כלל גדול
פרק
שביעי שבת
סט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מה ע"ז שחייבים על זדונו כרת. וא"ת מ"מ הקישא דשוגג למזיד
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. וילפינן בהוריות
ה א מיי' פ"א מהלכות שגגות
א
א) [לקמן קנג: ע"ש], ב) יומא
(דף ח.)
פ. הוריות ב. יא. ע"ש חולין ה:,
הלכה ב:
למה לי דאפילו לא הוי כתיב התם קרא דוהנפש אשר תעשה
זו ע"ז שהיא שקולה ככל המצות וכתיב תורה אחת י) כל התורה
ו ב ג מיי' פ"ב מהלכות שגגות
ג) שבועות כו: וש"נ, ד) לקמן
במשמע: הוקשו. קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל ע"ז מה
ביד רמה ילפינן שפיר מע"ז שחייב על זדונה כרת כו' וי"ל דלית לן
עג. [צו:] [לעיל ו:], ה) לעיל ו:
הלכה ב סמג עשין רג:
❖
ז ד מיי' שם ופ"ז ה"ג:
לקמן ע: עג. צו: כריתות ב:,
לאקושה לע"ז אלא במאי דכתיב בההיא פרשה כדמשמע מתוך פירוש
ע"ז קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה שחייב על זדונו כרת
ו) [עי' תוספות חגיגה יז: ד"ה
הקונטרס ולהכי אצטריך לאתויי הכא
דסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד
דכתיב ותוס' לעיל ו: ד"ה הא
קמ"ל], ז) [לקמן ע: עג. קנג:
רמה ונכרתה: אף כל התורה. אין
והנפש אשר תעשה תדע דהא לא
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה
ב
תורה אור השלם
1
סנהדרין סו.], ח) [סוטה כז:
מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו
ילפינן מע"ז דניבעי על זדונו סקילה
וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה
וש"נ], ט) הואיל וחידוש הוא
1 וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת
2
כרת: ואלא מונבז. דאמר לעיל דמי
כע"ז משום דלא כתיב סקילה
כצ"ל רש"ל, י) [במדבר טו],
כ)
כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר
הוקשו כולם לע"ז מה להלן דבר
א)
א
כ) [דף סח:], ל) [ויקרא ד],
במדבר טו כב
יְיָ אֶל מֹשֶׁה:
בההיא פרשה אלא כרת והא
שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה חייב
מ) [במדבר לה], נ) [ויקרא ה],
2 וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד
שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף
❖
חטאת: דשגג במאי. הא גבי חטאת
דממעטינן בריש פרק בתרא דמכות
ס) צ"ל דשגגת. רש"ל,
רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת
כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו
שגגה כתיב ל): דשגג בקרבן. דיודע
(דף יג:) פסח ומילה מקרבן אע"פ
יְיָ הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
חטאת ואלא מונבז שגגה במאי כגון ששגג
שחייב על זדונו כרת אבל אינו יודע
שיש בהן כרת משום דמה ע"ז דאמר
במדבר טו ל
הגהות הב"ח
בקרבן ורבנן שגגת קרבן לא שמה שגגה
3 וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא
שחייב עליה חטאת: לא שמה שגגה.
רחמנא לא תעביד והני קום עשה
ב
(א) רש"י ד"ה ואליבא דרבי
בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ
עד ששגג בעבירה עצמה: ורבנן.
ורבנן שגגה במאי רבי יוחנן אמר כיון ששגג
נינהו היינו נמי משום דכתיב והנפש
ג
עקיבא דאמר במסכת סוטה.
אַחַת מִמִּצְוֹת יְיָ אֲשֶׁר לֹא
❖
נכתב בצדו דף כז ע"ב ודף ל
אשר תעשה ביד רמה $ דמשמע מה
דבעו שגגה בעבירה עצמה שגגה
תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם: ויקרא ד כז
בכרת אף על פי שהזיד בלאו וריש לקיש
❖
ע"ב:
במאי קאמרי שגגה בכולה מילתא
שצויתי שלא לעשות וא"תג רבנן דהכא
אמר עד שישגוג בלאו וכרת אמר רבא
בלאו וכרת או בכרת לחודיה: כיון
ר' עקיבא ור' עקיבא אית ליה בפ"ק
ד
ה
גליון הש"ס
מאי טעמא דרשב"ל אמר קרא 3 אשר לא
מוסף רש"י
ששגג בכרת אע"ג שהזיד בלאו. שאז
דכריתות (דף ז:) דהאי קרא דמגדף
תוס' ד"ה מה ע"ז וכו'
תעשינה (בשגגה) ואשם עד שישגוג בלאו
הקרבן על הכרת הוא בא כדאמרן
במברך את השם כתיב וי"לו דלישנא
וכתיב והנפש אשר
דמשמע מה שצויתי שלא
וכרת שבה ורבי יוחנן האי קרא דרשב"ל
תעשה ביד רמה. בעבודת
לעשות. עיין בב"ק דף קה ע"ב
לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר
דנקט הכא הוקשה כל התורה כולה
ז
תוס' ד"ה מאי לאו: שם ד"ה
כוכבים משתעי קרא, דתניא
מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא מעם
תעשה וגו': לא תעשינה. היינו לאו:
לע"ז נקט אליבא דרבנן דרבי עקיבא
ב)
3
ח
בספרי ר"ש אומר בעבודת
כגון ששגג וכו' אבל לרבי
כוכבים הכתוב מדבר, שנאמר
דנפקא ליה מגז"ש. עיין
הארץ פרט למומר רבי שמעון בן אלעזר
מנינא למה לי. ליתני אבות מלאכות
אבל לר"ע אית לן למימר דהוקשה כל
כי דבר ה' בזה, שבזה על
בחידושי הר"ן שבועות דף ה
❖
הזורע והחורש כו' למה לי למיתנא
התורה כולה למברך את השם וא"ת
אומר משום רבי שמעון אשר לא תעשינה
ט
דבור ראשון שנאמר בו אנכי
ע"א ובחי' הרמב"ן שם:
ה' אלהיך ולא יהיה לך אלהים
ארבעים חסר אחת ליתנינהו ואנן
ולמונבז האי דרשא דר' יהושע בן לוי
(בשגגה) ואשם השב מידיעתו מביא קרבן
ג)
אחרים על פני (הוריות ח.).
ידעינן דמ' חסר אחת איכא: שאם
מנא ליה ואומר ר"י דנפקא ליה
מעם הארץ. מעם ולא כל
על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן
תוס' ישנים
עשאן כולן כו'. וסימנא בעלמא אשמעינן
כדדריש רבי בפ"ק דיבמות (דף ט.)
עם, וגבי חטאת כתיב שבא
על שגגתו: תנן אבות מלאכות ארבעים
א) דהא ודאי ליכא למימר
ד)
על השוגג (חולין ה:). פרט
לידע כמה חטאות חייב על חילול שבת
ובפ"ב דהוריות (דף ח.)
י נאמר כאן
למומר. דאינו מביא קרבן
דשגג בכרת דא"כ היינו
חסר אחת והוינן בה ה) מנינא למה לי ואמר
אחת: היכי משכחת לה. דמיחייב ע"כ
ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמ'
על שגגתו, דאין מקבלין מידו
רבנן ועוד כיון טו דמקיש
ר' יוחנן ד שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב
(הוריות ב. יא.). ר"ש בן
שוגג למזיד בכרת טז אית
לא משכחת לה אלא בזדון שבת דיודע
ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות
אלעזר אומר משום ר"ש.
לן למימר יז דמכרת אית
ערותה עליה : אלא למונבז שגגה
על כל אחת ואחת היכי משכחת לה בזדון
שהוא שבת ושגגת מלאכות דאינו יודע
יא
מכאן אתה למד (חולין שם).
ליה ידיעה בשעת מעשה יח
אשר לא תעשינה בשגגה
ועוד דשגגת לאו אפילו לרבנן
במאי. לא מצי למימר ששגג בלאו
שבת ושגגת מלאכות בשלמא לרבי יוחנן
שהמלאכות הללו אסורות דאי בזדון
ואשם. וסמיך ליה או הודע
לא חיישינן:
מלאכות ושגגת שבת דיודע שהן
והזיד בקרבן דאין סברא לחייב בהזיד
יב
דאמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו
ב) לא מצי למימר דידע לי'
אליו חטאתו אשר חטא והביא
אשמו, דמשמע אשר לא
בלאו דמחמר למ"ד בפר' בתרא
בקרבן דלא שב מידיעתו הוא וליכא
אסורות בשבת אבל שכח שהיום שבת
משכחת לה כגון דידע לה לשבת בלאו אלא
תעשינה אם היה יודע שהוא
דאין בו חטאת כו דכיון דסבור
נמי למימר שגג בלאו וקרבן דסברא
הא תנן דאינו חייב אלא אחת לכל שבת
אסור, ושגגה היתה לו וחטא
דעצמו מותר בכל המלאכות
לר"ש ב"ל דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת
וזדון שבת לא הוי אא"כ יודע אחת
ואשם הוא יביא (שם) משמע
כ"ש שסבור שאינו מוזהר על
הוא דכיון דמקיש יג למזיד אפי' יד מזיד בכל
דידע ליה לשבת במאי דידעה בתחומין
שאילו ידע לא עשה, אבל
בהמתו ולא מצי למימר דידע
ו)
ז)
דבר ושוגג רק בדבר אחד דהיינו
מהלכותיה דאי לא ידע בחדא מינייהו
בשגגה עשה ואשם (יומא
ליה בהבערה אליבא דרבי
ואליבא דר"ע מאן תנא להא דתנו רבנן
ח)
בקרבן יש לנו לחייבו א) ומיהו היכא
אין שבת חלוק לו משאר ימים וזה ששגג
. השב מידיעתו. הפורש
כז דהא קתני ליה כח
יוסי
פ.)
ונבדל מתחלה ואין עובר
במתניתין כט וליכא למימר
שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה הזיד
בכולן אין כאן זדון שבת: בשלמא לר'
דאיכא סקילה בעינן שיהא שוגג גם
אם היה יודע שהוא אסור,
דידע לה בתולדה דכיון דלא ידע
בזה ובזה זו היא מזיד האמור בתורה שגג
יוחנן. דאמר שגגת כרת שמה שגגה:
בסקילה דאי הוה מזיד בסקילה אין
ובתו"כ גרס היושב, שאם היה
אבות כ"ש תולדות וליכא למימר
יודע שהוא חלב היה יושב
דידע לה בסקילה דאם כן לא
משכחת לה. זדון שבת בלאוין ושגגת
לחייבו בקרבן דכיון דאינו שב מסקילה
בשבת והזיד במלאכות או ששגג במלאכות
ומבטל מעבירה זו (חולין שם)
שב מידיעתו הוא ל ואין סברא
מלאכות בכריתות דיודע לה לשבת
פשיטא שאפילו היה יודע שחייב גם
והזיד בשבת או שאמר יודע אני שמלאכה
ומומר לא שב מידיעתו הוא
לומר לא כגון שטעה בשיעורין
לפיכך אינו מביא קרבן על
כגון דסבר דלא מיחייב אלא
שהוזהר על הלאוין או של כולן או של
קרבן שלא היה שב ולא שב מידיעתו
זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה
שגגתו (הוריות ב.). מנינא
בהעביר ה' אמות ברשות הרבים
אחת מהן: דידע לה לשבת במאי.
הוא ואע"ג דבהזיד בכרת חשיב ליה
למה לי. ליתני אבות מלאכות
או בתופר ג' תפירות וכותב
קרבן או לא חייב כמאן כמונבז אמר אביי
הזורע והחורש כו' למה לי
ג' אותיות דלא שכיח שישכח
הלא בכולן שגג כסבור שכל ל"ט
שב מידיעתו לקרבן היינו משום דכרת
יט
כ
❖
הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין
לאשמעינן מנינא, הא מני להו
ויאמר מדעתו שיעור שאינו:
מלאכות מותרות: בתחומין. דאינן
אפשר בתשובה וקרבן לא אפשר
ואזיל (לעיל ו: וכעי"ז לקמן
עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה הכל
בקרבן: ואליבא דר' עקיבא. דאמר
בתשובה ועוד דגבי כרת שייך שפיר
עג:). שאם עשאן כולן
כא
בהעלם אחד חייב על כל
מוסף תוספות
מודים מאן ר' יוחנן פשיטא כי קא"ר יוחנן
במסכת סוטה (א) תחומין דאורייתא
למימר אם היה יודע שחייב כרת עם
אחת ואחת. ובא להודיענו
הקרבן היה שב: כגון ששגג בכרת
היכא דאיכא כרת אבל הכא דליכא כרת לא
נינהו דתנן בו ביום דרש רבי עקיבא
סכום החטאות שאדם חייב
א. פרש"י דכתיב בפרשת
באיסורי שבת בהעלם אחד,
שלח לך וכי תשגו ולא תעשו
אע"פ שהזיד בלאו. וטעמא דר'
ומדותם מחוץ לעיר כו' מ): זהו שוגג
סד"א הואיל וחייב קרבן חידוש הוא דבכל
ט)
ואשמעינן מ' חסר אחת הן ותו
את כל המצות האלה וילפי'
האמור בתורה. כלומר היכא דשגג
יוחנן משום דלא כתיב לאו בהיקשא
לא, שאפילו עשה תולדותיהן
בהוריות זו ע"ז ששקולה
התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי עליה
עמהן אינו מביא על התולדה
כנגד כל המצות, משמע
בשבת ובמלאכות אין כאן לא דין ולא
דר' יהושע ולא כתיב אלא כרת בההיא
קרבן והכא מייתי כי
שגג בקרבן נמי ליחייב
היכא דעשאה עם אבוה, דהו"ל
מתוך פירושו דמהתם גמר
דיין לקנתר ואין לך שוגג כזה: הזיד
ענינא ולהכי בעי מ"ט דריש לקיש ולא
כעושה וחוזר ועושה, דכולה חדא
דהוקשה כל התורה כולה
קמ"ל
❖
עבירה היא (לעיל ו:).
בזה ובזה. אין לך מזיד כזה: שגג
לע"ז. תוס' הרא"ש. ב. משום
בעי מ"ט דר' יוחנן וצ"ל דרבי יוחנן
דכרת כתיב בהאי פרשה
באחת מהן. אף זה שוגג וחייבים עליה קרבן: שבועת ביטוי. שאוכל
מיירי אליבא דרבנן דאית להו היקשא דרבי יהושע בן לויכב $אבל לרבי
ודרשי' מה ע"ז שחייבין על
ולא אוכל שאכלתי ולא אכלתי חייב עליה קרבן וכתיב ביה ונעלם
דנפקא ליה מג"ש דעליה מודה רבי יוחנן דבעי עד שישגוג בלאו וכרת
זדונה כרת. תוס' הרא"ש.
נ)
רב נסים גאון (המשך)
ג. הניחא למ"ד מגדף היינו
דהיינו שוגג הכל מודים בשוגג שלה דאם נשבע שלא אוכל ואכל אינו
דהא כתיב לאו בההוא קרא ואשה אל אחותה לא תקח וגו':
דידע להו בתחומים ואליבא
עובד ע"ז, אלא למ"ד מגדף
אמר קרא אשר לא תעשינה בשגגה.
חייב אלא אם כן שכח שבועתו כשאכל דהשתא שגג בלאו שבה: הכל
קשה לר"י מנא ליה לריש
דרבי עקיבא. כמה דאמר ר'
היינו מברך את השם לא
אשכחן בהאי פרשה כרת
עקיבא במסכת סוטה בפ' כשם
מודים מאן רבי יוחנן. כלומר על כרחין אביי לאו אפלוגתא
לקיש דרבנן דרשי הכי ובעו שגגת לאו וליכא למימר דמשמע
לגבי ע"ז, דהכי כתיב קרא
שהמים בודקין אותה [דף כז]
דמונבז ורבנן קאי דלישמעינן דמודה מונבז בהא (דהא) ס) שגגת
ליה למדרש קרא הכי דהא ע"כ סבירא ליה דאין סברא לדרוש כן דהא
את ה' הוא מגדף ונכרתה,
בו ביום דרש רבי עקיבא
ואין לומר דהך דרשא דר'
ומדותם מחוץ לעיר, ומקרא
קרבן לא הויא שגגה דמהיכא תיתי והא ק"ו הוא השתא בכל התורה
איהו סבר כמונבז כדאמר לעיל ומונבז לא בעי שגגת לאו אלא
יהושע בן לוי כמ"ד היינו
אחד אומר מקיר העיר וחוצה
שגגת קרבן גרידא דבהדיא תניא לקמן או שאמר יודע אני שמלאכה
כולה דליכא חידוש בקרבן דידהו אמר מונבז דמיחייב בשגגת קרבן
כג
עובד ע"ז דהא. תוס' הרא"ש.
אלף אמה. אי אפשר לומר אלף
ד. אליבא. תוס' הרא"ש.
אמה שכבר נאמר אלפים אמה,
הכא דחידוש הוא דאין בה כרת ומביא קרבן עליה לא כ"ש אלא
זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן אם לאו חייב
ה. מסקי' לה. תוס' הרא"ש.
ואי אפשר לומר אלפים שכבר
ולא קאמר קרבן ומלקות אם לאוכד: דידע לה בתחומין ב).
לרבנן קאמר ואפלוגתא דר"י ור"ל קאי ומאן הכל מודים ר"י דאף
ו. דודאי. תוס' הרא"ש.
נאמר אלף, ולמה נאמר אלף
על גב דבעלמא קאמר אף על פי שהזיד בלאו הכא בעינן שישגוג
לא מצי למימר דידע לה בדאיסי דבההוא נמי חייב חטאת
ז. ריב"ל. תוס' הרא"ש.
ולמה נאמר אלפים אלא אלף
ח. דרבי יהושע בן לוי משום
אמה מגרש ואלפים אמה
בלאו: פשיטא. כיון דאליבא דרבנן איפליג דאמרי שגגת קרבן לאו
כדפירשתי בפרק קמא (דף ו: בד"ה הא קמ"ל)כה לב תימה לר"י דאמאי לא
דס"ל דמגדף היינו עובד ע"ז
תחום שבת. ר' אלעזר בנו של
שגגה היא אי בלאו שלה הזיד במאי שגג דע"כ לא קאמר ר"י בעלמא
קאמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב וביום השביעי תשבות וגו'
אמר לה בהאי לישנא. חי'
ר' יוסי הגלילי אלף אמה
הר"ן. ט. מה להלן בדבר
מגרש ואלפים שדות וכרמים.
אלא במקום כרת דשגג בכרת: סלקא דעתך אמינא. בשבועת
(שמות כג) וכתיב נמי ושמרתם את השבת (שם לא):
שזדונו כרת דהא כתיב ביה
ואמרו בגמרא במאי קמיפלגי
עד שישגוג בלאו שבה. כגון נשבע שלא יאכל ואכל ובשעת אכילה
ביטוי נמי קאי רבי יוחנן במילתיה דאף על פי שהזיד בלאו
לג
ונכרתה אף כל שיש על זדונו
מר סבר תחומין דאורייתא ומר
❖
כרת. חי' הר"ן. י. מגז"ש
סבר תחומין דרבנן.
ודקשיא לך במאי שגג שגג בקרבן דהואיל וחידוש מודו ביה רבנן:
שכח איסור שבועהלד וקרינן ביה האדםלה דבשעת שבועה שנשבע
דעליה. תוס' הרא"ש. יא. מה
היה יודע היטב איסור שבועה אלא שבשעת אכילה היה סבור
קמ"ל
להלן דבר שזדונו כרת ועל
שגגתו חטאת אף כאן דבר
רבינו חננאל דמותר לעבור על שבועתו ורש"י פירש דבשעת אכילה שכח שנשבע ואין נראה דאין זה קרוי שגג בלאו שבה במה שאינו נזכר שנשבע:
לו
שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
הא
וקא מפרש ר' יוחנן בטעמא
רשב"א. יב. קרבן. תוס'
הרא"ש. יג. שוגג. תוס'
דרבנן כיון ששגג בכרת אע"פ
הרא"ש. יד. הוו. תוס' הרא"ש. טו. דהך קרא. תוס' הרא"ש. טז. כתיב. תוס' הרא"ש. יז. דבעינן. תוס' הרא"ש. יח. דומיא דמזיד. ריטב"א.
שהזיד בלאו חייב חטאת, ור"ל אמר אינו חייב חטאת עד שישגוג בלאו וכרת. ומותבינן על ר"ל הא דתנן אבות מלאכות ארבעים
יט. [ולא אמרי'] דכיון שאינו שב מידיעתו משום כרת שהוא איסור חמור פשיטא שגם משום קרבן לא היה שב, י"ל. תוס' הרא"ש.
חסר אחת, והוינן בה מנינא למה לי, ואמר ר' יוחנן אם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת, ואוקימנא בזדון שבת
כ. דקרבן נראה לו חמור יותר מכרת. תוס' הרא"ש. כא. ועדיין אמר לך שאילו היה יודע בעונש הקרבן לא היה עושה. ריטב"א.
ושגגת מלאכות. בשלמא לר' יוחנן כגון שהזיד בלאו, פירוש ידע שהיא היום שבת וידע שהעושה מלאכה (חייב כרת) [עובר
כב. דנפקא להו מתורה אחת. תוס' הרא"ש. כג. וליכא למימר דאפי' למונבז קאמר עד שישגוג בלא. תוס' הרא"ש. [ועי' מהר"ם].
בלאו], אמרינן כיון ששגג [בכרת] אף על פי שהזיד בלאו, שגגה היא וחייב חטאת. אלא לריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו
וכרת, זדון שבת היכי משכחת ליה. ומשני כגון דידע לשבת בתחומין, אמר אין השבת אסור אלא בתחומין כדכתיב אל יצא
כד. ואי משמע ליה למדרש קרא הכי מונבז נמי הוה ליה למיבעי שגגת לאו כפשטיה דקרא והקישא דשוגג למזיד נוקמה לכרת,
וצ"ע. תוס' הרא"ש. כה. דלא קתני איסי אינו חייב על אחת מהן אלא אסקילה, אבל חטאת חייב על כולם וכו' דלא פליג אמתני'
איש ממקומו וגו', וכרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא, כדמפרש בסוטה פרק ה'. ואף על גב דדחי התם, ואמרינן (עירובין
ס: א)) לית דחש להא דרבי עקיבא. אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה.
(דכלל גדול) [דהכא] דקתני מניינא למימר דחייב על כל אחת ואחת וכו'. תוס' לעיל ו: כו. לפי שאינו מצווה על שביתת בהמתו
אלא במה שהוא עצמו אסור [ולכן]. תוס' הרא"ש. כז. דאמר (לקמן ע.) [הבערה] ללאו יצאת [ואין בה קרבן. ריטב"א.], דהא מתני'
מאן הכל מודים, רבי יוחנן דסבר עד שישגוג בכרת, והאי כיון דלית בה כרת בעי שגגה בלאו. ואמרינן פשיטא, מהו דתימא
פליגא על ר' יוסי. תוס' הרא"ש. כח. הבערה. תוס' הרא"ש. כט. בהדי אבות מלאכות. תוס' הרא"ש. ל. כדפרישית (לעיל אלא למונבז).
הואיל וחדוש הוא דלא אשכחן בכל התורה לאו שאין בה כרת שמייתי קרבן, והכא בשבועת ביטוי מייתי קרבן אע"פ שאין
בה כרת, הוה אמינא כי שגג בקרבן (נמי) בלבד [נמי] מחייב, קמ"ל דלא מחייב רבי יוחנן עד שישגוג בלאו שבה. קיי"ל דכל
תוס' הרא"ש. לא. דידע להו לכולהו מלאכות אלא. תוס' הרא"ש. לב. מיהו. תוס' הרא"ש. לג. זכור שבועתו יפה אלא. ריטב"א.
לד. שהוא סבור שאין איסור לאו במי שעובר על שבועתו. ריטב"א. לה. אע"ג דאמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס האי אדם
לאו שבתורה שחייבין עליו מלקות בלבד ואין בו כרת אינו חייב עליו חטאת, וכי אינו חייב חטאת אלא על דבר שזדונו חייב
בשבועה קרינא ביה. תוס' הרא"ש. לו. כלל. תוס' הרא"ש.
א) ע"ש דלא מיירי כלל מדין תחומין דאורייתא. אכן מ"מ יש ללמוד מהתם דגם בדין תחומין דאורייתא לא קיי"ל כר"ע ועיין תוס' שם ד"ה לית ודו"ק.