כלל גדול
פרק
שביעי שבת
עב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בעל
חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת. אבל
בעל ה' בעילות בשפחה חרופה. בשוגג ונודע לו בין כל אחת ואחת
כג א ב ג מיי' פ"ט מהלכות
א) ס"א ונודע לו בין כל אחת
❖
ואחת, ב) [דף עא:], ג) [ועי'
שגגות הלכה ו:
אינו חייב אלא אחת. להכי נקט שפחה חרופה משום דמביא קרבן
למאן דבעי ידיעה בתחלה הוי פלוגתא דרבי יוחנן וריש
תוספות יומא דף יט: ד"ה מי
אחד על עבירות הרבה כדתנן בכריתות (דף ט.) ה' מביאין קרבן אחד
לקיש דלר' יוחנן כיון שהיא ידיעה שהיא גורמת כפרה מחלקת אפילו
א (ב)
איכא וקדושין כג: ד"ה דאמר
וב"ק פו: ד"ה ביישו וב"מ דף
על עבירות הרבה הבא על השפחה ביאות הרבה וכו' וכי תנן מתני'
ידיעות של אחר הבעילות כ"ש ידיעות שבין ביאה לביאה דמחלקות
מוסף תוספות
ב
❖
יז: ד"ה מן],
דנפטר בקרבן אחד הני מילי במזיד
ור"ל דסבר דידיעות לא מחלקות
א. שיש חשיבות בידיעה.
שהוא מן המביאים על המזיד כשוגג
הכא בשפחה חרופה אפילו ידיעות
תוס' הרא"ש. [וכעי"ז הגיה
בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו
ג
א)
הב"ח בתוס' "כיון שהיא
הגהות הב"ח
דכתיב (ויקרא יט) בקורת תהיה
שבין ביאה לביאה אין מחלקות אע"ג
חייב אלא אחת מתקיף לה רב המנונא אלא
ידיעה חשובה"]. ב. דלא
ומלקות בשוגג ליכא וגבי מזיד רבי
דגבי חלב מודה ר"ל דידיעות שבין
(א) גמ' אלא מעתה בעל
חייש בחשיבות הידיעה
מעתה בעל (א) וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר
והפריש כצ"ל ותיבות וחזר
אלא קסבר דאינה מחלקת
קרא דנפטר בקרבן אחד על ביאות
אכילה לאכילה מחלקותד לא דמי
ובעל נמחק: (ב) תוס' ד"ה
המתינו לי עד שאבעול הכי נמי דאינו חייב
לחטאות. תוס' הרא"ש.
הרבה כדיליף התם וכ"ש על ביאות
דהתם בשגגה תלה רחמנא וידיעות
בעל וכו' שהיא ידיעה
ג. נמי. תוס' הרא"ש.
❖
אלא אחת א"ל מעשה דלאחר הפרשה
חשובה שהיא גורמת:
ד. שאם נודע לו בינתים
שוגג הרבה בהעלם אחד אבל שוגג
מחלקות אשגגות אבל בשפחה חרופה
חייב על כל אחת ואחת.
קאמרת א מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא
ונודע לו בין ביאה לביאה למאן דבעי
שמביא על הזדון כשגגה אין הידיעה
תוס' הרא"ש. ה. אפילו
כי אתא רב דימי אמר למאן דאמר אשם
בין מעשה למעשה.
ידיעה בתחלה באשם ודאי חשיב הוא
חשובה לחלק אבל למאן דלא בעי
גליון הש"ס
ה
תוס' הרא"ש. ו. מאי קא
ודאי בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות
ידיעה בתחלה אפילו רבי יוחנן מודה
לחלק לאשמות כהבאת כפרה המחלקת
ב
תוס' ד"ה בעל. וכ"מ
מדמה אשם מעילות
בפ"ד מחוסרי כפרה. והכי
כיון שאין הידיעה גורמת כפרה דלא
לעושה מזיד וצריך להביא על כל אחת
לאשם שפחה חרופה.
בשפחה חרופה חייב על כל אחת ואחת אמר
מוכח מסוגיין דמיירי ע"כ
שיטה להר"ן. ז. אחד. תוס'
חשיבא לחלק אפי' בין ביאה לביאה
ואחת אליבא דר' יוחנן דאמר לעיל ב)
ליה אביי הרי חטאת דבעינן ידיעה בתחלה
בנודע בין ביאה לביאה דאלו
הרא"ש. ח. שהוא בא
כל שכן אחר כל המעשים וא"ת הניחא
באוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד
אחר כל הביאות אין ס"ד
על הספק ויכול להתנות
ו
ופליגי ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אישתיק
לומר דידיעות מחלקות הא
עליו שיטה להר"ן. ט. לפי
ונודע לו בשתי ידיעות שמביא חטאת
אי איכא אשם תלוי בשפחה חרופה
כיון דלא בעי ידיעה תחילה
שאין מביאין אשם תלוי
אמר ליה דלמא ג במעשה דלאחר הפרשה
על כל אחת ואחת דחשיבא ליה חילוק
אתי שפיר למאן דלא בעי ידיעה
אפילו כיפר קודם שנודע
אלא בדבר שחייבין על
קאמרת וכדרב המנונא א"ל אין כי אתא
לו על השניות ממילא כולם
זדונו כרת ועל שגגתו
ידיעה כאילו הביא קרבן בין ידיעה
דאינו חייב אלא אחת שאין הידיעה
מתכפרים עמה כיון דמכפר
חטאת. שיטה להר"ן. י. לכל
רבין אמר הכל מודים בשפחה חרופה והכל
לידיעה הכא נמי חשיב חילוק ידיעה
גורמת כפרה שיכול להביא אשם
ז
בלא ידיעה וא"כ ממילא לא
הפחות. תוס' הרא"ש.
מצי למנקט במעילה דממ"נ
יא. אינו יכול להתנות
מודים בשפחה חרופה ומחלוקת בשפחה
כאילו הביא קרבן בין ביאה לביאה.
ולהתנות כמו במעילה אבל אי לית
ח
בין מעשה למעשה ודאי
ולומר אם בעלתי זה
ואשמעינן עולא דלמאן דלא בעי ידיעה
בה אשם תלוי דהא לא אשכחן בשום
חרופה הכל מודים בשפחה חרופה דאינו
מחלקת כיון דאינו בהעלם
אשמי ואם לאו יהא
אחת ולאחר כל המעשים
אשם תלוי וכו'. שיטה
באשם בתחלה אינה חשובה לחלק
מקום בשפחה חרופה אשם תלוי אמאי
ט
חייב אלא אחת כדעולא והכל מודים בשפחה
פשיטא דל"ש לומר ידיעה
להר"ן. יב. וחשיבא לי'
בינתים ואינו חייב אלא אחת דכיון
אינו חייב אלא אחת ליחייב שתיםי
חרופה דחייב על כל אחת ואחת כרב
מחלקת דהא הקרבן מכפר
אותה ידיעה לחלק. שיטה
דהא צריך ידיעה אחת לכל הפחות
דלא חשיבא ליה ידיעה לא מחלקת. והא
מיד על כולם כיון דל"צ
לר"ן. יג. [ד]אם ודאי בא
המנונא ומחלוקת בשפחה חרופה למ"ד
ידיעה תחלה ומה"ט י"ל
על שפחה חרופה הרי
מילתא דעולא נקט לה הכא משום
דאם לא נודע לו לא היה יכול להביא
על קושיית תוס' דאיך שייך
טוב ואם לאו הם שלמים.
אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה מחלוקת
דרב דימי דאיירי עלה ופרכינן עלה
שום קרבן והרי אותה ידיעה גורמת
יא
בש"ח דלא בעי ידיעה תחלה
תוס' הרא"ש. שהרי מתן
דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש: איתמר
די"ל דהיינו לענין זה בבעל
דמיהן שוה. ריטב"א. דהכא
מפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש:
כפרהיב ויש לומר דאפי' אין אשם
חמש בעילות ואח"כ כיפר
שיודע שבעל ואינו יודע
נתכוין
המתינו. שלא תקריבוהו עד שאבעול
תלוי בשפחה חרופה יכול להביא אשם על
על א' קודם שנודע לו על
אם בעל שפחה חרופה
אינך כולם מתכפרין דלא בעי
או אשה אחרת [אמרי'].
עוד: כי אתא רב דימי. לא פליג אדעולא אלא מר אמר חדא
תנאי ולהתנות בשלמים ואפילו למאן דאמר אין מביאין קדשים לבית
יג
❖
ידיעה תחלה ודו"ק:
שיטה להר"ן. יד. דשלמים
ומר אמר חדא: חייב על כל אחת ואחת. קס"ד השתא לרב דימי
הפסול דהשתא ממעט ליה מאכילתו מ"מ לא חשיב גורם כפרה
יד
נאכלים לכל אדם ולשני
ימים ולילה אחד וזה אינו
הא דתנן הבא על השפחה ביאות הרבה אינו חייב אלא אחת הני
כיון דאם עבר והתנה מה שעשה עשוי והא דנקט עולא שפחה
טו
נאכל אלא לכהנים ויום
רבינו חננאל
חרופה ולא נקט מילתיה במעילה דגבי מעילה הוא דתנן דאשם
מילי מזיד אי נמי שוגג בהעלם אחד אבל שוגג ונודע לו בינתים
טז
ולילה, י"ל. תוס' הרא"ש.
למאן דחשיבא ליה ידיעה באשם מחלקת ואפילו לריש לקיש: והרי
ודאי לא בעי ידיעה משום דאתא לאשמעינן דאפי' בין מעשה
טו. וא"ת. תוס' הרא"ש.
עבירות הרבה ועל הזדון
יז
טז. מעל חמש מעילות.
כשגגה, וחד מינייהו הבא
חטאת דבעי ידיעה בתחלה. שאם הביא חטאתו קודם שנודע לו
למעשה לא חשיבא ידיעה לחלקיח אבל במעילהיט פשיטא דמחלקת כמו
תוס' הרא"ש. יז. י"ל
על שפחה חרופה. ואמרינן
החטא אינה מכפרת דכתיב (ויקרא ד) או הודע אליו והביא: ופליגי
בחטאת $וכן משמע בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) דאמר
כ
דלרבותא נקט. תוס'
עלה תני תנא קמיה דר'
הרא"ש. יח. מפני שקרבנה
אלעזר וכפר עליו הכהן
ר' יוחנן וריש לקיש. וקאמר ריש לקיש דאין ידיעות מחלקות
בעא מיניה ר' חייא טירנאה מר' יוחנן הבא על ה' שפחות
בא על המזיד וכיון
באיל האשם, מלמד שמביא
להתחייב בשתים על שני זיתי חלב בהעלם אחד אלמא לא חשיבא
בהעלם אחד מהו א"ל חייב על כל אחת ואחת ומ"ש מה' העלמות
דבכמה ביאות במזיד אינו
קרבן אחד על עבירות
חייב אלא אחת אף
הרבה, באיל האשם ונסלח
ליה חילוק ידיעה כחילוק כפרה וגבי שפחה חרופה בידיעות שבין
בשפחה אחת אמר ליה התם אין גופים מוחלקין הכא גופים
ידיעה לא תחלק בין
לו, מלמד שמביא על הזדון
ביאה לביאה לאו כהבאת קרבן חשיבי לחלק וכי היכי דבמזיד
מוחלקין והיינו למאן דלא בעי ידיעה אלמא דלא מחלקות אפי'
ביאות דשוגג שהרי בשעת
כשגגה. ואקשינן והא עיקר
ידיעה בר קרבן הוא
קרבן במזיד כתיב, דכתיב
דידיה מביא אחת על כולן הכא נמי מביא אחת על כולן ולא דמי
ידיעות שבין ביאה לביאה ואית ספרים דגרסי במילתיה דעולא
שאילו בא על השפחה
בקרת תהיה, פי' מלקות
לידיעות שבין אכילת חלב לאכילת חלב שמחלקות לדברי הכל
ונודע לו בין כל אחת ואחת והיינו כדפרישית וא"ת תפשוט
באותה ידיעה חייב
ואין (מזיד) [מלקות] אלא
דהתם חיובי אשגגות הוא וכיון שיש ידיעה בינתים הויין ליה שתי
מדעולא דלר' יוחנן ידיעות מחלקות וי"ל דעולא את"ל קאמר:
קרבן. ריטב"א. יט. לא
במזיד, ובמקום שהיא
מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל והפריש קרבן כו'.
הוה מצי לאשמעינן
חייבת מלקות הוא חייב
שגגות: אמר ליה אביי דילמא. הא דפשטת דלמאן דבעי ידיעה חייב
הכי דהתם. תוס' הרא"ש.
קרבן. ושנינן אימא מלמד
ואפילו לריש לקיש: במעשה דלאחר הפרשה קאמרת. וכאתקפתא
תימה מאי פריך רב המנונא דאי קסבר דהפרשה
כ. כיון דבשעת ידיעה
שמביא קרבן על השגגה
כא
לא הוה בר קרבן.
כזדון. והתם פליגי אית
דרב המנונא דלעיל אבל בידיעה דקודם אפילו לר"ע פלוגתא דרבי
מחלקת בין ביאה לביאה כשבעל במזידכב בשוגג נמי יש לחלק והיכי
ריטב"א. שאינו מביא על
דאמר דכד בעיל שפחה
יוחנן וריש לקיש היא לרבי יוחנן דחשיבא ליה ידיעה לחלק באכילת
מדמה ליה לידיעה שאין מחלקת במזיד ואי קסבר דאין הפרשה
המזיד כשוגג. תוס' הרא"ש.
חרופה בשגגה בעי ידיעה
כא. מידיעה שיש עמה
בתחילה כדבעי לענין
חלב אפילו שתי אכילות שנאכלו בהעלם אחד ה"נ מחלקת וריש לקיש
מחלקת במזיד הכי נמי דלא מחלקת בשוגג ונראה לר"י דהכי פריך
הפרשת קרבן לידיעה
חטאת דעלמא, וכדמפרשינן
דאמר התם לא מחלקת ה"נ אפי' דבין ביאה לביאה לא מחלקת דבין
כיון דלא מחלקת בין ידיעות שבין מעשים לידיעות שלאחר מעשים
כג
גרידתא. ריטב"א. כב. א"כ
השוכח עיקר שבת מכלל
מאי אלא מעתה הא
דהוי ליה ידיעה. ואית
ביאה לביאה דהכא כשתי אכילות דחלב בהעלם אחד ונודע לו על
אלא מעתה הפרשות נמי דאין מחלקות לר"ל לאחר כל המעשים
כד
קסבר דבמזיד נמי מחלקת
מאן דאמר כיון דמזיד
כל אחד ואחד לבדו דמיא: הכל מודים. ר' יוחנן וריש לקיש בשפחה
את"ל דבהפרשות פליגי ואפי' לר' יוחנן איכא למימר דהכא מודה
כה
וא"כ. תוס' הרא"ש. [עי'
ושוגג כי הדדי מייתי,
חרופה דיש חילוק: והכל מודים. בה דאין חילוק: ומחלוקת.
מהר"ם]. כג. דכי היכי
דאין הפרשות מחלקות דדוקא גבי חטאת קאמר דמחלקות משום
אף שוגג שלא היתה לו
דאחר כל המעשים אינה
ידיעה בתחילה מייתי אשם.
שניהם בה דלר' יוחנן יש חילוק ולריש לקיש אין חילוק וכולהו מפרש
דאיכא נמי בהדי הפרשות ידיעות חשובות שגורמות כפרה אבל הכא
מחלקת הכי נמי בין
וקאמר עולא למ"ד לא
להו: כדעולא. למאן דלא בעי ידיעה בתחלה דאפי' ר' יוחנן מודה
דליכא אלא הפרשה לחודא אפי' רבי יוחנן מודה דלא מחלקת אחר
מעשה למעשה. תוס'
בעי ידיעה בתחילה סבר
הרא"ש. כד. כיון. תוס'
דהא לא דמיא הא שגגה
דלר' טרפון לא חשיבא ידיעה לחלק וכי א"ר יוחנן ידיעות מחלקות
כל המעשים ה"נ דלא מחלקת בין ביאה לביאה והא ודאי סברא היא
הרא"ש. כה. כמו כן לא
לשגגת חטאת דעלמא.
ואפילו בין שתים הנעשות בהעלם אחד ה"מ בחטאת דחשיב ידיעה
דמחלקת ואין מתכפר בקרבן שכבר הפריש עבירה שאחר הפרשה
כו
כז
תחלק בין מעשה למעשה.
וכשם שבזדון מביא קרבן
תוס' הרא"ש. כו. בין
אחד על בעילות הרבה, הכי
דילה: והכל מודים. ואפילו ר"ל דיש חילוק ואפילו לרבי טרפון כגון
אמר ליה מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא פי' איני משוה בין
מעשה למעשה. תוס'
נמי שוגג אם בעל כמה
מעשה למעשה לאחר כל המעשים: כי אתא רב דימי אמר למ"ד
בביאה שלאחר הפרשה כדרב המנונא: ומחלוקת. דרבי יוחנן ור"ל
הרא"ש. כז. אלא ודאי
בעילות בכמה העלמות, או
אין לדמות ידיעה דבין
מהן בזדון ומהן בשגגה,
בעי ידיעה כו'. השתא ס"ד דמיירי בידיעה וקאמר דאפי' לריש
בשפחה חרופה ואליבא דמאן דחשיבא ליה ידיעה דאשם לר' יוחנן
מעשה למעשה אלאחר
אינו מביא אלא קרבן
דאמר ידיעת חטאת הואיל וחשיבא היא מחלקת אפי' חטאת דהעלם
לקיש מחלקת כיון דגורמת כפרה ואפילו לאחר כל המעשים ולהכי
כל המעשים כי היכי
אחד. ואתקיף עליה רב
דבהפרשה אין להשוותם.
המנונא אלא מעתה בעל
אחד הכא נמי מחלקת בין דהעלם אחד בין דשתי העלמות ולר"ל
פריך והרי חטאת כו' ומסיק דלאחר הפרשה קאמר ואומר ר"י דרב
כח
תוס' הרא"ש. כח. וכדרב
ונודע לו וכיון שנודע
דאמר ידיעה דחטאת אף על גב דחשיבא לא מחלקת עבירות
דימי פליג אדעולא כט מדנקטל למ"ד בעי ידיעה משמע לא אבל למאן דלא
המנונא. תוס' הרא"ש.
לו עמד והפריש קרבן
דהעלם אחד הכא אפילו דשתי העלמות לא מחלקת וכדפרישית:
בעי ידיעה לא שמשוה אותו להפרשה דלאחר כל המעשים ואין לתמוה
[ו]פירש"י ז"ל וכו' ועולא
ואמר המתינו לא תקריבוהו
לב
ורב דימי לא פליגי. שיטה
עד שאבעול ובעל, הכי
על סברא דרב דימי לגדה"נ עולה מכפרת אעשה דלאחר הפרשהלד
נתכוין
להר"ן. כט. דעולא מחייב
נמי דאינו חייב בבעילה
אף על גב דבעיא היא בפרק קמא דזבחים (דף ו.) ולא איפשיט דדחי ליה הש"ס בסוף הסוגיא דחויא בעלמא הוא א"נ התם
לה
לכ"ע במעשה דלאחר
אחרונה קרבן אחר. ודחי
הפרשה, ורב דימי. תוס'
עולא ואמר מעשה דלאחר
בעי אליבא דעולא דאמר הכא דאין קרבן מכפר אעבירה דאחר
הפרשה דילמא עולה דדורון היא מכפרת א"נ אין רוצה
הרא"ש. ל. בתחלה. תוס'
הפרשת קאמרת, כלומר
לפשוט התם מדברי האמוראים אלא ממשנה או מברייתא כדאשכחן בפרק [אין בין המודר (נדרים דף לה:) ג)] ורשב"א מפרש דהא
הרא"ש. לא. דוקא למאן
בעילה דלאחר הפרשה לא
דבעי ידיעה דכיון דאיכא
קאמינא שמתכפר בקרבן
דנקט למאן דבעי ידיעה רבותא נקט דאפי' לדידיה לא מיחייב לר"ל על כל אחת אלא במעשה דלאחר הפרשה ולא פליג אעולאלו:
ידיעה חשובה עם הפרשה
ראשון. כי אתא רב דימי
נתכוין מחלקת ההפרשה. תוס'
אמר לדברי האומר אשם
הרא"ש. לב. [ו]אפי' הפרשה דבין מעשה למעשה אינה מחלקת. תוס' הרא"ש. לג. [ד]טעמא דרב דימי משום דמדמה להו
ודאי בעי ידיעה בתחילה, וכי כמו חטאת דעלמא, (אינו) [אילו] בעל הני חמש בעילות בשפחה, כגון שבעל בשפחה חרופה
שוגג ה' בעילות ונודע לו על הראשונה, והפריש קרבן, וחזר ונודע לו על השניה, ואח"כ על השלישית ואח"כ על הרביעית לעולות. רמב"ן. לד. שאם עבר על עשה והפריש קרבן וחזר ועבר על עשה כולן מתכפרין בקרבן אחד והכי נמי למאן
ועדיין לא הקריבו, ונודע לו ה' פעמים, כי האי גוונא חייב ה' אשמות. ולא תימא כיון דשוגג ומזיד בשפחה חרופה דינם שוה דלא בעי ידיעה לא שנא. רמב"ן. לה. והכל מודים בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת כדרב המנונא דקאמר בסמוך
לעולא כדאית ליה ולרב דימי כדאית ליה. תוס' הרא"ש. לו. במעשה דלאחר הפרשה. תוס' הרא"ש.
ידיעתו בכל אחת ואחת לא מהניא, דהא אילו היו אלו ה' בעילות כולן במזיד מתחילה עד סוף אינו חייב בהן [אלא אחת]. אלא
כשם דמהניא ידיעה לגבי חטאת לחייב על כל ידיעה וידיעה הכי [נמי] מהניא גבי אשמות. אמר ליה אביי והא חטאות דלדברי
הכל בעינן ידיעה בתחילה וכשעשה כמה עבירות בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת. דילמא (בידיעה ולאחר) [במעשה דלאחר] הפרשה קאמרת כדרב המנונא דאוקימנא בבעילה דלאחר הפרשה. א"ל רב דימי אין. כי אתא רבין אמר הכל מודין בשפחה
חרופה. שאינו חייב אלא אחת כדעולא. פי' הכל מודין הוא ר' יוחנן דמחייב על כל ידיעה חטאת, בשפחה חרופה מודה דכיון דשוגג כמזיד הוא, לא דמיא ידיעתו כידיעת חטאת וכדעולא. הכל מודין בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת. פי', אפילו ריש
לקיש מודה שאם בעל והפריש עליה קרבן, וחזר ובעל שאינו מתכפר בקרבן שהפריש על הראשונה, אלא חייב קרבן אחר, וכ"ש ר' יוחנן. ולא גמרינן הפרשה דלאחר מעשה מקמי ידיעה והפרשה דקמי מעשה, דאיכא למימר בהפרשה דמיקמי מעשה, מודה ר"ל
דהא בעידן דמפריש האי קרבן לא הוה עליה זיקת עבירה אחרת, והאי קרבן הוה לו לאותה עבירה בלבד, לפיכך אם אח"כ עבר עבירה אחרת חייב עליה. אבל האי דהוו עליה ה' עבירות בהעלם אחד, ואילו נודע לו על כולם כאחד אין חייב אלא קרבן אחד,
כך אפילו אם נודע לו על אחת מהן והפריש עליה קרבן ואח"כ נודע לו על השאר, כיון שעדיין לא נקרבה החטאת שהפריש מתכפרין כולן בזו החטאת שהפריש, מ"ט כולהו בני בקתא דהדדי נינהו, וכולהו אית להו דרב המנונא. ומחלוקת בשפחה חרופה
למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל, פשוטה היא.