתרגמינן כיפה ז). מכיפיה מיברך ולא ממי
למקוויהם ונחו מזחילתן,
למאן דאמר אין מערימין.
הגשמים: ופליגא דידיה אדידיה. דשמואל אשמואל: אין המים
קמא קמא בטיל וי"ל דלא מהני טעמא דקמא קמא בטיל כיון שהאיסור
ותנן במסכת מקוואות (פ"ה
עיקר דיליה בפרק כל כתבי
מ"ה) הזוחלין כמעין, כלומר
הקודש [דף קכ] דתנן לובש
מטהרין בזוחלין. אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהן דרך זחילה
רבה מכשיעור וההיא דיין נסך דקאמר קמא קמא בטיל היינו קודם
זוחלין שבנהרות כמעין,
כל שהוא יכול ללבוש
שרבה האיסור עד כדי נתינת טעם בהיתר : דאמר שמואל
וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה: אלא פרת ביומי תשרי. שחדלו
יג
והנוטפין כמקוה, ומים
ועוטף כל מה שהוא יכול
הנוטפין מההרים הרי הן
נהרא מכיפיה מיתבריך. פי' ממקומו ומסלעו סלע מתרגם כיפיה
להתעטף. רבי יוסי אומר
הגשמים ורבו הזוחלין עליהם ויש תורת מעיין על נהרות המושכין
כמקוה ואין מטהרין בזחילה,
י"ח כלי, מכלל דתנא קמא
מנביעתו מיתבריך ולא ממי גשמים וא"ת והא קא חזינן שמחמת
אלמא סבירא ליה שגדילין ממי הגשמים. ואני שמעתי בבכורות מטהרין
הילכך בימי ניסן שנתרבה
סבר מותר ללבוש ולהציל
הנהר על ידי גשמים חייש
הגשמים הם גדילים וי"ל כדאמר במסכת תענית (דף כה:) שאין לך
בזוחלין שהנוטפין שבתוכן מטהרין בריבוי הזוחלין ויתבטלו הנוטפין
אפילו יותר מי"ח כלי, ואף
יד טו
❖
שמא רבו נוטפין שבו על
על פי שהוא מערים בכך.
בהן להיות זב וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין: והא אמרת רישא
טפח יורד מלמעלה שאין טפחיים עולים כנגדו מלמטהטז ואור"ת
חיים שבו ובטלו זוחלין ואין
פורפת. וההיא ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבעוד יום
דהילכתא כוותיה דשמואל ומייתי ראיה מפרק בתרא דבכורות (דף נה:)
מטהרין את הטמא הטובל
יז
בהן דרך זחילה, וכל הנהרות
רבינו חננאל
דתניא רבי מאיר אומר לא פרת שמו אלא יובל שמו ולמה נקרא
ולאשמועינן דיוצאה בו בשבת הא תנא רישא מדיות פרופות:
יח
לעולם הן הולכין וזוחלין,
סיפא. דקתני לא תפרוף: אתאן למטבע. דלאו בר טלטול הוא
שמו פרת שמימיו פרין ורבין ולאו דוקא נקט פרת דה"ה לכל
לפיכך עביד להו מקוה
סבר דלא לילפו גופא
באשבורן לטבול בתוכו. יש
נוכראה. ואמר רב הונא
אבל אבן שהקצה לכך ראוי לטלטול: להוציא לבנה הקטן. לאוכלו:
נהרותיט והא דנקט פרת משום שהוא גדול מכל נהרותכ ולפי שהוא
מפרשים דבעינן מים חיים
נשים המסוללות זו בזו
תיבעי למאן דאמר. פלוגתא בכל כתבי הקדש (לקמן דף קכ.) לובש כל
מא"י וקאמר התם מסייע ליה לשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיתבריך
כא
לזבה, ולאו מילתא היא דתניא
פסולות לכהונה. והוה
בתוספתא (מגילה פ"א)
עביד לבנתיה מקוה (ביום)
ועל זה אנו סומכין לטבול בנהרות אפילו אם גדלו מאד:
מה שיכול ללבוש דברי רבי מאיר ואפילו עשרה חלוקים זה על זה
כב
חומר בזב מבזבה שהזב טעון
[ביומא] ניסן, ולא היה
הקיטע
❖
יוצא בקב שלו. פ"ה קיטע שנקטעה רגלו עושה כמין
רבי יוסי אומר שמונה עשרה כלים כדרך שהוא לובש בחול: דרך
כג
.
מים חיים כו' (נדה סז.)
מניחן לטבול בפרת, מפני
הוצאה בכך. כגון מוכרי כסות מוציאין אותו דרך מלבוש:
דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו
שרוב מי פרת בניסן מי
מטר הן, כרב דאמר מטרא
מתני' הקיטע. שנקטעה רגלוח): יוצא בקב שלו. דמנעל דידיה הוא:
[ס"א והוא] נסמך עליו ומש"ה יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא ור'
במערבא, שהדא רבה פרת.
מוסף תוספות
יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא ואינו מנעל והוי משוי והקשה רבינו תם
ור'
כלומר כיון שתראה כי
כד
א. רש"י. תוס' הרא"ש.
רבו מי פרת, עדות היא
דבמסכת יומא (דף עח: ושם) משמע דלכ"ע מנעל הוא ואסור לנעול בו ביוה"כ ולענין שבת בהא הוא דפליגי דרבי יוסי גזר דילמא מיפסיק ואתי
ב. ברא הא דאמרן, אבא
שהוגשמה ארץ המערב.
לאתויי ורבי מאיר לא גזר וי"ל דה"נ בהא פליגי דטעמא דר' יוסי דכיון דלא הוי של עור לא מיהדק ואיכא למיחש דילמא מיפסיק ואתי לאתויי
כה
דאמר רב הונא נשים
וסבר אבוה דשמואל שמא
המסוללות וכו'. תוס'
ירבו נוטפין שהן מי גשמים
אך קשה מהא דאמר בגמרא חלצה בסנדל כו' חליצתו כשרה ואמר שמואל ר"מ הוא משמע דלר' יוסי חליצתו פסולה ואמאי כיון דמנעל הוא
הרא"ש. ג. ה"מ איש אבל
הנוטפין מן הגגות [נ"א:
וי"ל דהאי נמי בהא תליא דכיון דלענין שבת גזר דילמא מיפסיק אינו ראוי להלך בו ודמי לקטן שחלץ במנעל גדול דחליצתו פסולה כדאיתא בפ'
אשה פריצותא בעלמא.
שמא ירבו מי גשמים שהן
תוס' הרא"ש. ד. דרב הונא
נוטפין מן הגגות] ונעשו
מצות חליצה (יבמות קג:) משום דנעלו כתיב נעלו הראוי לו וא"ת היכי גזרי דילמא נפיל ואתי לאתויי הלא אין לו אלא רגל אחד ואי נפיל לא
פסולה לכהן הדיוט.
שאובין על מי הפרת שהן
יזוז ממקומו ואומר ר"י דמיירי שנושא בידו מקל ועיקר הליכתו היא בסמיכת המקל והשתא אי נמי מיפסיק יוכל להלך מכאן יש להתיר למי
כו
כז
כח
ריטב"א. ה. דאי לא מאי
זוחלין, כדתני במקוואות
אפילו, נהי דזונה לא הויא
בפרק ה' הזוחלין כמעיין
שכווצו גידי שוקיו ללכת במקלו בשבת והרב פור"ת פי' דקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה ובראש השוק
כט
ל
לא
לב
לג
פסולה לכה"ג הויא לפי
והנוטפין כמקוה, העיד ר'
במקום הרגל עושה לו קב להראות כמו שיש לו רגל ובהא פליגי ר' יוסי סבר כיון שאינו נסמך עליו אלא תלוי באויר חיישינן דילמא נפיל ור"מ
לה (ד)
לד
לו
לז לח
שאין בתוליה קיימין.
צדוק על הזוחלין שרבו
לא חייש ולפי זה אין ראיה להתיר לקיטע לצאת במקלו אמנם יש להתיר מסיפא דמתניתין דאינו אוסר אלא סמוכות שלו לפי ששוקיו תלויין
ריטב"א. וכ"כ שם רש"י
על הנוטפין ש(מ)כשירין.
ושאמר שמואל נהרא
ז"ל עצמו פסולות לכהונה
באויר ודילמא נפיל ואתי לאתויי (אבל הכסא) והספסלים שבידו אינו אוסר ואינהו הוו דומיא דמקל וק"ק לפי זה אמאי מטמא ליה רבא משום
משום זנות. רמב"ן.
מכיפיה מתברך, כלומר
מדרס כיון שאינו נסמך עליו ושמא כשהוא יושב פעמים הוא נסמך עליו ולכך עושה לו בית קבול כתיתין שלא יוזק בקשר העץ שהוא יושב :
לט
ו. [ד]בני בבל קרו לבני
הנהר הגדול מן הסלע
ישראל בני מערב. ריטב"א.
שיוצא ממנו, משם ברכת
סנדל מליאתו, ולא ממי המטר,
ז. שהם במזרח. ריטב"א.
ח. לפי שהים לצד מערב. שיטה להר"ן. ט. לפסחו דתניא הזב והזבה ששחטו עליהם מכלל שהיו מטהרים סמוך לפסח. ריטב"א.
פליגא על אבוה דשמואל ועל רב. ועוד דברי שמואל סותרין זה את זה, בכאן אמר כי מימי המטר אינם ממלאים הנהר
דאמרינן בזבחים אף זב וזבה ששחטו עליהן בשביעי שלהן, והא זב בעי מים חיים ובנהר אינו יכול לטבול כי רבו הנוטפין.
אלא מכיפיה מיבריך. ועוד אמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, מכלל דבשאר החדשים זולתי
תשרי כנוטפין הם, דגשמים רבו עליהן. ומפצי [נ"א: ומפני מה] ביומי תשרי, היה מסתירן לבנותיו במפצי, מפני בני
תוס' הרא"ש. י. דיכולים לטבול. תוס' הרא"ש. יא. סמוך למקורו. ריטב"א. יב. וגשמים שיורדים למטה אין דרך לחזור לאחוריהם
אדם שעל הנהר. וטובלות בפרת כי דברי הכל בתשרי זוחלין הן. ולמה במפצי, דלית להו טהרה במקוה. פורפת על
אלא שיורדים והולכים אל הים. ריטב"א. יג. אבל כל שנפל בסופו עד כדי נתינת טעם ודאי אין אומרים ראשון ראשון בטל.
האבן ועל האגוז ועל המטבע מע"ש. פי' נותנת אבן או אגוז או מטבע בקצה הסדין כמין קרס בלולאות שלא ישמט
ריטב"א. יד. שהנהרות מתרבות יותר כשהמטר יורד. תוס' הרא"ש. והפשרת שלגים. ריטב"א. טו. עיקר ריבויין ממקורן הוא. חי'
הר"ן. טז. וכמו שהקרקע מלחלחת כפליים מלמטה בשעה שהגשמים יורדים כמו כן לענין ריבוי הנהרות מתרבים המים
הסדין מעליה כדי שתהא מתעטפת באותו סדין ונותנת זה שעשאתו כמין קרס. נשים מדיות מנהגן לצאת בעניין הזה
פרופות, ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת על המטבע. והנשים הערביות מנהגן לצאת רעולות. ופי' רעלות בירושלמי
ומתגדלים מלמטה כשהמטר יורד מלמעלה [כדקאמר נמי התם] דאמר תהומא עילאה לתהומא תתאה אבע מימך. תוס' בכורות
נו. ונמצא שלעולם זוחלין רבין על הנוטפין. חי' הר"ן. יז. דאע"ג דרב פליג עליה, ורב ושמואל הלכתא כרב באיסורי (בכורות
בלינדיאה והן כמו כסויי פנים, כדכתיב [ישעיה ג] השרות והרעלות. וי"א זוג. ללמדך שבמקומות הללו כך היה מנהגם
ומותר להם וכל אדם מותר בכך אלא שדברו חכמים בהווה. בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף באגוז להוציא לבנה
מט:) ועוד דאבוה דשמואל נמי ס"ל כרב, ואידך דשמואל נמי פליגי אדידיה, אפ"ה קיי"ל כשמואל. חי' הר"ן. יח. כותיה וכו'
דקאמר התם תניא. תוס' הרא"ש. יט. נמי מכיפייהו מיברכי. תוס' הרא"ש. כ. דראש לכל הנהרות הוא פרת שמימיו נפרדים
לארבעה ראשים כדאמרינן (בכורות נה:) הוא פרת דמעיקרא. תוס' הרא"ש. כא. והילכך ההיא מתניתא מסייע ליה לשמואל בין מדר' מאיר בין מדרבנן דרבנן נמי אמרו פרת שמו שמימיו פרין ורבין, וכיון דר' מאיר ורבנן מסייעי ליה כוותיה נקטינן. חי'
הר"ן. כב. אף ביום הגשם עצמו. מאירי. כג. אחת. ריטב"א. כד. והא דקתני סמוכות שלו מיירי במי שנקטעו רגליו ונותן על שוקיו סמיכות של עור והולך עליהם. ריטב"א. כה. וא"כ היאך אפשר לפרש דר' יוסי אוסר משום דלאו מנעל הוא. ריטב"א. כו. כדרך
החגרין. תוס' יומא עח: כז. ואינו נשען כלל על הקב והיינו סמוכות שלו דקתני (התם) [הכא] יוצאין בהן בשבת לדברי הכל. תוס' יומא עח: כח. על המקלות ומייתי הקב בידיה. ריטב"א. כט. דאפילו ר' יוסי לא אסר אלא הקב דנפיל ומייתי ליה בידיה.
ריטב"א. ור"ת התיר לאדם אחד שנכווצו גידי שוקיו לצאת במקלות בשבת, ויראה דוקא מי שאינו יכול לילך כלל בלא מקלות מחמת חולי שבגופו אבל זקן ההולך בביתו בלא מקלות וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו לא יצא בו בשבת.
פסקי הרא"ש סימן י"ז. ל. דכולה מתני' מיירי במי שנקטעו שתי רגליו [ולכן]. ריטב"א. לא. של עץ. תוס' יומא עח: לב. ללכת עליהן כדפירש רש"י ז"ל. ריטב"א. לג. והיינו סמוכות שלו דקתני (התם) [הכא] סמוכות שלו טמא מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין
בהן לעזרה. תוס' יומא עח: [ו]קאי על אותו קיטע עצמו. תוס' הרא"ש. לד. פרסת. תוס' יומא עח: לה. כצורת רגל. רשב"א. לו. שלימה אלא מפני חולי שברגלו מהלך על ארכובותיו. תוס' הרא"ש. לז. כשהוא מהלך על שוקיו. ריטב"א. לח. חד מהני קבים ומייתי
ליה בידיה. ריטב"א. לט. ולפיכך נחלקו אביי ורבא דלאביי טהור מכלום לפי שאינו צריך לישען עליו אלא על הסמוכות, ואע"פ שלפעמים מניח ראש שוקו ע"ג הקרקע עם הקב, דבר מועט הוא ואינו לו אלא כמקל של זקנים, ורבא אמר דטפי עדיף
מיניה כדאי' בגמ'. רשב"א.