כלל גדול פרק
שביעי שבת
סח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וגבי
שביעית נמי כו'. הכי תנן בשביעית (פ"ז מ"א) כלל גדול אמרו
אב מלאכה. דנקט
לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות ובלבד שיהו
ג א מיי' שם הלכה ז ופ"ז
א) [כריתות טז:], ב) פאה
❖
פ"א מ"ד פסחים נו: נדה נ.,
מהלכות שבת הלכה ט:
תולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות דאב אחד או
כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו
ג) מעשרות פ"א מ"א נדה נ.,
אב ותולדה שלו דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות
מתקיים בארץ פירוש שכלה לחיה יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש
ד) [צ"ל שביעי במס' שביעית],
ה) [ויקרא כה], ו) [דברים
הרבה מעין מלאכה אחת שתי תולדות
של אב אחד אינו חייב אלא
לו ביעור ולדמיו ביעור ועוד כלל אחר אמרו דקתני כל שאינו מאכל
מוסף תוספות
א
יח], ז) [ויקרא יט], ח) [פ"ח
חטאת אחת דהרי הוא כעושה וחוזר
אדם ומאכל בהמה וכו' ומתקיים
מ"א], ט) [ריש פירקין]],
א. עי' תוס' הרא"ש שגרס:
י) [דברים כד כ-כא],
ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות
בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית
כל שהוא, ועי' מהרש"א
אב מלאכה ומלאכה א) א העושה מלאכות
כ) [קדשים פרשתא א' פ"א
ורש"ש). ב. כיון שהוא
בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן
ואין לו ולדמיו ביעורב דכלל הראשון
הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא
ה"ז], ל) [תו"כ בחוקתי פי"ב
מתקיים בארץ ואינו
❖
חטאת אחת: גמ' מ"ט תנא כלל גדול
דומין או בחילוק שבתות לענין שגגת
גדול דיש לו ביעור ואחרון אין לו
ה"ט],
כלה לחיה שבשדה אינו
שבת: גמ' עוד כלל אחר. לקמן
צריך לבערו מן הבית.
ביעורג ואע"ג דקתני התםח) בבבא
תוס' הרא"ש. [וא"ת] גבי
אילימא משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר
בפירקין (דף עה:) ולא כלל בו אלא
אחריתא כלל גדול אמרו בשביעית
שביעית מאי גודליה
הגהות הב"ח
תנא כלל גדול וגבי שביעית נמי משום
דראשון טפי מאחר, קמא
ב' דברים כל הכשר להצניע וכל
ולא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני
ד
(א) גמ' מעשר דקתני עוד
ארבע מילי כייל ובתרא
❖
דקבעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל
שאינו כשר להצניע וכאן כלל יותר
כלל קטן קמיה שייך למתני בתריה
כלל אחר:
ארבע מילי כייל. רמב"ן.
כלל גדול: והא גבי מעשר דקתני
דבמקום אינו מתקיים
גדול והא גבי מעשר דקתני (א) כלל אחר ולא
ומשום הכי קרי להו גדול: וגבי
תני התם מתקיים ובמקום
עוד כלל אחר אמרו כו'. תימה למה
שביעית. בפרק ד) (בנות שוח): גבי
תני כלל גדול א"ר יוסי בר אבין שבת
יש לו ביעור תני התם
גליון הש"ס
מעשר. בפ"ק דמסכת מעשרות:
ישנה בראשון כלל גדול כיון דאינו
אין לו ביעור, י"ל נהי
ושביעית דאית בהו אבות ותולדות תנא
גמ' למעוטי תאנה. עיין
דלא נפישי מילי דקמא
אית ביה אבות. ארבעים חסר אחת
גדול מן השני וצ"ע:
ר"ה דף טו ע"ב תוס' ד"ה
גדול מעשר דלית בה אבות ותולדות לא תנא
מבתרא, כיון דחומרא.
דאית ביה אבות ותולדות.
❖
שהוצרכו למשכן ותולדות הדומות לכל
נהגו העם:
חי' הר"ן. ג. משו"ה קתני
כלל גדול ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר
התם כלל גדול. חי'
אחת הויא תולדות דידיה. אבות
ואפילו לרבא דאמר
הר"ן. ד. י"ל. תוס' הרא"ש.
מאי אבות ומאי תולדות איכא אלא לאו היינו
דשביעית זריעה וקצירה וזמירה
במועד קטן (דף ב:) גבי שביעית
ה. כיון. תוס' הרא"ש.
לעזי רש"י
טעמא גדול עונשו של שבת יותר משל
ו. כגון טוחן ולש. תוס'
ובצירה דכתיבןה) תולדות שאר עבודות
אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר
הרא"ש. ז. כגון קוצר. תוס'
וישד"א. איסטיס, פ« סט∆ ל
שביעית דאילו שבת איתא בין בתלוש בין
שבשדה וכרם כדאמרינן במועד קטן
רחמנא מ"מ מדרבנן מיהא אית ביה
הרא"ש. ח. דתאנה לקיטתה
(צמח, שמשורשו מפיקים
מפוזרת יותר משאר
צבע).
בפ"ק (דף ג.): ולבר קפרא דתנא.
אבות ותולדות וא"ת במעשר איכא
במחובר ואילו שביעית בתלוש ליתא במחובר
אילנות. תוס' הרא"ש.
ורנצ"א. פואה (עלה
בתוספתא דידיה במעשר מאי אבות
נמי אבות ותולדות דמדאורייתא דגן
איתא וגדול עונשה של שביעית יותר מן
ט. נמי. תוס' הרא"ש.
שמשורשו מפיקים צבע
❖
כו': אלא לאו היינו טעמא. משום
י. דכתיבי בהדיא בקרא.
ותירוש ויצהר ומדרבנן כל מילי וי"ל
אדום).
המעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל
תוס' פסחים נו: יא. פאת
אבות ותולדות אלא דבר שנאמר בו
דלא שייך להזכיר אבות ותולדות
שדך בקצרך (ויקרא כג,
אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר
כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר
במילי דלית ביה איסור מלאכות וא"ת
כב). רשב"א. יב. ורבנן הוא
מוסף רש"י
במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא
דתקון בשאר אילנות.
בו כלל תני ביה כלל גדול: שבת
ובכלל אחר דשבת ושביעית ליתני נמי
אינו חייב אלא חטאת
תוס' הרא"ש. יג. דכיון.
ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר גדול
איתא. לאיסור דידה בין בדבר שהיה
כלל גדול מהאי טעמא ויש לומר דלא
אחת. כיון דאב אחד
תוס' הרא"ש. יד. במקום
לכולן (כריתות טז:). כלל
אחר. תוס' הרא"ש.
עונשו של מעשר יותר משל פיאה דאילו
תלוש מבעוד יום כגון טוחן ולש בין
צריך למיתני דאכלל גדול קמא קאי
אמרו בפאה. כתיב (ויקרא
שיצפו [מתי] יגמור,
בדבר שמחובר משקדש היום: ואילו
וה"ק עוד כלל גדול אחר אמרו:
מעשר איתא בתאנה וירק ואילו פיאה ליתא
יט) ובקוצרכם את קציר
וכאותה שאמרו (לעיל
גדול עונשו של שבת משל שביעית.
וגו', דומיא דקציר דמכניסו
כג.) מפני מה אמרה
שביעית. בדבר שהיה מחובר משקדשה
בתאנה וירק דתנן כלל אמרו בפיאה כל
ב)
לקיום ואיכא כל הני (נדה
תורה להניח פאה בסוף
שביעית איתא אבל בדבר שהיה תלוש
לפירוש הקונטרס דמפרש
נ.). ונשמר. שאינו מופקר
שדהו מפני ביטול עניים,
שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ
ומקפידין עליו לשומרו
והכא לא מצו למידע.
לפני שביעית ליתא: שביעית. נמי
בתלוש שנתלש קודם שבת וקודם
ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפיאה
(פסחים נו:). ומכניסו
ריטב"א. טו. שאינם יכולים
איתיה במאכל בהמה דכתיב ולבהמתך
שביעית משמע שרוצה לפרש שביעית
לקיום. שאדם יכול לאוצרו
להצניעו לזמן מרובה.
אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה ונשמר
ולחיה וגו' (ויקרא כה). מעשר ליתיה
במחובר איתא היינו במחובר ערב
(נדה שם) שמתקיים ימים
ריטב"א. טז. ולא נקט
רבים (פסחים שם). ספיחי
סטיס וקוצה. תוס' הרא"ש.
למעוטי הפקר וגידולו מן הארץ למעוטי
במאכל בהמה דמדאורייתא דגן
שביעית ונתלש בשביעית ומיירי
סטיס וקוצה. דאין אוכל
יז. פי' שקיבל עליו.
תירוש ויצהר כתיב ורבנן תקון פירות
באיסור פירות שביעית לאכילה וקשה
כמיהין ופטריות ולקיטתו כאחת $ למעוטי
ו)
אלא מין צבע (נדה שם)
ריטב"א. יח. והודיעוהו
וקשין לאכילה, אבל סטיס
מקצת מצות אחרות.
האילן וירק דמאכל אדם כדקתני כל
לר"י דלפי' לא הוה ליה למימר אלא
תאנה ומכניסו לקיום למעוטי ירק ואילו גבי
וקוצה שאינם ספיחים חזו
רמב"ן. יט. שאין זה מעכב.
❖
שהוא אוכל כו': איתיה בתאנה
גדול עונשו של שבת ושביעית משל
לאכילה (פסחים שם, וכעי"ז
ריטב"א.
מעשר תנן ג) כלל אמרו במעשר כל שהוא
בנדה שם). סטיס. מוריק"א
וירק. מדרבנן: כל שהוא אוכל כו'.
מעשר דאיתנהו במאכל בהמה מה
אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר
קרו"ג. וקוצה. וויישר"א
דגבי פיאה קציר כתיב מה קציר
שאין כן במעשר ולמה ליה למימר כלל
ז)
(פסחים שם) או: גויטר"א
רב נסים גאון
ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא
פרט לתאנים.
(נדה שם).
מיוחד שיש בו כל אלו: למעוטי
גדול עונשה של שבת משל שביעית
פרק שביעי כלל גדול
תאנה אינה מתבשלת כאחת
תנן: רב ושמואל דאמרי תרוייהו מתניתין
ספיחי סטיס וקוצה. שעומדים לצבע.
אלא נראה לר"י דבמידי דאכילה הדלא
(שם ושם) אלא זו גמורה היום
אמרו
בתינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר
להכי נקט ספיחים דאין דרך ללוקטן
שייכא לענין שבת לא שייך למימר
ואחרת יוצאה בצדה כל ימות
גדול עונשה של שבת יותר
הקיץ (פסחים שם). ואילו
משל שביעית, דאילו שבת
בשנה שנזרעים אלא לסוף ד' וה'
גדול שבת לא משביעית ולא ממעשר
לבין הנכרים אבל הכיר ולבסוף שכח חייב
לקיטתו כאחת. דממעט
איתא בין בתלוש ובין
שנים שהשרשין מתפשטין בארץ
ולהכי לא קאמר גדול שבת ושביעית
תאנה, ומכניסו לקיום.
במחובר. ודבר זה מפורסם
על כל שבת ושבת תנן השוכח עיקר שבת
דממעט ירק, לא תנן.
וברור כי אפילו המוציא
ומשביחין ושורש שלהן עיקר. והא
ממעשר אלא קאמר גדול שבת
לאו מכלל דהויא ליה ידיעה מעיקרא לא מאי
אלמא תאנה וירק חייבין
מרשות לרשות בשבת חייב
דנקט הני ולא נקט שאר מינים שאינן
משביעית דאיסור מלאכות איתנהו
במעשר מדרבנן, דמדאורייתא
חטאת, והרבה מן המלאכות
כל השוכח עיקר שבת דהיתה שכוח ממנו
לא מיחייב אלא דגן תירוש
שאינן במחובר והן ידועות
ראוין לאכילה משום דאיידי דגבי
בין בתלושו בין במחוברז ואילו איסור
❖
ויצהר (נדה שם).
ואין אנו צריכין למנותן.
עיקרה של שבת אבל הכיר ולבסוף שכח
שביעית תני להו דיש להן שביעית
מלאכות דשביעית במחובר איתא
ואילו שביעית במחובר
מאי חייב על כל שבת ושבת אדתני היודע
איתא בתלוש ליתא. ועיקר
נקט הכא דבפיאה ומעשר ליתנהו
בתלוש ליתא וכן משמע בירושלמי ט)
דילה בתורת כהנים הזרע
רבינו חננאל
עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות
לשון רבינו הלוי. סטיס ווישד"א
דקתני שהשבת חלה על הכל ושביעית
והזמיר בכלל היו, ולמה
קוצה וורנצ"א: ומכניסו לקיום למעוטי
לא חלה אלא על עבודת הארץ בלבד:
אסיקנא תנא כלל גדול
יצאו להקיש אליהן, מה
הרבה חייב על כל שבת ושבת ליתני הכיר
ולבר קפרא דתני כלל גדול
הכא, משום חומרא דשבת
זרע וזמר מיוחדין שהן
ירק. כגון לפת וקפלוטות: ואילו
ולבסוף שכח וכ"ש הא מאי היודע עיקר
עבודה בארץ ובאילן אף
גדולה מכלל שביעית [נ"א:
במעשר כו'. נראה לרשב"א
מכניסו לקיום ולקיטתו כאחד לא
אין לי אלא דבר שהיא
דשביעית], דאילו איסורא
שבת מי שהיה יודע עיקרה של שבת ושכחה
דשבת חלה בין בתלוש
עבודה בארץ ובאילן. ועיקר
תנן. דכי תקון רבנן אדידהו לא פלוג
דאחרים לא שנו כלל גדול במעשר
ובין במחובר, ואיסורא
דילה בפרק משקין בית
אבל
בפירות האילן ובירק בין מין למין:
לפי שאינו גדול מפאה אלא מדרבנן
השלחין [מו"ק דף ג]. וגדול
דשביעית אינה אלא מן
עונשה של שביעית יותר
[נ"א: על] המחובר לקרקע.
מתניתין. דפטר בחד חטאת: בתינוק שנשבה. ולא ידע שבת מעולם:
אבל כלל גדול דשבת גדול משביעית מדאורייתא וכן של שביעית משל
משל מעשר דאילו שביעית
ותוב איסורא דשביעית
מעשר: ואילו פאה ליתא בתאנה וירק.
אבל הכיר ולבסוף שכח. הוה ליה כשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת
לאו דוקא תאנה דהא
איתא בין במאכל אדם
גדולה מאיסורא דמעשר,
בין במאכל בהמה. ועיקרה
שהשביעית חלה באוכלי
וחייב על כל שבת ושבת: שהיתה שכוחה ממנו. מעולם: לתני הכיר
רוב אילנות אין לקיטתן כאחד ואינן רק ח' אילנות דחשיב בפ"ק דפאה
בתורה דכתיב [ויקרא כה]
אדם ובאוכלי בהמה,
ולבסוף שכח. דחייב ואע"ג דליכא למימר ימים שבינתים הוויין ידיעה
(מ"ה) דחייב בפאה אלא נקט תאנה משום דנלקטת כמה פעמים
ח
ולבהמתך ולחיה אשר
והמעשר אינו חל אלא על
בארצך. ובמשנה [שביעית
אוכלי אדם בלבד, לפיכך
לחלק וכ"ש הא דאיכא למימר שימים שבינתים הוויין ליה ידיעה לחלק:
כדאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף כח:) אכל ג' פירי בחד יומא כגון
פ"א] כלל גדול אמרו
קתני כלל גדול בשביעית.
תאנה כו' ואומר ר"ת דמדאורייתא לא מיחייב בפאהט אלא בדגן
אבל
בשביעית כל שהוא מאוכל
ולבר קפרא משום דעונש
ותירוש ויצהר דסתם קציר דכתיב גבי פאה הוא דגן וכתיב כי תחבוט זיתך כי תבצור כרמך והא דדריש בת"כ יכול שאני מרבה קישואין
אדם ומאוכל בהמה וממין
של מעשרות גדול מעונשה
י)
כ)
י
יא
יב
הצובעים ואינו מתקיים
של פיאה, לפיכך תני כלל
ודלועין שיהיו חייבים בפאה ת"ל ובקוצרכם את קציר ארצכם מה קציר שהוא אוכל ונשמר כו' אסמכתא היא דהתם ל) נמי דריש מעשר ירק
בארץ יש לו שביעית
גדול במעשר. ותנא דידן
מקרא אע"ג דהוי מדרבנן ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי לה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר"ת משום דאין לקיטתן כאחד
יג
ולדמיו שביעית. ואילו
שבת ושביעית דחומרא
מעשר במאכל אדם איתיה
דאורייתא, תני כלל גדול,
דבר מועט הוא פאה דידיה ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטליןיד לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום נמי
במאכל בהמה ליתה. עיקר
אבל מעשר כגון ירק וכיוצא
לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר: ספיחי סטיס וקוצה. הא דלא קאמר סתם למעוטי מידי דלאו אוכל אלא נקט
טו
דבר זה הוא כתוב בתורה
בו דחומרא דרבנן הוא, לא
[דברים יד] עשר תעשר את
קתני ביה כלל גדול.
הני אומר ר"י משום דקצת הם ראויים לאכילה וקמ"ל דאפילו הכי אין פאה נוהגת בהן וכן מצא רשב"ם בתשובת רש"י והא דנקט
כל תבואת זרעך, וסמיך ליה
ספיחים משום דשמא סטיס וקוצה עצמם אינם ראוים כלל לאכילת אדם ולא הוה חידוש או שמא הן אוכל גמור ולא ממעטינן:
טז
ואכלת, דבר שהוא אוכל.
גר שנתגייר בין הנכרים. בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף מז:):
ובמשנה [מעשרות פ"א] כל
יז
יח
יט
שהוא אוכל.
אבל