ע:
כלל גדול פרק שביעי
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שם
משמעון. האי לישנא לא הוה צריך למימר כיון דאליבא דר'
מהנה לרבות תולדות. כלומר היוצאות מהן מן
האבות: אחת שהיא
יב א מיי' פ"ז מהלכות
א) [סנהדרין סב.] שבועות
❖
שגגות הלכה ד:
יט. כו. [כריתות ג:],
הנה. דאמרן פעמים שחייב על כל אחת ואחת מאי היא כגון שעשאן
יוסי קאי דסבר בפ' הבונה (לקמן ד' קג:) דאפי' שריטה
ב) [לקמן עג. וש"נ], ג) [לעיל
אחת על שני נסרים או שני שריטות על נסר אחד חייב אלא ניחא
בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא והנה שהיא אחת
סט. וש"נ], ד) [עמ"ש לקמן
עב: על הגליון], ה) [צ"ל של],
ליה למנקט לישנא דמתני' דהבונה
דאמרן פעמים שחייב אחת על כולן מאי היא כגון שגגת שבת וזדון
(שם.) א"ר יהודה מצינו
מוסף תוספות
א
ו) [עי' לקמן קו. ד"ה מה לי
מלאכות דיודע שהמלאכות אסורות
שם קטן משם גדול שם משמעון:
לבשל כו' כתב דשמואל כר"ש
א. דקתני התם. ריטב"א.
לא משמע ליה. שמואל דלא כר'
ס"ל ע"ש], ז) צ"ל שגגת שבת
בשבת אבל שכח ששבת היום: לא
ב. וא"ת מ"מ. ריטב"א.
שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות אחת
ב
ג
ופי' דקאי אסיפא אאבל נודע
ג. דאמר כמאן. ריטב"א.
משמע ליה. דמיבעיא ליה כוליה לשם
נתן ודלא כר' יוסי וצ"ל
שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה
לו קצירה של זדון שבת [ר"מ]
ד. דרבנן דעלמא נפקא
❖
משמעון ולתולדות: זה וזה. שבת
דמקבלה קים ליה לשמואל הכי :
וע"ש,
ד ו)
להו מהכא ולית להו דר'
שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות
העלם זה וזה בידו מהו. האומר
יוסי ור' נתן. ריטב"א.
ומלאכות: מהו. חייב אחת על כולן
ושמואל אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת
ה. פרש"י כגון שאינו
ר"י דאפי' לא ידע לשבת
או על כל אחת ואחת וקמבעיא ליה
יודע שהיום שבת וגם אינו
הגהות הב"ח
לא משמע ליה: בעא מיניה רבא מרב
יודע שאותה מלאכה
בשום מלאכה חשיב ליה העלם זה
הא דתני לעיל (דף סט.) שגג בזה
(א) תוס' ד"ה חזינן וכו'
אסורה, אבל יודע הוא
נחמן א) העלם זה וזה בידו מהו א"ל הרי
וזה כדמוכח בסמוך דקאמר ואי
ובזה זהו שוגג האמור בתורה מהו
לפשוט דהעלם זה וזה בידו
שבת בשאר מלאכות,
❖
העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת
חייב:
הילכך ליכא למפשט
לחיובי חדא או לאחיובי אכולהו.
אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו
[שאינו חייב על כל אחת
אדרבה הרי העלם מלאכות בידו וחייב על
וממתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו
חייב כו' אלמא אע"ג דלא ידע לשבת
ז
ואחת. ריטב"א.] ממתניתין
חייב אלא אחת לא שמעינן ליה
במידי חשוב העלם זה וזה וצריך
דשוכח עיקר שבת, דהתם
מוסף רש"י
כל אחת ואחת אלא אמר רב אשי חזינן אי
לא ידע ליה לשבת במידי,
דהשוכח עיקר שבת חדא שגגה היא
לחלק בין זה לשוכח עיקר שבת דהכא
משום שבת קא פריש הרי העלם שבת בידו
מהנה תולדות. דנפקא לן
ומיהו. תוס' הרא"ש. ו. תנן
וכי מיבעיא לן ביודע עיקר שבת אבל
אינו שכוח כל כך דכי מדכרו ליה
מדדמי להו לאבות, והיינו
אבות מלאכות ארבעים
ח
ואינו חייב אלא אחת ואי משום מלאכה
מהנה, כלומר מן הדומות
חסר אחת וכו'. תוס'
מלאכות הללו אינו יודע שאסורות
מדכרט אבל שכח עיקר שבת היינו
❖
להם (סנהדרין סב.)
.
הרא"ש. ז. שפיר. תוס'
קפריש הרי העלם מלאכות בידו וחייב על
ועוד נעלם ממנו שהיום שבת דאיכא
יכעין תינוק שנשבה לבין הנכריםיא:
הרא"ש. ח. חיוב שבת או
אמר ליה הרי העלם שבת בידו
כל אחת ואחת א"ל רבינא לרב אשי כלום
שאלו מלאכות הם.
למיתלי שגגה אכל מלאכה ומלאכה
ריטב"א. ט. וכדרהטא כולה
רבינו חננאל
פריש משבת אלא משום מלאכות כלום
כו'. בשבועות בפ"ב (ד'
הואיל ויודע עיקר שבת ואיכא
יב
סוגיין דפריש משום שבת
או משום מלאכות.
כיצד זדון שבת ושגגת
פריש ממלאכות אלא משום שבת אלא לא
למתלי אהעלם שבת וחדא שגגה היא:
יט.) בעא מיניה רבא מרב נחמן
יג
א
ריטב"א. י. דאפילו מדכרו
מלאכות. ושמואל הא דר'
אי משום שבת קא פריש. זה שפירש
העלם זה וזה בידו מהו א"ל הרי
שנא תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת
ב)
ליה לא מדכר. ריטב"א.
נתן סבר לה כר' יוסי דאמר
יא. דהא מדמינן להו
העלם טומאה בידו וחייב והתם בפ"ג
מן העבירה ובא להתכפר אי משום
הבערה ללאו יצאת ולא
והוינן בה מנינא למה לי ואמר ר' יוחנן שאם
אהדדי לעיל (סח.) אלא
לחלק, ודרשא דר' יוסי אחת
(דף כו.) נמי השיבויד הרי העלם
שבת היתה שאמרו לו שבת היום
עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת
שזה שכוח מעיקרו וזה
שהיא הנה והנה שהיא
שבועה בידו וחייב התם שפיר
ופירש אישתכח דמשום העלם שבת
הכיר ולבסוף שכח.
אחת, לא משמע ליה.
טו
ואחת אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו
ריטב"א. יב. ותימה [דהא].
בכריתות תנן, המחלל את
היה עושה: ה"ג ואי משום מלאכות
דמהדר ליה לחומראטז והא דמהדר ליה
תוס' סנהדרין סב: יג. לענין
השבת שהיא אחת מל"ו
חייב על כל אחת ואחת שפיר אלא אי אמרת
הללו קא פריש. שאמרו לו מלאכה היא
הכא לפוטרו משום דקסבר שגגת
טומאה וכו' בעי כה"ג,
כריתות. ואקשינן חדא
העלם שבת בידו אינו חייב אלא אחת היכי
וקא פשיט רב נחמן
מחייב מ' חסר אחת הווין
שבת עיקר דעיקר המצוה היא משום
זו ופירש הרי העלם מלאכה בידו וזיל
לחומרא [דהתם]. תוס'
חיובי שבת, ואוקמה ר'
שבת : חזינן אי משום שבת קא
משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות
בתר מלאכות: כלום פריש משבת
יז
סנהדרין סב: יד. לענין
יוחנן בשגגת שבת וזדון
שבועה. תוס' סנהדרין סב:
מלאכות (מחדא לא פליטא)
פריש כו'. פי' בקונטרס שאמרו לו
אלא משום מלאכות. כשאמרו לו
הניחא אי סבר ליה כרבי יוחנן דאמר כיון
טו. לחומרא והכא לקולא,
דלא מחייב אלא חדא.
שבת היום הבין שהמלאכות הללו
שבת היום ופירש וקשה דשמא כי הוו
ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכחת לה
יח
יט
וי"ל. תוס' סנהדרין סב:
ומקשינן ליתני זדון שבת
טז. [ד]מסתבר לחומרא.
ושגגת מלאכות דחייב על
אמרי ליה נמי מלאכה היא היה פורש
אסורות דאי לא אסורות למה הוזקקו
דידע ליה שבת בלאו אלא אי סבר לה כרבי
תוס' הרא"ש. יז. דשבת
כל אחת ואחת. ושנינן הא
לומר שבת היום: אלא לא שנא.
אפי' לא יזכירוהו שבת אלא נראה
הוא דכתיב בקרא. תוס'
קמ"ל דאפילו שגגת שבת
שמעון בן לקיש דאמר עד שישגוג בלאו
ואינו חייב אלא אחת: עשאן לכולן.
לר"י דה"פכ אי משום שבת קא פריש
הרא"ש. יח. הרי העלם
וזדון מלאכות מחדא לא
וכרת דידע ליה שבת במאי דידע לה
שבת בידו ואם כשאמרו
פליטא. בעא מיניה רבה
ג)
שאומר בעצמו דאי הוו מודעי ליה
היינו העלם זה וזה בידו דהא לא
לו אלו מלאכות הן פורש
מרב נחמן העלם שגגת
בתחומין ואליבא דרבי עקיבא: אמר רבא
ד)
ידע שבת במידי כיון דכל הלכותיה
אשבת לבד היה פורש ואי הוו מודעי
כא
הרי העלם מלאכות עיקר
שבת ושגגת מלאכות,
קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון
בידו. ריטב"א. יט. דמנא לן
כשגגת שבת דיינינן ליה
ליה אמלאכות לא היה פורשכב א"כ
נעלמות ממנו אין חלוק היום משאר
כי מפני אותו איסור
וחייב אחת על כל שבת
מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון
ימים: אא"א כו' היכי משכחת לה
העלם שבת עיקר שהוא היה שכוח
שהזכירוהו פירש דוקא.
ושבת, או כשגגת מלאכות
ריטב"א. כ. דשיילינן ליה
דיינינן ליה וחייב על כל
דניחייב איניש אכל חדא ע"כ בזדון
יותר כג ואי משום מלאכות פריש דשיילינן
שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על
איזה היה שכוח ממנו יותר
מלאכה ומלאכה. ופשט
ליה ואמר דאי הוו מודעי ליה
שבת ושגגת מלאכות הוא דמשכחת
קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון
ואותו הוא עיקר, והכי
ליה רב נחמן לרבא, [הרי
פירושא. תוס' הרא"ש.
העלם שבת בידו ואינו חייב
אמלאכות לא הוה צריך לאודועיה
לה והכא מאי זדון שבת איכא:
מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה ועל
דשיילינן ליה בתר דאתידע
אלא אחת. וא"ל אדרבה]
הניחא לר' יוחנן כו'. משכחת ליה
אשבת ואי הוו מודעי ליה אשבת הוה
ליה שבת ומלאכות אי ידע
הרי העלם מלאכה בידו
טחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות
שלא נעלמו ממנו אלא הכריתות ויודע
צריך לאודועיה אמלאכות הרי העלם
מתחלה אחת מהן בלבד
וחייב על כל מלאכה. ואתא
כד
קצירה
מאיזו היה פורש [וה"פ].
רב אשי ואמר הא מילתא
הלאוין והיינו זדון שבת: כגרוגרת.
מלאכות עיקר וחייב על כל אחת
חי' הר"ן. כא. [ו]לא הוה
בעא בירור, דאי משום שבת
שיעור הוא לכל איסורי מלאכות של שבת באוכלים [לקמן פ:]: קצר.
ואחת אבל כששניהם שכוחות בשוה מזה לא פשט כלום ולא בא רב
צריך לאודועי אמלאכות.
לא מחייב אלא חדא כרב
כה
תוס' הרא"ש. כב. [ד]לא
נחמן, ואי כי מודעת דשבת
אשי אלא לפשוט מקצת הבעיא כלומר לפעמים נוכל להבחין איזו
כגרוגרת וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות דלא מיחייב
הוה ידע אשבת. תוס'
הוא היום עדיין צריך
אלא חדא: וחזר וקצר. כגרוגרת וטחן כגרוגרת בזדון שבת
העלמה עיקר ול"ג מה שכתוב בספרים ואי כי מודעי ליה אשבת
כו
הרא"ש. כג. ואינו חייב
לאודועי הכי החורש הוא
אלא אחת. תוס' הרא"ש.
חייב, ושביק ליה לחרישה
אכתי צריך לאודועיה אמלאכות העלם מלאכות בידו כו' דלפי מה
ושגגת מלאכות דמיחייב תרתי ולא נודע לו בינתים שחטא:
כד. שהמלאכות היו
והדר לזריעה, תוב צריך
ונודע לו. אחרי כן על הקצירה ועל הטחינה כלומר או על זו או על
שפי' ר"י אכתי הוה צריך לפרושי וכי מודעת ליה אמלאכות לא הוה
שכוחות ממנו יותר והוי.
לאודיעה כי גם הזריעה
תוס' הרא"ש. כה. דכי
חייב עליה. וכן הקוצר
זו וכ"ש על שתיהן: ה) על שגגת שבת וזדון מלאכות. והפריש חטאת
צריך לאודועיה אשבת אלא גרסי' ואי משום מלאכות קא פריש כו'
כז
מודעי אהאי הוה צריך
ושאר מלאכות כל אחת
וקאמר רבינא כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כו' כלומר
וחטאת זו מכפרת על שתיהן דהא חדא הוא דמיחייב עליה:
כח
לאודועי אהאי, א"נ
ואחת, חייב עליה בפני
בתרוייהו כי מודעי ליה
כיון ששניהם שכוחים במה שזה שכוח יותר מזה לא נפקא מיניה
עצמה, ובכל אחת ואחת
קצירה
כט
אהאי לא הוה צריך
צריך ידיעה בפני עצמה,
מידי אלא לא שנא ותרווייהו תבעיל ורשב"א מקיים גירסת הספרים ומפרש דרב אשי בא לפשוט דהעלם זה וזה (א) חייב אי משום שבת
לאודועי ליה אהאי. תוס'
הרי שגגת (שבת) [מלאכות]
קפריש שהשבת שכוחה יותר העלם שבת בידו ואי כי מודעת ליה אשבת אכתי צריך לאודועי אמלאכות אפילו אי כי נמי מודעת ליה
הרא"ש. כו. במילתיה דרב
וחייב על כל מלאכה, ולא
אשי אי משבת קפריש
אמרינן מפני שנוספה על
אמלאכות צריך לאודועיה אשבת דהוי העלם זה וזה חשיב כהעלם מלאכות וחייב וכן מוכח מדנקט לעיל אי משום שבת קא פריש
העלם שבת בידו. תוס'
שגגת מלאכות שגגת שבת,
והכא נקט אי כי מודעת ליה אשבת כו' והא דקאמר כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת ה"פ אלא משום שבת ותהא שגגת שבת
שבועות יט. כז. אי משום
פקעה לה שגגת מלאכות
שבת קא פריש וכו'. תוס'
אלא במקומה עומדת. (ואי
עיקר ולא מיחייב אלא חדא דבענין אחר לא הוה פריך מידי כיון דבשניהן שוה חייב על כל אחת:
הרא"ש. כח. ורבינא דחי
לא, מסתברא דודאי זדון
נודע לו על הקצירה ועל הטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות.
פי' רבינו שמואל שנודע לו והפריש קרבן וקודם שנתכפר
דאפילו בההוא גוונא נמי
מלאכות ושגגת שבת הוא
לא מפשיט. חי' הר"ן.
כרבא עבדינן דאיסורא
חזר ונודע לו על הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות אבל אם לא נודע לו עד אחר הכפרה אין נגררין וצריכין שתי חטאות דלכ"ע כפרה
כט. דמ"מ מתחלה העלם
דספיקא דאורייתא היא, וכל
מחלקת ודווקא הפריש קרבן אבל אם לא הפריש קרבן וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת מלאכות יביא איזה שירצה דבו תליא
ז)
לא
לב
זה וזה היה בידו שקולין
איסורא דספיקא דאורייתא
הן [ולכן]. חי' הר"ן.
לחומרא עבדינן). ואתא
מילתא אם ירצה יפריש חטאת אחת על שגגת שבת ונגררין של שגגת מלאכות עמה או אם ירצה יפריש ב' קרבנות על הקצירה וטחינה של שגגת
ל. כדאמרינן לקמן שאם
רבינא ודחייא להא דרב
מלאכות ויגררו עמהן של שגגת שבת כדאמר רבא בסמוך אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחד מהן כו' הביא קרבן על הראשון
אכל שתי זיתי חלב
אשי ואמר כלום פריש
כו' אלמא אע"ג דנודע לו על הראשון תחלה הואיל ועדיין לא הפריש קרבן עליו אינו גורר האמצעי עמו כדי להתחייב קרבן על השלישי אלא
בהעלם אחד ונודע לו על
משבת (א' לא') [אלא]
אחת מהן והביא קרבן על
משום מלאכות כו'.
אם ירצה יביא קרבן על האמצעי ויתכפרו כולן וא"ת דהשתא משמע דסבר רבא דאין הפרשות מחלקות מדנגררות של שגגת מלאכות עם של
האחד ואח"כ נודע לו על
ומסתברא דרבינא כר"נ,
שגגת שבת והיינו כריש לקיש ורבא גופיה לא פסיק כוותיה בהחולץ (יבמות לו.) אלא בג' מקומות ומיהו מתוך פי' ר"ח שפירש דהלכתא כרבה רבו
לג
לד
השני אפי' ריש לקיש
והכי קיימא בזדון שבת
מודה דצריך להביא קרבן
ושגגת מלאכות כגון שמכיר
של אביי משמע דגרס רבה וכן משמע שמזכירו לפני אביי וכןלה בסמוך דקאמר מילתא דפשיטא לה לרבא ואביי ואפי' גרסי' רבא י"ל דלא איירי
אחר. תוס' הרא"ש.
כי היום הוא שבת, וגם היה
ביבמות אלא בדברים הנוהגים בזמן הזה מיהו תימה לר"י לקמן דמיבעיא לן אי פליגי בהפרשות מחלקות או לא תפשוט דבהפרשות פליגי דאי
לו
לז
לא. קודם שנודע לו על
יודע שהמלאכות אסורות
אחרים. תוס' הרא"ש.
ונעלם ממנו איסור מלאכות
בידיעות פליגי אבל הפרשות מחלקות לכ"ע א"כ רבה ואביי דסברי הכא דאין הפרשות מחלקות כמאן וי"ל דאיכא למדחילח דהכא מיירי שלא
לב. אע"פ שנודע לו
עכשיו, או שידע איסור
הפריש עד אחר שחזר ונודע לו גם על שגגת מלאכות והא דנקט ונודע לו על שגגת שבת היינו כלומר שלבסוף הפריש על שגגת שבת:
לט
מ
מתחלה על שגגת שבת.
מלאכות בלאו ונעלם ממנו
תוס' הרא"ש. לג. וא"כ הוה
איסורא דכרת, שנמצאת
גרירה
מוקי פלוגתא דר' יוחנן
ידיעת שבת בידו והעלם על
וריש לקיש בהפרשות מחלקות. תוס' הרא"ש. לד. ותו לא. תוס' הרא"ש. לה. התלמוד הזכירו תחלה. תוס' הרא"ש. לו. אבל מידי
כל מלאכה ומלאכה, זהו שחייב על כל מלאכה ומלאכה. אבל השוכח עיקר שבת ועיקר איסור מלאכות, ולא מהניא לך כי הודעת
דלא הוי אלא בזמן שבית המקדש קיים כי הכא בחיוב חטאת לא קא מיירי. תוס' הרא"ש. לז. מהכא. תוס' הרא"ש. לח. דכי אמר ליה עיקר שבת ועדיין צריכת לאודועיה איסור מלאכות, דאי לא מודעת ליה איסור מלאכות מי ידע דאסירן דלפרוש, הלכך ידיעת
ר' יוחנן ידיעה והפרשה מחלקות לאחר מעשה, כשקדמה גם הפרשה של זו לידיעה דאידך. ריטב"א. לט. ומאי דלא פריש רבא
שבת תליא בידיעת איסור מלאכות ואיסור מלאכות תליין משום שבת, וכיון שאפשר שתודיעו איסור שבת ואיסור מלאכות כאחת,
הכי משום דסתמא על אותה שגגה שידע בתחילה הפריש בתחילה. ריטב"א. מ. לאשמועינן על איזה הפריש. תוס' הרא"ש.
נמצאת כאילו שגגה אחת היא ואינו חייב אלא אחת כרב נחמן. ומקשינן על רב נחמן מדר' יוחנן דאמר אם עשאן כולם בהיעלם
אחת חייב על כל אחת ואחת, בשלמא אי אמרת העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת היינו דמשכחת לה הכי, אלא אי
אמרת כל כי האי גוונא לא מחייב אלא חדא, היכי משכחת לה דחייב על כל אחת ואחת. ואם תאמר בזדון שבת ושגגת מלאכות, הניחא אליבא דר' יוחנן משכחת לה זדון שבת [כו']. ומשני ר' נחמן דידע לה שהוא אסור בתחומין ואליבא דר' עקיבא כדאמרינן
לעיל [סט] שנמצאת זדון בתחומין. וכי הדין בעיא דרבא העלם זה וזה בידו גרסינן בשבועות [יט] בענין ידיעת הטומאה, ואסיקנא להו כהא. אמר (רבא) [רבה] קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות, דאע"ג דשני אבות נינהו, לא מחייב אלא חדא, דהא
תרוויהו בשגגת שבת. וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות דחייב על כל אחת ואחת, ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות דלא מחייב עלה ואטחינה דבהדה אלא חדא.