כלל גדול
פרק
שביעי שבת
ע.
מסורת הש"ס
תורה אור השלם
אם אינו ענין למזיד דהא כתיב כו'. ואם תאמר ולימא אם אינו
מאי שנא רישא. דשגגת שבת וזדון מלאכות לא מיחייב אלא אחת לכל
א) לקמן צז: וש"נ, ב) מכילתא
1 וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי
פרשת ויקהל, ג) יבמות ו: לג:
שבת וסיפא דזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה:
ענין למזיד משוםא דאטו בתרי קטלא קטלת ליה וי"ל דאי לאו
קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ
סנהדרין לה: ודף סב. [כריתות
מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ
כאן מידיעת שבת הוא פורש. רישא כי אמרו ליה שבת הוא פורש
קרא אחרינא דמייתי הוה מוקמינן ליה להאי קרא במזיד ומות יומת
ב
ג
כ:], ד) [פסחים ה:], ה) לקמן
מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
קג: סנהדרין סב. [כריתות ג.],
מן המלאכה ומכיר שחטא ועל כך הוא מביא קרבן הלכך שגגת שבת
דברה תורה כלשון בני אדם אבל השתא דלא איצטריך למזיד מוקמי
הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
ד
ו) [שמות כב], ז) עשייתו הנה
שמות לא יד
היא ועל השבת הוא צריך להביא:
ליה ע"כ בשוגגה ולחייב קרבן על כל
2 שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה
ומ"ם יתירא לרבות כ"ה גי' רש"ל
א': יכול שאם עשאן כולם בהעלם
כאן מידיעת מלאכות הוא פורש. כי
ואצ"ל אלא רש"י בא לפרש לשון
מאי שנא רישא ומאי
שנא סיפא אמר רב
מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
הפסוק ועשה אחת הנה ומפ'
יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת
אחד כו'. ו תימה זא"כ מניינא דקרא
אמרי ליה שבת הוא לא פריש דהא
ספרא כאן מידיעת שבת הוא פורש וכאן
כמ"ש רש"י לפנינו ועיין לקמן
שַׁבָּתוֹן לַיְיָ כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ
נמי ידע וכי אמרי ליה מלאכה
דברים הדברים אלה הדברים למה לי
קג: משמע גם כן כמ"ש לפנינו,
מְלָאכָה יוּמָת:
מידיעת מלאכה הוא פורש א"ל רב נחמן
ח) [לקמן עג.], ט) [בדפו"ר
שמות לה ב
חשובה היא זו פריש הלכך על מנין
כיון דלא אתא לחלקח ויש לומרט דצריך
י) [סוף
3 לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל
דגר' ונצ"ל דגרסינן],
כלום פריש משבת אלא משום מלאכות וכלום
המלאכות יביא: כלום פריש משבת
למניינא לפי שיש מלאכות שאינן
פרשת ויקהל], כ) [שמות לד כא],
מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
פריש ממלאכות אלא משום שבת אלא אמר
ל) [הך קושיא מצי קאי גם למ"ד
שמות לה ג
אלא משום. דכי אודעיה שבת הוא
חשובות ואיצטריך מניינא לאשמעינן
י
4 וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת
הבערה לחלק יצאת ועי' תוס'
רב נחמן קרבן דחייב רחמנא אמאי אשגגה
הכיר שחטא על המלאכות וכלום
דכולהו הויין מלאכות להתחייב עליהן
יא
יב
יבמות ו: ד"ה טעמא וכו'
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם
התם חדא שגגה הכא טובא שגגות הויין:
ובסנהדרין לה: ד"ה מושבות וכו'
פריש ממלאכה כלומר ע"י ידיעת
ומיהו ממתניתין דמ' מלאכותח) דייק
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ
מבואר דבריהם היטב. וע"ע
לַעֲשֹׂת אֹתָם: שמות לה א
חייב על כל מלאכה ומלאכה: חילוק מלאכות
המלאכות אלא משום שבת דכי אמרו
שפיר דבהעלם אחד חייב על כל
5 שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם
תוס' לעיל כ. ד"ה למשרי
ותוספות לקמן קו. ד"ה מה לי
ליה מלאכות הן הכיר שחילל שבת:
אחת דלא הוה צריך למניינא כיון
מנלן אמר שמואל אמר קרא 1 מחלליה מות
הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ
❖
ותוס' מנחות נה: ד"ה אם כן],
וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
חילוק מלאכות. שגופי מלאכות
דמני כולהו בהדיא ומיהו קשה לר"י
יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חילול
שמות לד כא
מתחלקים לחטאות ואע"פ שבהעלם
דלקמן בהזורק (דף צז:) משמע דהאי
6 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אחד האי במזיד כתיב אם אינו ענין למזיד
מוסף רש"י
לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא
אחד: מות יומת. מיתות הרבה:
מניינא אתיא לחלק דאמר התם
דכתיב 2 כל העושה (א) מלאכה יומת תנהו
בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יְיָ אֲשֶׁר
בממון. לאפושי קרבנות: מה ת"ל.
למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום
הבערה ללאו יצאת. שהיתה
לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת
❖
ענין לשוגג ומאי יומת יומת בממון ותיפוק
בכלל לא תעשה כל מלאכה, חזר
ויקרא ד ב
מֵהֵנָּה:
והלא כבר נאמר לא תעשה כל
אב והתניא רבי אומר דברים הדברים
והוציאה מכללו ופרט בה לאו
ליה חילוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לר'
מלאכה ו): דברים. משמע תרי ה'
אלה הדברים כו' ופי' בקונטרס התם
לעצמה, לומר לך שאינה במיתת
ב"ד כשאר מלאכות אלא בלאו זה
נתן דתניא ר' נתן אומר לא תבערו אש בכל
הגהות הב"ח
לרבות חד הרי שלשה אלה בגמטריא
דהכי פריך הואיל ומניינא לא אתא
3
לבדו (פסחים ה: וכעי"ז יבמות ו:
ל"ו הרי ל"ט: ת"ל בחריש ובקציר
אלא לחילוק חטאות ואי ס"ד דמחייב
מושבותיכם ביום השבת מה ת"ל לפי שנאמר
יג
יד
(א) גמ' כל העושה בו
. לחלק
וסנהדרין לה: ושם סב.)
❖
יצאת. שלא תאמר העושה
מלאכה:
תשבות. כלומר בלאו לא תבערו
אתולדה במקום אב טובא ה"ל למיתני
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל אלה
4
ארבעה או חמשה אבות מלאכות
הוה לן למילף מהאי אם לא שיש
ולפי מה שפירשנו דמניינא לא אתא
הדברים וגו' ששת ימים תעשה מלאכה
בשוגג בשבת אינו חייב אלא אחת,
להשיב: ועדיין אני אומר על חריש
אלא לאשמעינן דכולהו חשובות
דהא חד לאו איכא בכולהו וחד
מוסף תוספות
דברים הדברים אלה הדברים אלו שלשים
א)
כרת, לפיכך פרט בה בפני עצמה
וקציר חייב שתים. אם עשאן בהעלם
טומלאכות להתחייב עליהם לא הוה
להקיש אליה מה היא מיוחדת
א. דאי במזיד מאי מות
ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני יכול
אחד שהרי הוציאם מן הכלל לחלקן
פריך מידי ונראה לר"י דגרס ט) הכא
וחייבין עליה לעצמה (פסחים שם
יומת. חי' הר"ן. ב. דכל
עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת
וכעי"ז סנהדרין שם ושם) או: שלא
העושה בו מלאכה יומת.
לשתים ומשמע אזהרה לקציר לעצמה
כמו במכילתאי) דתניא התם רבי נתן
תאמר אינו חייב סקילה עד
תוס' הרא"ש. ג. לא הוה
ת"ל בחריש ובקציר תשבות ועדיין אני
ואזהרה לחריש לעצמה: ועל כולן
אומר לא תבערו אש למה נאמר לפי
5
שיחלל שבת בכל מלאכות, לכן
מפקינן קרא ממשמעותיה
יצאת הבערה מן הכלל לחלק, מה
ומוקמינן ליה בשוגג
אחת. דבחדא מלאכה כיילינהו וחד
אומר על חרישה ועל הקצירה חייב שתים
שנאמר ויקהל משה שומע אני שלא
ב)
הבערה מיוחדת שהיא אב
[אלא]. תוס' הרא"ש.
לאו. ובדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל
יהא חייב עד שיעבור ל"ט מלאכות
ועל כולן אינו חייב אלא אחת ת"ל לא
מלאכה וחייב עליה כרת וסקילה
ד. איכא למימר. חי' הר"ן.
בפני עצמה אף כל שהוא אב
ה. ולא אמרינן דברה תורה
ללמד לא ללמד כו' לא דיינינן ליה
תלמוד לומר בחריש ובקציר וכו'
טז
תבערו אש הבערה בכלל היתה ולמה
מלאכה וגו' (יבמות שם). ועשה
כלשון בני אדם כיון
דהוי ליה כלל בלא תעשה ופרט בעשה
והשתאיז אי לאו לא תבערו ה"א דמניינא
מאחת מהנה. הוה ליה למכתב
דאפשר למידרשיה. תוס'
יצאת להקיש אליה ולומר לך מה הבערה
אתא למימר שאינו חייב על אחת או
ואין דנין אותו בכלל ופרט. אי נמי
ועשה אחת מהנה, אי נמי ועשה
הרא"ש. ו. כך גירסת רש"י
שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה
מהנה, אי נמי ועשה אחת
ז"ל. ריטב"א. ז. היאך
שתים עד שיעבור כל ל"ט וכיון דכתיב
הוי חריש וקציר שני כתובין הבאין
ולישתוק, מדכתבינהו הכי ש"מ
אפשר לומר כן דאדרבה.
אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה
לא תבערו דילפינן מיניה דחייב על
כאחד ואין מלמדין דהוה ליה למיכתב
למדרש כל חד וחד לחודה לחייבו
ריטב"א. ח. [ו]מדכתב
על אחת ועל מאחת, כלומר
בפני עצמה שמואל סבר לה כרבי יוסי
מנינא היינו ללמד שהוא
חד: ת"ל לא תבערו כו'. וחריש
כל אחת בפני עצמה אם כןיח מניינא
מקצת העבירה, על הנה ועל
חייב ל"ט חטאות. ריטב"א.
דאמר הבערה ללאו יצאת דתניא הבערה
וקציר לדרשה אחרינא אי כר' עקיבא
אתא למימר דאל"ט דווקא הוא דחייב
יט
מהנה, כדמפרש הנה אבות
ג)
דהכי פריכנא לעיל (סט.)
מהנה תולדות, ולמידרשינהו נמי
אמתניתין ומשני דתנא
דדריש ליה בעלמא (ר"ה דף ט.) לענין
על כל אחת ואחת אבל אתולדה במקום
ללאו יצאת דברי רבי יוסי ר' נתן אומר
כי הדדי הכי מדסמכי להדדי
מנינא לחלק. תוס' הרא"ש.
תוספת שביעית אי כרבי ישמעאל [שם]
אב לא והשתא מוכח שפיר בהזורק
לחלק יצאת ותיפוק ליה לחלוק מלאכות
(סנהדרין סב.). אחת שהיא
ט. דלא דמי וכו' [ד]הכא
ד)
הנה. כלומר פעמים שהוא חייב
איכא למימר. תוס' הרא"ש.
לענין שבת מה חריש רשות אף קציר
דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב
מהיכא דנפקא ליה לר' יוסי דתניא רבי
ה)
על מצוה אחת חטאות הרבה,
י. והוה אמינא דלא מקרו
רשות ללמד על קציר העומר שדוחה
ואתי נמי שפיר להאי גירסא דקתני
והנה שהיא אחת. פעמים
אב. תוס' הרא"ש. [ועי' שבת
יוסי אומר 6 ועשה מאחת מהנה פעמים
שבת: בכלל היתה. דלא תעשה כל
שאינו חייב אלא אחת על מצות
לפי שנאמר דברים הדברים וגו' יכול
של מי]. יא. אבות. תוס'
שחייבים אחת על כולן ופעמים שחייבין על
הרבה, והכי משמע, מאחת
הרא"ש. יב. שצריך למנותם
מלאכה: להקיש אליה. כל שאר
כו' דמשמע דמתוך קרא דהדברים
מחייב הנה, מהנה מחייב אחת,
להשלים המנין. תוס'
כל אחת ואחת אמר ר' יוסי בר' חנינא מ"ט
המלאכות שנכללו עמה בכלל שזו מדה
הוא דמשמע ליה דאינו חייב עד
מדכתיב מ' יתירה (שם) ולתרי
הרא"ש. יג. ולאשמועינן
גווני איכא למידרש
כמה חטאות אדם מתחייב
דר' יוסי אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא
בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן
שיעבור כולן וכן בפ"ק דפסחים (דף
משמעותייהו, ועשה עבירה אחת
בהעלם אחד. תוס' הרא"ש.
הנה הנה שהיא אחת
אחת שמעון מאחת
הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כו':
ה:) לפי שנאמר לא יראה לך יכול
והיא לו הנה, חייב חטאות הרבה,
יד. רבי. תוס' הרא"ש.
אי נמי ועשה אחת, עשייתו
טו. אבות. תוס' הרא"ש.
ללאו. שאין חייבין עליה כרת וסקילה
יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים אבל
שם
חשובה לו כאחת ואע"פ שהנה
טז. וכיון שיצאו חריש
כשאר מלאכות אלא מה שאמור בה:
לגירסת הספרים מאי קאמר לפי
היו, משמע שהרבה עבירות
וקציר מן הכלל לחייב
עשה, והיינו הנה שהיא אחת,
עליהם בפני עצמן ה"ה
לחלק. כדאמרן מה הבערה מיוחדת: ועשה מאחת מהנה. האמור
שנאמר בלאו קרא נמי הוה אמרינן הכי כל כמה דלא נפקא לן חילוק
כ
הלכך תרוייהו דריש ביה, פעמים
על כולם אם עשה אחת
מלאכות משום מקום: על חרישה וקצירה חייב שתים. וא"ת מנא
לענין חטאות הוה ליה למכתב ועשה אחת ולישתוק אייתר ליה שארא
שהיא כן ופעמים שהיא כן,
בפני עצמו חייב, וכן נמי
כדמפרש לקמיה (לקמן קג:).
אם עשאן כולם בהעלם
מ"ם דמאחת וכל תיבת מהנה לדרשה ודרוש הכי פעמים שכל מעשה
ליה דחייב שתים נימא דלא מיחייב אתרוייהו אלא אחת וי"ל משום
אחת שמעון מאחת שם
אחד חייב על כל אחת
עבירותיו חשוב אחת ופעמים שהוא קרוי הנה לשון רבים: וא"ר יוסי
דכתיב בחריש ובקציר דמשמע תרי מיליכא מדלא כתב בחריש וקציר:
משמעון. אחת כשעשה עבירה
כמו בחריש ובקציר כיון
ועל כולן אינו חייב אלא אחת. פירש בקונט' משום דהוי ליה כלל
ברבי חנינא מ"ט דרבי יוסי. כלומר מאי דריש ביה דאכתי מ' דמהנה
שלימה, שנתכוין לכתוב שמעון
דכתיבי בקרא בפני עצמן
כב
וכתבו כולו, מאחת על מקצתו
אם עשאן אם אחרים חייב
ומ' דמאחת למאי אתא: אחת מאחת. אחת הוה ליה למכתב וכתיב
בלא תעשה ופרטכג בעשהכד וקשה דכללא נמי כתיב בעשה וביום
נמי מחייב, כגון שנתכוין לכתוב
עליהן בפני עצמן. תוס'
השביעי תשבות כ) ועוד דגבי כלל ופרט דוקא הוא דאמרינן בפרק
מאחת וכן נמי הנה ה"ל למכתב (הנה) [למדרש פעמים שהוא הנה] וכתב
שמעון ולא כתב אלא שתי אותיות
הרא"ש. יז. ניחא לקמן
חייב, ולהכי נקט שמעון משום
דמוכח מינה לרבי דלא
מהנה ודרוש אחת והנה בלא מ"ם הכי פעמים אחת שהוא הנה שבת
קמא דמו"ק (דף ג.) דלא דיינינן כשאין הכלל בלשון הפרט אבל לגבי
דשתי אותיות ראשונות הוו להו
מחייב אתולדה במקום
[אחת] לבדו הוא מחלל ויש כאן חטאות הרבה דאזלי בתר מלאכות
דבר שהוא יצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום ועוד דבמועד
כה
שם במקום אחר, כגון שם בן
אב דמעיקרא. תוס' הרא"ש.
נח, והוא הדין גד מגדיאל, דן
יח. על כרחין. תוס' הרא"ש.
קטן איכא למ"ד דנין ונראה כפי' אחרון שפי' בקונט' דלא ילפינן
ופעמים הנה שהיא אחת מלאכות הרבה עשה ואינו חייב אלא אחת דבהנך
כו
מדניאל, אבל נתכוין לכתוב שם
יט. לחלוק חטאות. תוס'
תרי גווני איכא למשמע ועשה אחת וחייב הנה ואיכא למימר נמי הכי
מחריש וקציר משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד וכה"ג אמרינן
כז
אחר, כגון נפתלי ולא כתב ממנו
הרא"ש. כ. ויקהל וכו'
אלא שתי אותיות, לא מחייב שאין
שומע אני וכו' אינו חייב
ועשה אחת הנה ז)עשייתו הוי אחת אע"פ שהן הנה [וחייב א'] ומ"ם
בפרק ד' מיתות (סנהדרין סז:) אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו כו'
כח
כט
כאן מלאכה בשום מקום
אלא אחת, דמשמע
❖
יתירה [דרוש הכי] לרבות שהכותב שם משמעון דאע"ג שנתכוון
ופריךל וליהוי אוב וידעוני שני כתובים הבאין כא' ואם תאמר והיכי יליף
(סנהדרין סב.).
דמתוך קרא דהדברים הוא
לעשות תיבה גדולה הואיל ושתי אותיות הראשונות שם במקום אחר
מלא תבערו כל שכן דהוי ג' כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לכ"ע
דמשמע ליה הכי, וזה אינו
לא
לב
[דהא]. תוס' הרא"ש.
וכ"ת דחריש וקציר אתא לכדדרשינן בריש מו"ק (ד' ד.) מה חריש
הן חייב והיינו מאחת מקצת המלאכה ולא כולה יביא חטאת:
כא. בחריש תשבות
רבינו חננאל
רשות כו' אם כן היכי הוה בעי למילף מיניה מעיקרא הא לא אתי להכי
מהנה
ובקציר תשבות. ריטב"א.
לג
כב. בלשון אחד דשאני
ואקשינן מאי שנא בהיודע
ואומר ר"י דלא הוולד ג' כתוביםלה מדלא כתבינהו או כולהו בלאו או כולהו בעשהלו ולהכי ילפינן מהבערה ומהשתא אייתר ליה חריש וקציר
הכא. ריטב"א. כג. היוצא
עיקר שבת דחייב על כל שבת
לכדדרשינן במו"ק : הבערה ללאו יצאת. וא"ת והא איצטריך למיכתב לא תבערו משום סיפיה דקרא דכתיב בכל מושבותיכם דדרשינן מינה
לח ח)
לז
מן הכלל הוא. ריטב"א.
ושבת, וביודע שהיא שבת
כד. בחריש
ובקציר
דחייב על כל מלאכה ומלאכה.
ביבמות (דף ו:) ובסנהדרין (דף לה:) דאין רציחה דוחה שבתלט וי"למ דהוה מצי למיכתב בלישנא אחריתימא ולא לכתוב לא תבערו ומשום דדרשינן
ופריק רב חסדא כאן מידיעת
תשבות.
ריטב"א.
בפ"ק (דף כ.) אבל אתה מבעיר כו' לא הוה צריך למיכתב לא תבערו : מאי טעמא דר' יוסי. פי' בקונט' כלומר דאכתי מ"ם דמאחת ומהנה
מב
מג
כה. [ו]מה לי שיצא בלאו
שבתות הוא פורש כו', פי'
כענין כלל או שיצא
היודע עיקר שבת ואינו יודע
למה לי ולשון מאי טעמא אינו משמע כן ונראה לר"י דה"פ מ"ט דר' יוסי הא איצטריך קרא לשם משמעון ולאבות ולתולדות ומנא ליה דחייב
בעשה. ריטב"א. כו. ואמאי
שהיום שבת הוא, כיון שאמרו
על כל אחת ואחת ומפרש דמאחת שם משמעון מהנה לאבות ותולדות ומ"מ מדסמכינהו להדדי דרשינן אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת :
מד
מה
לא אותביה מהא ברייתא.
לו היום שבת היא, מיד פורש,
ריטב"א. כז. וקסבר האי
נמצאת שגגתו על השבת,
שם
תנא דאין מלמדים.
לפיכך אינו חייב אלא אחת על
ריטב"א. כח. גבי. תוס' הרא"ש. כט. ולמה יצאו. תוס' הרא"ש. ל. התם. תוס' הרא"ש. לא. דתקשי לן. תוס' הרא"ש. לב. [ו]נימא
כל שבת ושבת. אבל היודע שהיא שבת ושגג ועשה מלאכות הרבה, וכיון שאומרים לו הלא מלאכה היא זו מיד פורש, נמצאת
שגגתו על המלאכות, לפיכך חייב על כל מלאכה ומלאכה. ודחה רב נחמן ואמר כלום פורש מן השבת אלא משום מלאכות כו'.
הבערה נמי ללמד על עצמה בלבד יצאתה. חי' הר"ן. לג. אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה. תוס' הרא"ש. לד. בכי
האי גוונא. תוס' הרא"ש. לה. הבאים כאחד. תוס' הרא"ש. לו. דכיון דפלגינהו קרא דהבערה כתב בלשון לאו וחריש וקציר
אלא אמר רב נחמן קרבן דחייב רחמנא אמאי, אשגגה הוא, השתא כיון דכי אמרו ליה שבת הוא היום מיד פורש מכל מלאכה נמצאת
בלשון עשה גלי לן שלא יצאו שניהם ללמד, אלא הבערה לחוד יצאתה ללמד. ריטב"א. לז. או לתוספת שביעית או לדרוש
בידו שגגה אחת שהיא שגגת שבת, לפיכך אינו חייב אלא חטאת אחת. אבל המזיד בשבת ושגג במלאכות אם מודיעין לו שהיא
על קצירת העומר שהיא דוחה שבת. ריטב"א. לח. והיכי דרשינן ללאו או לחלק. תוס' יבמות ו: [עי' שפ"א]. לט. [גבי] שריפת
מלאכה פורש ממנה ועושה מלאכה אחרת, ועוד מודיעין אותו ופורש ממנה ומתעסק באחרת. הילכך כיון שצריך להודיע על כל
מלאכה ומלאכה נמצאו שגגותיו מרובים, לפיכך חייב כנגד שגגותיו. העושה מלאכות הרבה בשבת אחת בשגגה, מנלן דחייב על
בת כהן. ריטב"א. [ו]היכי הוה מצי למכתב בכל מושבותיכם אי לא כתב מעיקרא לא תבערו. תוס' הרא"ש. מ. דדרשינן מדכתיב
הבערה. תוס' יבמות ו: מא. לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם וכו' אי למיתת ב"ד לחוד אתא. תוס' יבמות ו: מב. במדורת
כל מלאכה ומלאכה. ופשט שמואל מדכתיב כל העושה בו מלאכה יומת דילפינן מינה קטלא למזיד, וכתיב קרא אחרינא מחלליה
בית המוקד. תוס' סנהדרין לה: מג. [דהתם] מכם דריש מדכתי' מושבותיכם ולא כתיב מושבות. תוס' לעיל כ. ומדכתב לא
מות יומת דלא צריך ליה לקטלא דהא ילפינן ליה, פשטנא לשוגג. וכתיב מות יומת מיתות הרבה נמצאו בחילול שבת אחת מיתות
הרבה ומאי ניהו חטאות, והכי קאמר יומת בממון, כלומר יתן חטאות הרבה. ור' נתן פשט ליה מלא תבערו אש, הבערה בכלל היתה
תבערו שמעינן נמי דללאו יצאת או לחלק. תוס' הרא"ש. מד. ואזיל דכולהו שמעינן מינה. תוס' הרא"ש. מה. והיינו דאמרינן
למה יצאת, לחלק ולומר כשם שחייבין על ההבערה בפני עצמה כך חייבין בכל אחת ואחת בפני עצמה. אחר שפירש בחריש ובקציר
דשמואל לא דריש האי סמיכות כי היכי דלא דריש ליה ר' נתן. ריטב"א.
שביתה, וכתב רחמנא אלה הדברים מדהוה למכתב ויאמר אליהם הדברים אשר צוה ה' לעשות, וכתב והוסיף אלה הדברים, אלה
בגימטריא ל"ו, ועוד מדהוה למכתב דברים אלה שהן אלה ל"ו, ודברים תרי הרי ל"ח, והוסיף ה' בהדברים למדנו ממנו עוד אחת, הרי ארבעים חסר אחת. ור' יוסי מדכתיב ועשה מאחת מהנה, דריש ועשה מאחת, פעמים שהוא חייב אחת על כולן וזהו היודע עיקר
שבת מהנה, פעמים שחייב על כל אחת ואחת.