סח:
כלל גדול פרק
שביעי
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל
לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה. תימה לר"י
אבל לא שכחה. לעיקר שבת אלא ששכח שהיום
שבת מאי: חייב על
ד א מיי' פ"ב מהלכות
א) יבמות ט. הוריות ח.,
ב) [דף סט.], ג) [נראה דצ"ל
שגגות הלכה ו ופ"ז
כל אב מלאכה. דע"כ אי הוה סבירא ליה דאינו חייב אלא אחת
מנא ליה למידק הכי אימא דלא שכחה נמי אינו חייב על כל
❖
❖
הלכה ב סמג עשין ריג:
לרבה ובדפ"ר איתא לרב'],
מלאכה ומלאכה אלא על כל שבת ושבת כמו בהכיר ולבסוף שכח
לכל שבת ושבת הוה ליה (א) למיכרך ולמיתני הכי מי שידע עיקר שבת
ותנא הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא כדפרי' ומה שפי' בקונטרס דדייק
ושכחה וכן היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה
תורה אור השלם
הגהות הב"ח
חייב על כל שבת ושבת: ליתני
דחייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא
(א) רש"י ד"ה חייב על וכו'
היודע עיקר שבת. דהוה שגגת
1 הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
כייל להו אהדדי מי שידע עיקר שבת
אבל לא שכחה מאי
א) חייב על כל מלאכה
ה"ל למיתני כצ"ל ותיבת
וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה
ושכחה והיודע עיקר שבת חייב על
שבת וזדון מלאכות הרבה חייב על
ומלאכה אדתני היודע שהוא שבת ועשה
למיכרך נמחק: (ב) תוס'
אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה
כל שבת ושבת דהוה משמע דוקא
כל מלאכה אע"ג דבכל שבת ליכא
ד"ה אבל תינוק וכו' דהא
בִּשְׁגָגָה: במדבר טו כט
מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על
❖
2 וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד
בפירקין. נ"ב בסוף דף ע"ב:
על כל שבת ושבת ולא על כל מלאכה
אלא חדא שגגה וכ"ש שגגת מלאכות
כל מלאכה ומלאכה ליתני היודע עיקר
רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר
וזדון שבת דאיכא שגגות הרבה:
אין נראה לר"יא דא"כ היכי פריך לעיל
אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה
שבת וכל שכן הא אלא מתניתין כשהכיר
מוסף רש"י
כהכיר ולבסוף שכח דמי. ומתניתין
לתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן הא
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
❖
במדבר טו ל
ולבסוף שכח ודרב ושמואל נמי כהכיר
דמשמע דהא לא איצטריך למיתני
איצטריך למינקט הכיר ולבסוף שכח
תורה אחת יהיה לכם.
ולבסוף שכח דמי והכי איתמר רב ושמואל
לענין קרבן כתיב בפרשת
והא נמי איצטריך לאשמעינן דאינו
דלא תימא חייב על כל שבת ושבת:
עבודת כוכבים, תורה כל
תוס' ישנים
פטור. דקסברי רבי יוחנן ור"ל
דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין
חייבב על כל מלאכה ומלאכה ונראה
א
התורה במשמע, הוקשה כל
א) ונוקי אחת שהיא הנה בין
התורה לענין קרבן לעבודת
לר"י דלעיל דקאמר ליתני הכיר
אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה
הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים כהכיר
❖
שגגת שבת וזדון מלאכה בין
כוכבים (יבמות ט.).
היא: וחייב על הדם. שאכל כל
ולבסוף שכח וכ"ש הא לא בעי למימר
ולבסוף שכח דמי וחייב ורבי יוחנן ורבי
בזדון שבת ושגגת מלאכה
דלא ליתני' כלל במשנה אלא ה"פ
ימיו אחת וכן על כל דבר כרת
כפי' רב נחמן לרב חייא והנה
שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו דוקא
שהיא אחת בהכיר ולבסוף
רב נסים גאון
שבתורה: מזיד קרוי חוטא. דכתיב
מדקתני חייב על כל שבת ושבת ולא
שכח:
הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה
קתני אינו חייב אלא על כל שבת
בשבועת העדות (ויקרא ה) נפש כי
ב) לר"י דפי' דדייק מדלא
ורבנן כדמקרי ליה ר'
בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים פטור
קתני לה בבא אחריתי (ולא
יהושע בן לוי לבריה, תורה
דהוה משמע ולא על כל מלאכה
תחטא ושמעה וגומר ולא כתיב ביה
שיפרש) [אלא שפירש] אינו
אחת תהיה לכם לעושה
מיתיבי כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח
ונעלם: הריני מוסיף על דבריך.
ומלאכה משמע דעיקר מתניתין
חייב על כל מלאכה לא
בשגגה, והנפש אשר
נתיישב לי דהא לא איצטריך
תעשה ביד רמה, הוקשה
עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות
חיובא אתא לאשמעינן דחייב על כל
כלומר אם כך באת לדרוש ג"ש ללמד
למיתני בבא אחריתא דמסיפא
כל התורה כולה לע"ז.
שבת ושבת ולא פטורא דאינו חייב על
שוגג ממזיד בא ואוסיף גם אני על
הרבה אינו חייב אלא אחת כיצד תינוק
שמעינן מדקתני היודע שהוא
דע שפרשת [במדבר טו] וכי
שבת חייב על כל מלאכה
כל מלאכה ואם כן ליתני הכיר ולבסוף
דבריך עוד ובה תראה אם יעמדו
תשגו ולא תעשו, ואם
ג
שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין
ומשמע הא שכחה אינו חייב
נפש אחת תחטא בשגגה
דבריך: אף שוגג שהיתה לו ידיעה
שכח דהוי רבותא טפי וכ"ש האי דחייב
הנכרים ועשה מלאכות הרבה בשבתות
על כל מלאכה ועוד מאי
שממנה אלו הפסוקים,
בשעת מעשה. תחייבהו גם בזו
על כל שבת ולא הוה צריך למתנייה
פריך בסמוך ליתני היודע
אמרו רבותינו ז"ל כי
הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב
עיקר שבת וכ"ש הא אמאי
היא מיוחדת בע"ז. ותמצא
חטאת: כ"ש שהוספת. על דברי
בהאי בבא אלא ה"ל למיתני בתר הכי
הוי צריך למיתני היודע עיקר
פירוש זה בספרי בע"ז
על הדם אחת ועל החלב אחת ועל ע"ז
בבבא אחריתי היודע עיקר שבת
והרי אתה מסייעני וגם בזו אני אומר
שבת שהוא חייב על כל
הכתוב מדבר, אתה אומר
אחת ומונבז פוטר וכך היה מונבז דן לפני
מלאכה והא שמעינן לה
בע"ז או אינה אלא באחת
אינו חייב אלא על כל שבת ושבת
שהוא חייב. ולקמןב) מפרש במאי שגג:
מדלא תני בבא אחריתי
מן המצות האמורות בתורה
רבי עקיבא הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג
קתני מיהא. רישא תינוק שנשבה
לאשמעינן דאינו חייב על כל מלאכה
ד
כדפרי' והיה נ"ל דלעיל פריך
ת"ל והיה אם מעיני העדה
ליתני הכיר ולבסוף שכח
נעשתה, ייחד הכתוב מצוה
לבין הנכרים חייב: בשלמא לרב
קרוי חוטא מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף
והשתא דייק שפיר אבל לא שכחה
בהדיא וכ"ש היודע עיקר
זו בפני עצמה ואיזו זו
ושמואל ניחא. דאינהו נמי מחייבי
מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה
שוגג שהיתה לו ידיעה אמר לו ר' עקיבא
שבת ולא הוי צריך כלל
ע"ז וכו'. ובמסכת הוריות
למיתני דחייב על כל שבת
בפ' הורה כהן משיח [דף
מדלא תני בבבא אחריתי דאינו חייב
ואיכא לאוקמי דהוא הדין להכיר
הריני מוסיף על דבריך אי מה מזיד שהיתה
דשמעינן מכ"ש דהכיר
ח] אמרו דכולי עלמא הני
אלא על כל שבת ושבת ב):
ולבסוף שכח כי מתניתין וברייתא
ולבסוף שכח שאינו חייב על
קראי בע"ז הוא דכתיבי.
הידיעה בשעת מעשה אף שוגג שהיתה לו
ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש
דקתני תינוק היא גופא איצטריך
כל מלאכה מדנקט בסיפא
מנא לן אמר רבא ואיתימא
ידיעה בשעת מעשה אמר לו הן וכל שכן
היודע שהוא שבת כו' משמע
ר' יהושע בן לוי ואמרי לה
הא. תימה לר"י ג)לרבא
לאשמעינן פלוגתא דמונבז ורבנן:
דהיודע עיקר שבת ושכח
כדי וכי תשגו ולא תעשו את
שהוספת אמר לו לדבריך אין זה קרוי שוגג
מאי טעמא דמונבז. אבנין אב ודאי
דאמר בכריתות בסוף פרק אמרו לו
אינו חייב על כל מלאכה אבל
כל המצות האלה, איזו היא
השתא דמשני דיודע עיקר
אלא מזיד קתני מיהא כיצד תינוק בשלמא
מצוה שהיא שקולה כנגד
(דף טז:) דבזדון שבת ושגגת מלאכות
לא סמיך למיעבד שוגג דומיא דמזיד
שבת היינו הכיר ולבסוף שכח
כל המצות כולן הוי אומר
לרב ושמואל ניחא אלא לרבי יוחנן ולרבי
לא מיחייב אכל שבת ושבת ודייק
דהאי שוגג חילוף דמזיד וליכא
פריך שפיר אבל לא שכחה
זו ע"ז. דבית ר' תנא א)
מאי חייב על כל מלאכה דאי
אמר קרא את כל אשר דבר
ממתניתין דהכא דלא קתני חייב על
לדמויינהו דהאי חייב והאי פטור:
שמעון בן לקיש קשיא אמרי לך רבי
אינו חייב כמו בשכחה א"כ
ה' אליכם ביד משה, איזו
מקיש שוגג. לענין חטאת למזיד לענין
כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת
יוחנן וריש לקיש לא מי איכא מונבז
אמאי נקט היודע עיקר שבת
היא מצוה שהיא בדבריו של
דמשמע טפי דאיירי בלא
הקב"ה וצוה על ידי משה
ושבת ולדידיה היכי פריך הכא ליתני
כרת ואף על גב דלא דמי ע"כ
דפטר אנן דאמרינן כמונבז מאי טעמא
שכחה ה"ל למיתני בהדיא
הוי אומר זו ע"ז.
הקישן הכתוב: ורבנן. הך הקישא
היודע עיקר שבת הא לא מצי
הכיר ולבסוף שכח דהוי
דמונבז דכתיב 1 תורה אחת יהיה לכם
בעיא לכדרבי יהושע ב"ל: תורה
משמע רבותא טפי אלא ודאי
למיתני הכי דאם כן הוה משמע
א) אשר דבר ה' אל משה את
לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר
בשלא שכחה חייב על כל
כל אשר צוה ה' אליכם ביד
2
❖
אחת יהיה לכם. גבי קרבן ע"ז
דלא מיחייב היודע עיקר שבת אכל
מלאכה והוי בכלל בבא
משה כצ"ל.
תעשה ביד רמה הקיש שוגג למזיד מה
שבת ושבת ותירץ דהכי פריך דליתני
כתיב בפרשת שלח לך אנשים:
דסיפא להכי ליכא למיטעי
במאי דנקט האי לישנא
מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה
היודע עיקר שבת דחייב אכל אב
וכי
דהיודע עיקר שבת ולא נקט
רבינו חננאל
לו ידיעה ורבנן האי
תורה אחת מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדמקרי
מלאכה של כל שבת ושבת ורשב"א
הכיר ולבסוף שכח בהדיא
א)
אימא סיפא היודע שהוא
מתניתין לדברי הכל בהכיר
מפרש דאי הוה תני בהדיא היודע
ליה ר' יהושע בן לוי לבריה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכתיב
שבת וכו' בשלמא אי הוי תני
ולבסוף שכח אינו חייב אלא
עיקר שבת חייב על כל אב מלאכה
בהדיא היודע עיקר שבת ולא
חטאת אחת. ורב ושמואל
וכי
שכחה בסיפא הוי ידעינן ליה
הוסיפו אפילו קטן שנשבה
ליכא למידק דלא מיחייב אכל שבת
מכ"ש דסיפא א"ש
לבין הגוים כהכיר ולבסוף
מדלא קתני חייב על כל אב מלאכה של כל שבת דלא צריך למיתני' דמרישא שמעינן ליה דקתני בהכיר ולבסוף שכח דחייב על כל שבת
כדפרישית אבל השתא
שכח דמי וחייב אחת. ורבי
ושבת כ"ש יודע עיקר שבת כדאמר לעיל: וכ"ש האי. ה"נ לא בעי למימר דלא לתני' כלל במשנה דאם כן הוה אמינא דחייב
דהיודע עיקר שבת ולא
יוחנן וריש לקיש אמרי קטן
שכחה לא שמעינן מסיפא
שנשבה בין הגוים פטור.
נמי על כל שבת ושבת ואינו כן לרבה דכריתות אלא ליתני בבא אחריתי היודע שהוא שבת אינו חייב על כל שבת:
אלא אדרבה משמע דוקא
ואותיבנא עלייהו מהא
כי הכיר ולבסוף שכח דמי. פירש בקונטרס דלהכי לא תנא במתניתין שכח מעיקרו דהיינו תינוק שנשבה דלא תימא דהכיר ולבסוף
יודע שהוא שבת חייב על כל
דתניא השוכח עיקר שבת
ה
מלאכה אם כן מציעתא
ועשה מלאכות הרבה
שכח חייב על כל שבת וקשה לר"י דמ"מ ליתנייהו וליתני נמי בתר הכי הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת דכה"ג פריך
משמע דמיירי ביודע עיקר
בשבתות הרבה אינו חייב
לעיל ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא כדפרישית ונראה לר"י דודאי אי הוה תני חייב חטאת דהוה אתי לאשמעינן חיובא הוה שייך
שבת ולא שכחה כדמשמע
אלא חטאת אחת. וחייב על
לישנא ומשמע דוקא לא
ע"זאחת,פירוש אםעבד ע"ז
למיפרך דליתני תינוק שנשבה דהוי רבותא טפי אבל השתא דקתני אינו חייב אלא אחת דפטורה אתא לאשמעינןז נקט הכיר ולבסוף שכח דהוי
שכחה אבל שכחה אינו חייב
הרבה דינו כדין שבת. וכן כל
רבותא טפי ומיהו קשה לר"י דמ"מ ליתני תינוק שנשבה דלא נטעה לומר דפטור כרבי יוחנן וריש לקיש והדר ליתני הכיר ולבסוף שכח:
ח
ט
י
על כל שבת דאי חייב ליתני
מצוה ומצוה אינו חייב אלא
אבל תינוק שנשבה פטור. פירש בקונטרס דקסברי אומר מותר אנוס הוא ואין נראה דטעמייהו כמונבז כדאמר בסמוך וטעמא
הכיר ולבסוף שכחה בהדיא
בכל מצוה אחת, ומונבז
יא
וכל שכן היודע עיקר שבת
פוטר בכל. ומשני רבי יוחנן
❖
דמונבז מפרש לקמן דיליף מקרא והא דאמר בפ"ב דמכות (דף ז:) גבי גלות בשגגה פרט למזיד ומפרש (אביי) [צ"ל רבא] פרט
ולא שכחה כדפרי' לעיל:
וריש לקיש, אנן דאמרינן
כמונבז דסבר כיון דלא הויא
לאומר מותר ופריך ליה (רבא) [צ"ל אביי] אומר מותר אנוס הוא לאו דוקא קאמר אנוס דבכל מקום מחייבין ליה אלא לגבי גלות
ידיעה ליה בתחילה בעיקר
דוקא ממעט (אביי) [צ"ל רבא] אומר מותר משום דטובא בשגגה כתיב התםיב דהא בפירקין (ב) מחייבי אומר מותר בע"ז ובחלב אע"ג
שבת אף על גב דבתר דעביד
מוסף תוספות
דכתיב בהן בשגגה (ורבא) [צ"ל ואביי] פריך ליה אומר מותר אנוס הוא ולא הוה ליה למיתני בברייתא בשגגה פרט למזיד אלא פרט
מלאכות הרבה בשבתות
יג
יד
א. דהיכי מצי לערבינהו
הרבה אתיידע ליה איסורא
לאנוס טודיותר דמי וקרוב לאנוס מלמזיד: וחייב על הדם אחת. אע"ג דמילתא דפשיטא היא דאכל מה שאכל דם אינו חייב אלא
דאילו בשהכיר ולבסוף
דשבת, לא מחייב. וכי אמרו
אחת כיון שאין בדם חילוק איסור כמו שיש בשבת חילוק מלאכות וכל אדם נמי בלא תינוק שנשבה אכל דם ודם אינו חייב אלא אחת
טז
יז
שכח רבותא דידיה
רבי יוחנן ור"ל דאנן כמונבז
אשמעינן פטורה, ומיבעי
סבירא לן, בהאי לחוד
אלא אומר ר"י דמיירי דאפי' אכלן בכמה תמחויין דלר"י (לקמן דף עא.) אדם אחר חייב על כל תמחוי אפי' בהעלם אחד ובתינוק
ליה למנקט לישנא שאינו
דפטר קטן שנשבה בין
שנשבה אינו חייב אלא אחד אך קשה לרשב"א דמאי איצטריך תו לאשמעינן ולמתני ועל החלב אחד:
יח
חייב אלא על כל שבת
הגוים. אבל בהאי דבעי
כל שכן שהוספת. כדפירש בקונטרס דאף בזו מחייביט ומחייב נמי כי ליכא ידיעה בשעת מעשה כדהא רבי יוחנן וריש לקיש סברי כמונבז
ושבת בלבד. ריטב"א. דלא
ידיעהלמונבז בשעת מעשה,
שייך למתני חייב על כל
שידע שהיא מעשה שבת
ומחייבי הכיר ולבסוף שכח ותניא נמי לקמן שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה ומוקמינן לה כמונבז והיינו טעמא משום דסברא
כא
כב
שבת ושבת אלא היכא
ויודע שהעושה מלאכה זו
דחידוש הוא דחייב על כל
חייב עליה לאו וכרת, וכי לא
הוא דלא איתקש שוגג למזיד לאפוקי ליה ממשמעות שגגה דאדרבה שוגג משמע דלית ליה ידיעה בשעת מעשה ולא אתא היקשא אלא לחייב
כג
כד
כה
כו
שבת ושבת ולא אמרינן
שגג אלאבקרבן בלבד,וסבר
נמי כי אית ליה ידיעה בשעת מעשה ומיהו קשה לר"י דהא פטרי מהיקשא תינוק שנשבה מהאי טעמא נמי יפטור הכיר ולבסוף שכח:
כז
שלא יהא חייב אלא אחת,
כל כי האי גוונא הוא דחייב
אבל גבי היודע עיקר שבת
מה
חטאת וזולתי כן פטור,
דהוי רבותא דאינו חייב
וכדתניא אמר אני יודע
על כל מלאכה ומלאכה לא שייך למתני האי לישנא אלא הכי הוה ליה למתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת. תוס' הרא"ש. ב. אלא על כל שבת ושבת ולא. תוס' הרא"ש. ג. דעיקר החידוש הוא מזה. תוס' הרא"ש. ד. ומשני
שמלאכה זו אסורה, אבל
מאי היודע עיקר וכו'. תוס' הרא"ש. ה. וא"ת אי סבירא ליה לתנא דאפילו גר שנתגייר לבין הגוים חייב ליתני בהדיא. ריטב"א. ו. ואי משום דאתי למימר הא הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת. תוס' הרא"ש. ז. דלא
איני יודע אם חייבין עליה
תיסק אדעתין דליחייב טפי. תוס' הרא"ש. ח. דאפילו הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת וכ"ש תינוק שנשבה. תוס' הרא"ש. ט. אפילו השתא דקתני אינו חייב אלא אחת. תוס' הרא"ש. י. לגמרי. תוס' הרא"ש. יא. וכיון דכן
קרבן אם לאו חייב,
מסתמא כטעמיה נמי סבירא להו. ריטב"א. יב. והם מיותרים. תוס' הרא"ש. יג. כלומר. תוס' הרא"ש. יד. טפי הוה ליה למיתני. תוס' הרא"ש. טו. דאע"ג דאונס גמור לא הוי מ"מ. תוס' הרא"ש. טז. [ו]טעמא דימים שבינתיים. ריטב"א.
ואוקימנא כמונבז. בהאי
יז. בהעלם אחת. ריטב"א. יח. שלא ידע לעולם איסור. ריטב"א. יט. פי' שאף זה קרוי שוגג. רשב"א. כ. אבל לא קאמר דוקא כי איכא ידיעה בשעת מעשה מיחייב ואי לא לא מיחייב. תוס' הרא"ש. כא. שאין לו ידיעה בשעת
סברא בתרא דמונבז, רבי
מעשה. ריטב"א. כב. וא"ת והיאך אפשר למונבז לחייב במי שאין לו ידיעה בשעת מעשה דא"כ לא הוה שוגג דומיא דמזיד. ריטב"א. כג. [ד]כיון דכתב רחמנא שוגג גבי חיוב חטאת [ע"כ]. ריטב"א. כד. לגמרי. ריטב"א. כה. ולומר
יוחנן ור"ל לא סבירא להו
דשוגג גמור פטור. ריטב"א. כו. אלא אהני קרא דכתיב שגגה לחייבו כשהוא שוגג גמור. ריטב"א. כז. אף כשהוא מזיד גמור. ריטב"א.
כוותיה.