סט:
כלל
גדול
פרק
שביעי שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
מני מונבז היא. פירש בקונטרס אבל לרבנן דפליגי אמונבז לא
קמ"ל. אביי דמודה רבי יוחנן בה דבעינן שגגת לאו דאי הזיד בלאו תו
ח א מיי' פ"ג מהלכות
א) שבועות כו: [ע"ש היטב],
ב) [שתי תיבות הללו ליתא
שבועות הלכה ז:
אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר וסברי כרבי ישמעאל דאמר
ליכא שגגה דבהא נמי פליגי רבנן אמונבז ואמרי דאין שגגת קרבן
א
ט ב מיי' פ"י מהלכות
בהרי"ף והרא"ש והרמב"ם
שגגה: איזהו שבועת ביטוי לשעבר. בשלמא להבא כגון שלא אוכל
בשבועות דאינו חייב אלא על העתיד לבא והקשה ה"ר אליעזר לרבינו
ב
ובטור וש"ע], ג) [צ"ל דחייא],
תרומות הלכה א:
י ג ד מיי' פ"ב מהלכות
ד) ס"א לעביד, ה) נ"א סכום,
משכחת לה כגון שנתעלמה השבועה ואכל אלא לשעבר כגון שאכלתי
שמואל דהא רבנן דמונבז רבי עקיבא ור"ע מחייב בהדיא על לשעבר
ג
ד
ו) [ויקרא ה], ז) רש"ל ורש"א
שבת הלכה כב טוש"ע
❖
בשבועות ז) [פ"ג וכלשון אחר שפי'
והוא לא אכל אין כאן שוגג דאי
א"ח סי' שדמ סעיף א:
ומהר"ם וכ"ה בת"י,
יא ה מיי' שם טוש"ע שם
בקונטרס מוכח בשבועות] בפ"ג (דף
כסבור שאכל בשעה שנשבע אינו
קמ"ל מיתיבי איזהו שגגת שבועת ביטוי
❖
א
א)
סעיף ב:
חייב קרבן דתניא בשבועות (פ"ג
כו:) דאמר בעא מיניה רבא מרב נחמן
לשעבר שאם אמר יודע אני ששבועה זו
הגהות הב"ח
איזהו שגגת ביטוי לשעבר אמר ליה
דף כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס
ו)
אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן
(א) גמ' אמר מונבז שגגת
תורה אור השלם
כגון דאמר יודע אני ששבועה זו
כלומר האדם בשבועה שיהא אדם
קרבן: (ב) רש"י ד"ה הא מני
או לא חייב הא מני מונבז היא (לישנא
אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה
בשעת שבועה שתהא דעתו עליו
1 וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת
וכו' יש גורס הא מני
אחרינא מני אילימא מונבז פשיטא השתא
אילימא מונבז פשיטא
קרבן אם לאו ופריך ליה כמאן כמונבז
בשעת שבועה ופרשינן לה התם
הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת
השתא בכל התורה דלאו
לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
בכל התורה דלאו חידוש הוא אמר (א) שגגת
ומשני אפילו תימא רבנן אע"ג דבכל
לאפוקי כי האי גוונא ומהשתא לא
חידוש הוא אמר מונבז:
שמות לא טז
(ג) תוס' ד"ה הא מני וכו'
קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לא כ"ש
2 אִיש אִמוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ
משכחת שגגה אלא בקרבן: אמר
התורה כולה לית להו שגגה בקרבן
אע"ג דבעלמא שגגת לאו
וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְיָ
❖
יודע אני שאני נשבע לשקר. ונזהרתי
אלא לאו רבנן היא ותיובתא דאביי תיובתא):
כו' ומה שהקשה בקונטרס מאי
נמי הויא שגגה: (ד) בא"ד
ויקרא יט ג
אֶלֹהֵיכֶם:
רבינו שמואל שהשיב להר"א
על כך: אבל איני יודע כו'. דאי
פשיטא הא קמ"ל אף על גב דבעלמא
ואמר אביי הכל מודים בתרומה שאין
❖
דלרבנן דשגגת:
בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין
(ג) הויה שגגה הכא לאו שגגה היא משום
חייבין עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה
מוסף תוספות
לך אונס בשעת שבועה כזה: חייב.
דהאדם בשבועה בעינן לאו פירכא
הכל מודים מאן רבי יוחנן פשיטא כי אמר
א. דאומר מותר בשבועה
גליון הש"ס
היא דאי משום הא איצטריך ליתני
אלמא מודו ביה רבנן דמיחייב אשגגת
פטור. ריטב"א. כדאמרי'
רבי יוחנן היכא דאיכא כרת
היכא דליכא
קרבן: הא מני מונבז היא. דאמר
בהדיא האדם בשבועה פרט לאנוסו
גמרא רבא אמר מיתה
התם האדם בשבועה פרט
כרת לא מהו דתימא מיתה במקום כרת
במקום כרת. עי' בר"ש
לאנוס דהכי משמע האדם
אלא משמע דשגגת קרבן אתא
נמי בעלמא שמה שגגה אבל לרבנן
❖
רפ"ו דתרומות:
שתהא דעתו מיושבת
עומדת וכי שגג במיתה נמי
ליחייב קמ"ל
לאשמעינן ששמה שגגה ומיהו קשה
דפליגי עליה לית להו ביטוי לשעבר
ז
עליו בשעת שבועה ופרט
לאנוס שאין דעתו
רבא אמר $ מיתה במקום כרת עומדת
דבלאו הך ברייתא הוה מצי למיפרך
דסברי כר' ישמעאל דאמר בשבועות
ב
מיושבת עליו. שיטה להר"ן.
רב נסים גאון
אינו חייב אלא על העתיד לבא (שם
לאביי ממתניתין דשבועות [כה.] דמחייב
וחומש במקום קרבן קאי: אמר רב הונא
ב. ב"ר נתן. תוס' הרא"ש.
אמר אביי הכל מודים
ממגנצה. ריטב"א. ג. דפליגי
ר"ע שבועת ביטוי לשעבר ולא משכחת
דף כה.). יש גורסין הא מני מונבז
(ב)
היה מהלך (בדרך או) במדבר ואינו יודע
ג
ב)
בתרומה שאין חייבין עליה
עליה. תוס' הרא"ש. ד. מאן
לה אלא אם כן הזיד בלאוח על כן
פשיטא השתא בכל התורה אמר
אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום
חומש כו'. עיקר דבר זה
נינהו. תוס' הרא"ש.
נראה כפירוש רבינו שמואל שהשיב (ד)
מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא
ה. שגגת לאו שמה. תוס'
הוא כתוב בתורה [ויקרא
אחד חייא בר רב אומר משמר יום אחד
הרא"ש. [וכעי"ז הגיה הב"ח].
כב] ואיש כי יאכל קודש
לרבנן דשגגת קרבן לאו שמה שגגה
דחידוש הוא לא כ"ש אלא לאו רבנן
ו. ולא היה צריך להאריך
בשגגה ויסף חמישיתו עליו.
ומונה ששה במאי קמיפלגי מר סבר
משכחת שגגת שבועת ביטוי לשעבר
תיובתא דאביי תיובתא ולא נהירא
כ"כ דממילא ידענא דלא
וכמו כן עוד חיוב המיתה
כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון
מחייב לשעבר בשגגת
הוא כתוב בתורה [שם]
כגוןט שיודע ששבועה זו אסורה אבל
לי דמאי פשיטותא הא איצטריך
לאו. תוס' הרא"ש. ז. דאם
ומתו בו כי יחללהו, וכמה
מיתיבי היה מהלך בדרך ואינו יודע אימתי
אינו יודע שיש בה לאו אבל סבור שיש
לאשמעינן דחלוקה שגגה זו משאר
איתא דפשיטא לן דאומר
ששנינו במסכת ביכורים
מותר בשבועה פטור,
בפ' התרומה והביכורים
שבת משמר יום אחד לששה מאי לאו מונה
בה איסור עשה וחשיב שפיר האדם
שגגות דאילו בכל התורה למונבז בין
י
אמאי פרכינן לאביי מהא
חייבין עליהן מיתה וחומש
ששגג בקרבן בין ששגג בלאו וכרת
בשבועה בענין זה וכן מוכח בשבועות
יא
ששה ומשמר יום אחד לא משמר יום אחד
מתניתא. ריטב"א. [ועי'
ופי אל [ופירושו בברייתא]
מהר"ם]. ח. [ו]שגגת קרבן
במסכת זבחים בפרק רבי
(שם) דמהאדם בשבועה לא ממעט
שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג
ומונה ששה אי הכי משמר יום אחד לששה
היא דאילו כששכח
אומר [בתוספתא דזבחים פ'
אלא כסבור בשעת שבועה שבאמת
בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב
המעשה שעשה וסבור
י"ג] הפרש בין השוחט
משמר יום אחד ומונה ששה מיבעי ליה
האדם בשבועה: הכל מודים בתרומה.
נשבע כגון תלמידי דרב דמר משתבע
שנשבע באמת לדברי הכל
בפנים. ובמסכת כריתות
ועוד תניא היה מהלך בדרך או במדבר
אנוס הוא ואם כסבור
[בתוספתא] בפרק א' אלו
דהכי אמר רביב כו' הלכך הא מני
זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש
שמותר לישבע לשקר הרי
שהן במיתה האוכל את
ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ומשמר
מונבז הוא דלרבנן הוה ליה למיתני
על שגגתו דכתיב (ויקרא כב) ואיש
יג
אומר מותר ופטור.
הטבל, וכהן טמא שאכל
יום אחד תיובתא ג)(דר' חייא) בר רב תיובתא
ריטב"א. ט. שלא היה אומר
תרומה טהורה וזר שאכל
ואינו יודע אם חייבין עליה לאו וההוא
כי יאכל קדש בשגגה אבל מזיד אין
מותר אלא. ריטב"א.
את התרומה. ותמצאנו
אמר רבא בכל יום ויום עושה לו כדי
דשבועות דבעא מיניה רבא מרב
מוסיף חומש וחייב מיתה בידי שמים
י. ונמצא טועה בהלכה,
בתלמוד במס' סנהדרין [פג]
❖
נחמןיד פליגא אדאבייטו: עושה כדי
ולא עוד דגבי שבועת
בפרק אלו הן הנשרפין.
דכתיב (שם) ומתו בו כי יחללוהו
פרנסתו [בר מההוא יומא] וההוא יומא
שקר עשה נמי איכא
פרנסתו. אבל להלך יכול כל מה
וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש:
לימות ד)דעביד מאתמול שתי פרנסות ודילמא
מדכתיב (דברים ו, יג) את
י"י אלהיך תירא, ובכלל
בלאו שבה. כסבור חולין ואין כאן
רבינו חננאל
שירצה רק ביום שמשמר דאי לאו הכי
טז
יז
יח
מאתמול שבת הואי אלא כל יום ויום עושה
ד
מוראה של הקב"ה שלא
לאו: מיתה. דכתיב בתרומה: במקום
לא יגיע לעולם ליישוביט והא דקאמר במאי
לישבע בשמו לשקר
כרת בשגגתו חייב חטאת,
לו פרנסתו אפילו ההוא יומא וההוא יומא
כרת. דשאר עבירות: וחומש. דשגגת
מינכר משום דאין זה היכר שבת במה
ואפשר דהאי ידע לה
זולתי המביאין על הזדון
כ
במאי מינכר ליה בקידושא ואבדלתא אמר
כשגגה. ומותבינן עליה דר'
לשבועת שקר בעשה
שיושב ואינו הולך אי נמי אפי' ביום
תרומה במקום קרבן דשגגת שאר
שבה ולא ידע ליה בלאו.
יוחנן איזו היא שבועת
רבא אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו
ה
ה)
עבירות ולרבי יוחנן מיחייב חומש
שמשמר הולך כמו שרוצה והשתא לא
ריטב"א. יא. כיון שיודע
ביטוי לשעבר, אמר אני
כא
שיש בו איסור עשה אע"פ
יודע ששבועה זו אסורה
עושה מלאכה כל היום כולו פשיטא מהו
אשגגת מיתה: מונה ו'. מיום ששם
מינכר אלא בקידושא. הרב פור"ת:
שאינו בקי בכל הפסוקים,
אבל איני יודע אם חייבין
אל לבו שכחתו ומשמר השביעי: משמר
דתימא כיון דשבת לא נפיק במעלי שבתא
אם
שהרי אפי' למונבז נמי
עליה קרבן אם לאו, חייב.
אינו בקי בקרא של קרבן.
ודחי ר' יוחנן הא למונבז
יום אחד ומונה ו'. וכל יום ששם אל
[נמי] לא נפיק והאי אי נמי
בחמשה בשבתא נפיק לישתרי ליה למיעבד
תוס' הרא"ש. יב. ומר
היא, ואנא דאמרי כרבנן.
לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה
משתבע אפכא. תוס'
מיהא שמעינן דרבי יוחנן
מלאכה תרי יומי קא משמע לן זימנין דמשכח שיירתא ומקרי ונפיק: היודע
הרא"ש. יג. אינו חייב קרבן
פליג עליה דמונבז בהא.
אבל יום המחרת משמר. ולקמן מפרש
עיקר שבת: מנהני מילי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה תרי קראי כתיבי
תוב אמר אביי הכל מודים,
אלא בשוגג בלאו שבה
דבהנך דאינו משמר לא עביד נמי
[וא"כ]. ריטב"א. יד. איזו
והוא ר' יוחנן, בזר שאכל
ושמרו בני ישראל את השבת וכתי' ואת שבתותי תשמורו הא כיצד ושמרו
1
2
היא שגגת שבועת ביטוי
מלאכה אלא כדי פרנסת היום:
תרומה שאין חייבין עליה
בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו
לשעבר א"ל כגון דאמר
חומש עד שישגוג [בלאו]
כברייתו של עולם. ימי חול נמנו
יודע אני ששבועה זו
שבה. מ"ט כיון דתרומה יש
שמירה אחת לכל שבת ושבת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אדרבה איפכא
תחלה: כאדם הראשון. שנברא
אסורה ואיני יודע שחייבין
בה מיתה שנאמר ומתו בו
עליה קרבן, אלמא לא
כי יחללוהו, אבל כרת ליה
מסתברא ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לכל שבת ושבת
בע"ש ויום ראשון למנינו שבת היה:
משכחת לה אלא בשגגת
בה עד שישגוג בלאו שבה,
יום אחד לששה.
משמע לו' שעברו:
ואת שבתותי תשמורו שמירה
אחת
לשבתות הרבה:
היודע שהוא שבת:
קרבן דאילו באומר מותר
דקיי"ל שגגה בכרת הויא
אנוס הוא. ריטב"א.
שגגה, וכל מאי דלית ליה
וההוא יומא לימות. בתמיה: ודלמא
מאי
טו. דהתם לרבותא נקט
כרת בעינן שגגה בלאו
אתמול שבת הוה.
ונמצא מחלל שבת
ליה דאפילו שגגת קרבן
שבה. ואע"ג דתרומה עון
שמה שגגה לרבנן גבי
מיתה היא, שגגה דמיתה
שלא לפקוח נפש: בקדושתא ואבדלתא. לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו: אם היה מכיר
שבועת ביטוי ומשום
אינה חשובה כשגגת דכרת,
מקצת יום שיצא בו. לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכור שהיום יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו ומתוך כך ידע שמונה
דחדוש ולאפוקי מהא
אלא בעינן שגגה בלאו
דאביי. ריטב"א. טז. בכל
שבה. ודחה רבא להא
ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח' וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת:
יום כדי לצאת מן המדבר.
דאביי ואמר לעולם מיתה
במעלי שבתא נמי לא נפיק. דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כן כל יום ח' וט' ליציאתו לישתרו דליכא לספוקינהו בשבת:
פסקי הרא"ש סימן א'.
במקום כרת עומדת, וכשם
מנא הני מילי. שיש מחלל בשבתות הרבה וחייב אחת על כולן ויש מחללן וחייב על כל שבת: הכי גרסינן
הא כיצד ושמרו
יז. אינו יוצא חוץ לתחום.
שבשאר מצות אם שגג
חי' הר"ן. יח. [אלא] אפי'
בכרת אע"פ שהזיד בלאו
בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת. דקרא קמא חדא שבת הוא
בשאר ימים נמי אינו יוצא
לר' יוחנן מביא קרבן, הכי
דחשיב משמע שאינו מקפיד אלא על האחת והכא כתיב את שבתותי אכולהו קפיד ולא מסרן אלא לחכמים להודיען מסברא
חוץ לתחום דלאו פקוח
נמי לענין תרומה אם שגג
נפש היא. חי' הר"ן. יט. וכי
במיתה אע"פ שהזיד בלאו
האי בשכח עיקר שבת דחדא שגגה היא והאי בשוכח שהיום שבת אבל יודע עיקר שבת דאיכא למימר ימים
שבינתים [הויין]
יעמוד לעולם במדבר
מוסיף חומש, שחומש
ידיעה לחלק: איפכא מסתברא.
ושמרו בני ישראל את השבת משמע שמירה אחת לשבת אחת ואת שבתותי תשמורו ב' שבתות ואינו
ויחלל שבתות וימות
במקום קרבן הוא, וקיי"ל
כרבא. וקמייתא נמי דאמר
בארץ גזרה. חי' הר"ן.
מזהיר אלא על שמירה אחת. ובין רב נחמן ובין רב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא במשמעותא מאי דיליף מר מהאי קרא יליף מר מאידך:
כ. לימא דמינכר ליה
אביי בשבועת ביטוי עד
מאי שישגוג בלאו שבה, אבל
בתחומין שאינו מהלך
באותו יום חוץ לתחום. חי' הר"ן. כא. כדי למהר לצאת מן המדבר. פסקי הרא"ש סימן א'. לפי שתחומין מדבריהם ובכל שהוא שגגת קרבן לאו שמה שגגה, לרבנן אוקמינה להא מתניתא בשבועות פרק ב' אפילו תימא רבנן בשגגת קרבן, בשבועת ביטוי
מדבריהם לא גזרו, ואפי' למ"ד תחומין דאורייתא כיון דאיסור עשה הוא ואינו איסור סקילה לא החמירו. רמב"ן.
מחייבי, דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בעלמא, אבל בשבועת ביטוי דהוא חידוש דלא אשכחן מזיד קאי בלאו, בשוגג
מייתי קרבן, והכא בשבועת ביטוי מזיד קאי בלאו ושוגג מייתי קרבן, שגגה דקרבן נמי הוא שגגה וחייב חטאת. הא דאמר רב
הונא היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת כו'. א)קיי"ל כרבא דאמר חושש בכל יום שמא היום שבת הוא, ואעפ"כ עושה כדי פרנסתו בכל יום, ומונה ו' ימים ומשמר שביעי. ואם אין לו מאין יתפרנס, עושה גם בו ביום כדי פרנסתו ומינכר ליה בקידושא
ובאבדלתא. כלומר בו ביום מקדש ומבדיל לעשות היכר בין זה היום לשאר ששה ימים. ואם מכיר סכום הימים שיצא, כל יום שמיני מותר לעשות מלאכה כל היום דלא מספקא ליה דודאי יום שבת לא יצא, וכל יום שמיני ליציאתו הוא יום יציאתו. ואם ברי לו
שלא יצא בע"ש, עושה יום שמיני ויום תשיעי בלא ספק, אבל אי לא ידע בבירור, חיישינן דילמא איזדמן ליה שיירא ונפק בע"ש. היודע עיקר שבת, ונעלם ממנו שהיום יום שבת הוא ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת בכל שבת
ושבת. ושמעינן ליה מדכתיב ושמרתם את השבת, וכתיב את שבתותי תשמורו. ופשוטה היא לרבה בר אבוה כטעמיה, ולרב נחמן בר יצחק כטעמיה, זה סובר ושמרו ב"י את השבת [שמירה אחת לשבתות הרבה כנגד השוכח עיקר שבת, את שבתותי תשמורו
שמירה לכל שבת ושבת כנגד היודע עיקר שבת. וזה סובר] ושמרו בני ישראל את השבת שמירה לכל שבת ושבת כנגד היודע עיקר שבת, את שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה כנגד (היודע) [השוכח] עיקר שבת. היודע שהוא שבת והזיד בה, ושגג
במלאכות ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה.
א) מן קיי"ל כרבא עד סוף הענין הובא בא"ז בשם רבינו.