עב:
כלל גדול פרק
שביעי שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נתכוין
להגביה את התלוש. פירש בקונטרס כגון סכין מוטל
נתכוין להגביה את התלוש. כגון דנפל סכין בערוגת הירק ונתכוין
כד א מיי' פ"ב מהלכות
א) כריתות יט:, ב) [לפמ"ש
שגגות הלכה ז:
תוס' לעיל כג: ד"ה גזרה וכ"כ
להגביהו: וחתך את המחובר פטור. דכתיב אשר חטא בה ז) ודרשינן
בערוגת ירק ונתכוין להגביה וחתך את המחובר א"כ
א
כה ב מיי' פ"א מהלכו'
עוד לעיל ע: ד"ה נודע ולמ"ש
הא דפליגי בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר היינו
בכריתות פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה. ושוגג היכי דמי
ח)
ב
ג
ד
הרא"ש פרק הזהב סי' יט שלא
שבת הלכה ח ופ"ז
❖
מצינו בכל הגמ' שמקדים רבא
מהלכות שגגות הל' יא:
כגון שנתכוין לכך אבל שגג דסבר שאין היום שבת או סבר שמלאכה
לחתוך תלוש (א) וחתך מחובר אחר אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר
ה
לאביי כי אביי מלך קודם רבא
אחר משמע דחייב לכ"ע וקשה לר"ת
זו מותרת וזה מתעסק בהגבהה היה
ע"ש וכ"כ עוד בשאר דוכתי
ולא בחתיכה: דהא לא איכוין אחתיכה
דבסוף פ' ספק אכל (כריתות יט:) אמר
א"כ יש לגרוס הכא אביי אמר
נתכוין להגביה את התלוש וחתך את
מוסף רש"י
א)
א
וכו' או דצ"ל רבה אמר פטור
דאיסורא. בשגגת שבת או בשגגת
שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב
המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את
זיבח וקיטר וניסך
וכו' אמר רבה מנא אמינא לה
שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת
מלאכות אלא מתעסק בחתיכת היתר
בהעלמה אחת אינו חייב
וכו' וע"ע מ"ש פסחים מא.
ו
המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב
ב)
ב
על הגליון], ג) סנהדרין סב.,
אלא אחת. וכל עבודותיה
הוה שיודע שהוא שבת ויודע שחתיכת
מחשבת אסרה תורה ומוכח התם
ד) סנהדרין סב:, ה) שם סא:
רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה
באזהרה אחת הן, לא תעבדם,
מחובר אסור: משא"כ בשאר מצות.
דאפילו בנתכוין ללקוט תאנה זו
[כריתות ג.], ו) שם,
הלכך אין כאן חלוק מלאכות
דאיסורא אביי אמר חייב דהא קמיכוין
ז) [ויקרא ד], ח) [דף יט:],
(סנהדרין סב.). הרי לבו
כולה מפרש לה ואזיל: שגג בלא מתכוין.
וליקט תאנה אחרת פטר שמואל
ז
ט) [דף סג.], י) בס"א: לבו.,
לשמים. ולא השתחוה זה
לחתיכה בעלמא אמר רבא מנא אמינא לה
ולקמן בפרק הזורק (דף צז:) פטר
לקמן מפרש לה: חלב ודם. דומיא דטחינה
כ) ע"ש שצ"ל רבינא, ל) [דף
לעבודת כוכבים לא מזיד
נד.], מ) [ועי' תוספות
דתניא חומר שבת משאר מצות וחומר שאר
ולא שוגג הוא אלא לשמים,
וקצירה שהן שני גופין: אלא גבי שאר
כ) (ב) רבא נתכוין לזרוק ארבע וזרק
ג)
❖
שהרי לשמים נתכוין, ואפילו
סנהדרין סא: ד"ה רבא אמר],
מצות היכי דמי. דפטור: כגון חלב וחלב.
מצות משבת חומר שבת משאר מצות
שמנה כי לא אמר כל מקום שתרצה
היה יודע שזה הבית עבודת
בהעלם אחד: דרבי אמי. במסכת
כוכבים והוא משתחוה בתוכו
תנוח וכל שכן בנתכוין לזרוק בצד זה
שהשבת עשה שתים בהעלם אחד חייב על
לשמים אין כאן עונש, שהרי
הגהות הב"ח
וזרק בצד אחר דלא נעשה כלל רצונו
סנהדרין בפרק ד' מיתות ט) יליף
כל אחת ואחת מה שאין כן בשאר מצות
אף משתחוה לבית הכנסת לא
או נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך
למילתיה מקרא דאין חילוק חטאות
(א) תוס' ד"ה נתכוין וכו'
לבית הוא משתחוה אלא למי
וחומר שאר מצות משבת שבשאר מצות
לחתוך תלוש זה וחתך:
ששכן שמו עליה (סנהדרין
לעכו"ם: והשתחוה לה. והיינו שגג
מחובר אחר דפטור ונראה לר"תח
(ב) בא"ד בפ' הזורק פטר
. ואלא
שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת:
סא: וכעי"ז כריתות ג.)
דהכא מיירי בנתכוין לחתוך תלוש
שהיא ע"ז בלא מתכוין שלא נתכוון
דחזי אנדרטי וסגיד ליה.
רב אשי נתכוין וכו':
אמר מר חומר שבת משאר מצות שהשבת
(ג) בא"ד והשתא אתי שפיר
שראה דמות שהיו רגילין
להשתחוות לע"ז: הרי לבו לשמים.
ונמצא שהוא מחובר וחותך מה שהיה
לעשות בדמות המלך והרואה
לקמן כצ"ל ותיבת דקאמר
❖
עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת
מתכוין אלא שלא היה יודע שהיה
ומה חיוב יש כאן אפי' ידע שהוא בית
אותו משתחוה לו לעבוד
נמחק:
המלך, ופעמים שעובדין אותו
ואחת מה שאין כן בשאר מצות היכי דמי
מחובר ופליגי אביי ורבא בקרא
ע"ז והשתחוה בו י) לשמים אין חיוב
וזה ראה אחד שהיה נעבד ולא
כאן: אנדרטא. צורת המלך שעושין
דאשר חטא בה דמוקי ליה רבי
אילימא דעבד קצירה וטחינה דכוותה גבי
ידע שהוא נעבד והשתחוה
גליון הש"ס
לו (סנהדרין שם). ואי לא
אליעזר בפרק ספק אכל (שם יט:)
לכבוד המלך והשתחוה לה ולא לשם
שאר מצות אכל חלב ודם הכא תרתי מיחייב
גמ' דחזי אנדרטא. עי' מס'
קבליה עליה באלוה. אלא
אלהות: מאהבה ומיראה. מאהבת
פרט למתעסק והכי איתא התם
והכא תרתי מיחייב אלא שאר מצות דלא
לכבוד המלך השתחוה לו
ע"ז דף מ ע"ב תוד"ה
❖
בהדיא דקאמר עלה לרבא משכחת
אדם או מיראת אדם השתחוה
(שם). לא כלום הוא.
ובאנדרטי:
מיחייב אלא חדא היכי דמי דאכל חלב
דהא לא אכוין לשם עבודת
לה שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך
לע"ז. וקרי ליה שוגג בלא מתכוין
כוכבים (שם) דכיון דלא
וחלב דכוותה גבי שבת דעבד קצירה
כלומר שגג בהכי דסבור כיון דאין
את המחובר לאביי שנתכוין להגביה את
נעשה לשם עבודת כוכבים
רב נסים גאון
וקצירה הכא חדא מיחייב והכא חדא מיחייב
השתחואה דידיה לאו כלום
מתכוין לבו לאלהות מותר: אלא
התלוש כו' ושמואל דפטר מטעם
❖
היא (כריתות ג.)
ואלא מאהבה ומיראה,
לעולם דעבד קצירה וטחינה ומאי מה
באומר מותר. כגון גר שנתגייר
מלאכת מחשבת היינו בנתכוין לחתוך
הניחא לאביי דאמר חייב
אלא למאן דאמר פטור
שאין כן בשאר מצות אע"ז וכדרבי אמי
בין הנכרים כסבור שאין ע"ז
מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשה
מאי איכא למימר.
תוס' ישנים
מחשבתו והשתא אתי שפיר
בתורה וקרי ליה שגג בלא מתכוין:
דא"ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלמה אחת
ופלוגתא דאביי ורבא
ד)
א) וי"א דבאומר אלי אתה
דפטור לגמרי. בתמיה: עד כאן
משכחת במסכת סנהדרין
דקאמר (ג) לקמן דמפרש שגג בלא
אינו חייב אלא אחת במאי אוקימתא בע"ז
מודה רבא דחייב אפילו
[סא] בפרק ד' מיתות איתמר
לא קבעי מיניה רבא מרב נחמן.
מתכוין דשאר מצות היכי דמי כגון
מאהבה ומיראה דהיינו קבל
העובד ע"ז מאהבה ומיראה
אימא סיפא חומר בשאר מצות שבשאר
דסבור שומן הוא ואכלו דהיינו ממש
העלם זה וזה בידו מהו לעיל בפירקין
עליו באלוה כיון דקאמר
אבי אמר חייב ורבא אמר
מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן
אלי אתה אע"פ שאומר
פטור. אביי אמר חייב דהא
דומיא דשבת לפר"תט:
(דף ע:) דהיינו אומר מותר דאמר אין
באונס ה"פ במס' ע"ז הא
פלחה, רבא אמר פטור דלא
הניחא לאביי דאמר חייב. פי'
בשבת האי שגג בלא מתכוין דע"ז היכי
ה)
שבת בתורה היינו העלם זה וזה:
בכלל לא תעבדם כשאמר אלי
קבלה עליה באלוה, אי
❖
אתה אבל מקטיר דאונס לא
דמי אילימא כסבור בית הכנסת הוא
קיבלה עליה אין ואי לא לא.
הניחא לאביי בהא
דסבור
הוי בכלל לא תעבדם ומיהו
והשתחוה לה הרי לבו לשמים ואלא $ דחזי אנדרטא וסגיד לה היכי דמי
דמשכחת גבי ע"ז שגג בלא מתכוין
י
בהנהו דמייתי אביי ה"מ
לאוקמי באלי אתה והר"א
רבינו חננאל
אבל מ"מ גם לאביי לא מיתוקמא
אי דקבלה עליה באלוה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה באלוה לאו כלום הוא
ממיץ מפרש דע"ז שכבר
ברייתא שפיר בהכי דהא אם חלל
יא
אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מאי
עבדוהו פ"א לשם ע"ז חייב
איתמר נתכוין להגביה את
ו)
❖
בה אפי' מאהבה ומיראה:
התלוש וחתך את המחובר,
שבת מאהבה ומיראה נמי חייב ולהכי
איכא למימר אלא באומר מותר משא"כ בשבת דפטור לגמרי ע"כ לא בעא מיני'
לכולי עלמא לא מחייב
איצטריך בסמוך לאוקמא אליבא דאביי
קרבן דהא לא אתכוין
רבא מרב נחמן אלא אי לחיובי חדא אי לחיובי תרתי אבל מפטרי לגמרי לא
שגג בלא מתכוין ה"ד דסבור רוק הוא
למלתא דאית בה איסורא,
מוסף תוספות
אלא
אלא להגביה בעולם נתכוין,
ובלעויב: עד כאן לא בעא מיניה
א. וזה מתעסק בעלמא
אע"פ שחותך את המחובר
רבא מרב נחמן כו'. וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת ולא הוי פטור לגמרי וי"ל דניחא ליה
הוא לא נתכוין לשום דבר
לא קרינן ביה נפש כי
יג
של איסור ולא אפילו
תחטא בשגגה. ולא הוי
לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה דדילמא אפי' תרתי מיחייב דכי אוקי הכא באומר מותר היינו בנתעלמה ממנו לפי שעה
לשם מלאכה האסורה
חוטא בשגגה אלא מתכוין
דהיינו דומיא דהעלם זה וזה בידו כדפי' לעיל דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"ז אינו ישראל כלל כיון שמודה בע"ז דדוחק
יד
ואמרינן בכריתות. (יט).
למעשה מביא לידי חטא,
להעמיד בתינוק שנשבה לבין העכו"ם: רבא אמר פטור. ואם תאמר והא אמר בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) דע"ז
אשר חטא בה פרט
והוא אינו יודע שהוא
למתעסק.
ריטב"א.
חוטא. אבל אם נתכוון
וגילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור אם כן אפילו לא מקבל ליה חייב ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר במס' ע"ז בפרק ר'
ב. משמע. תוס' הרא"ש.
לחתוך את התלוש שהוא
ג. אביי ורבא. תוס' הרא"ש.
מותר ונזדמן לו מחובר
ישמעאל (דף נד.) דאפילו בע"ז בצינעא וחי בהם ולא שימות בהם והא דקאמר רבא בפ"ב דכתובות (דף יט.) גבי עדים שאמרו
טו
ד. דדכוותה מיירי. ריטב"א.
וחתכו, רבה אמר פטור
להם חתמו שקר כו' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ה"פ אפילו מאן דמחמיר לא
ה. שנתכוין. תוס' הרא"ש.
דס"ל שאינו קורא ביה
ו. אבל אסור. תוס' הרא"ש.
מחמיר אלא בע"ז ג"ע ושפיכות דמים דאם כן דטעמא דרבא דפטר הוי משום הכי מאי מייתי אביי בפ' ד' מיתות (סנהדרין סא:) מכמה
נפש כי תחטא בשגגה אלא
ז. וליכא למימר דפליג
בזמן שמתכוון לדבר אסור
ברייתות לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר (שם עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא וי"ל דסבר רבא דאפי' למ"ד דחייב למסור
אדאביי ורבא דלא מדכר
כשיקרא שוגג באיסורו,
את עצמו אם לא מסר עצמו לא מיחייב מיתה בבית דין וקשה לרשב"א דאמר רבא במסכת ע"ז הכל היו בכלל לא תעבדם
לה הכא והתם, ולא עוד
ל)
וזה לא נתכוון אלא
אלא דהתם (כריתות כ.)
לחתיכת תלוש. אביי אמר
כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל שאר אונסין הוו בכלל לא תעבדם וחייב א) והכא פטור
איכא ברייתא דמסייעא
חייב דהוא מכוון לחתיכה
אפי' מאהבה דליכא אונס מיתה וי"מ דההיא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם אע"ג דלא מקבל עליה לאלוה אבל הכא במפרש
לשמואל דתניא היו לפניו
בעלמא ויש בחתיכה איסור.
שתי נרות דולקות או
וסבר אביי שאין צריך
דקעביד מאהבה ומיראה אי נמי אפילו בסתם ובע"ז שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי עלה
כבות נתכוון לכבות את זו
להתכוון במעשיו לדבר
התם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם [וקאמר רבא כהמן ולא כהמן
וכבה את זו או שנתכוון
שהוא באיסורו, אלא כל
להדליק את זו והדליק את
מעשה שיש במינו איסור,
דאילו התם מיראה והכא לאו מיראה] ומההיא גופא נמי יש לדקדק דחייב אע"ג דלא קבל עליה באלוה דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא
זו פטור, והיינו שמואל.
אף על פי שלא נתכוון
דאדם שכמותך דשרי והיינו בלא קיבלו עליו באלוה ועוד דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס:) הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו
טז
ריטב"א. ח. לפרש נתכוין
לדבר שיש בה איסור כיון
להגביה את התלוש כגון
שנזדמן לו דבר איסור
אע"ג דקא מכוין לבזוייא הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע"ג דקא מכוין למירגמיה אלמא דחייב אע"פ שאין מקבל עליו באלוה
שהיה סבור שעשב זה
הריני קורא בו כי תחטא
ומיהו יש לפרש אע"ג דקא מכוין לבזוייא מכוין לעובדה דרך בזיון וברגימה זו והא דלא דחי ראיות דאביי בעובד מאהבה ומיראה סתם משום
בשגגה. וכן לענין נתכוון
היה תלוש ונתכוין
דסתם עובד כמדעתו דמי וא"ת ולמאי דפטר רבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמרינן במדרש ששתי צורות היו על לבו ועוד משום
להגביהו ונמצא מחובר
לזרוק שתים וזרק ד',
וחתכו, אבל נתכוין
לרבה פטור דהא לא
קידוש השם כדאשכחן בירושלמי במסכת שביעית בפ"ד כגון פפוס ולולינוס אחיו שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו מהם מ):
לחתכו והיה סבור שהוא
נתכוון לדבר האסור בשגגת
באומר מותר. והא דמעטינן בפ"ב דמכות (דף ז: ושם) בשגגה פרט לאומר מותר שאני גבי גלות דטובא בשגגה כתיבי התם ולהכי
תלוש בהא פליגי דאין זה
איסורו אע"פ שמתכוון
מתעסק. תוס' הרא"ש.
למקצתו, דסבר ליה צריך
נמי אמר בסוף פ"ב דב"ק (דף כו: ושם) היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם לענין גלות פטור מבשגגה לענין שבת פטור
ט. [דלפרש"י] הוה ליה
להתכוון לכל האיסור
משום דבעינן מלאכת מחשבת והשתא תיפוק ליה דגבי שבת נמי כתיב בשגגה אלא ודאי דוקא גבי גלות ממעטינן משום דכתיבי בשגגה טובא:
למימר דומיא דשבת, היו
בשגגת איסורו, ולאביי
לפניו חלב ושומן ונתכוין
חייב דהא נתכוון לזריקה
לאכול השומן ואכל החלב. תוס' הרא"ש. י. [ו]ה"ק דרישא מיהת לאביי ניחא. ריטב"א. יא. דהא קתני משא"כ בשבת דפטור, ונזדמנה לו זריקה אסורה. אמר (רבא) [רבה] מנא אמינא לה דפטור, דתניא חומר בשבת משאר מצות, שהשבת עושה שתים בהעלם
וזה אינו כי המחלל שבת מאהבה ומיראה חייב הוא. ריטב"א. יב. [ד]אי ניחא לאביי מאהבה ומיראה מה הוה קשה ליה לאביי. אחת חייב שתים מה שאין כן בשאר מצות. חומר בשאר מצות, ששאר מצות שגג בלא מתכוון חייב, משא"כ בשבת. ואוקימנא
תוס' הרא"ש. יג. דקתני בהדיא. תוס' הרא"ש. יד. [ד]אינו שכוח כל כך דכי מדכרו ליה מדכר. לעיל ע: תוס' ד"ה העלם. טו. נאמר. דשגג בלא מתכוין בשבת דפטור [בכה"ג דנתכוין לחתוך את התלוש וכו']. ודייקא הא מתניתא כרבה דאמר נתכוון לחתוך את
תוס' סנהדרין סא: טז. דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני'. תוס' סנהדרין סא:
התלוש וחתך את המחובר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה (דאיסודא) [דאיסורא]. ושקלו וטרו בהא דתנן עשה בהעלם אחד שתים
בשבת חייב שתים, ובשאר מצות כי האי גוונא אינו חייב אלא אחת. היכי דמי [אילימא] קצר וטחן בשבת, כיוצא בו בשאר מצות
אכל חלב ודם, הכא שתים מחייב והכא שתים מחייב. אלא קצר וחזר וקצר בהעלם אחד, כיוצא בו בשאר מצות אכל חלב וחזר ואכל חלב בהעלם אחד, הכא חדא מחייב והכא חדא מחייב. ודחינן מאי שאר מצות דקתני ע"ז, והכי קתני חומר בשבת שאם קצר וטחן
בהעלם אחד בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב שתים, מה שאין כן בע"ז. כי (אם) בע"ז אם זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכדר' (יוסי) [אמי]. ודחינן לא מיתוקמא מתניתין בע"ז, דקתני סיפא שגג בלא מתכוון בשאר מצות חייב משא"כ בשבת.
שגג בלא מתכוון בע"ז היכי משכחת לה, אי נימא דחזא ע"ז וסבר כי היא בית הכנסת, והשתחוה [לה], כי האי גוונא פטור הוא דהא לבו לשמים. ואלא דחזא אנדרטא וסגיד לה, אי דקבלה עילויה באלוה, מזיד הוא ולאו בר קרבן הוא, ואי לא קבלה עילויה באלוה,
כיון דבשוגג השתחוה כנגד האי אנדרטא לא מחייב דהא לא עביד מידי. אלא כגון שהשתחוה לע"ז מאהבה, שראה צורת ע"ז ואהבה. או אדם שהעמיד עצמו ע"ז כהמן והשתחוה לו מאהבה בשגגת אלהים אחרים, פי' שנעלם ממנו שמשתחוה לע"ז מאהבה חייב,
או שנעלם ממנו כי אלו העבירות בע"ז מחייב וזה פירוש מאהבה. או מיראה נמי, כגון מי שנתיירא מן הע"ז והשתחוה לו בשגגת אלהים אחרים, או בשגגת עבירות, דלא הוה ידע כי האי גוונא חייב. אי אמרת כי האי גוונא שגג בלא מתכוין בע"ז חייב, ניחא לאביי
דמחייב, דגרסינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות דאיתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה כגון המשתחוה מאהבתו לו או מיראתו ממנו לאדם הנעבד כהמן בשוגג, שלא היה יודע כי העובד מאהבה או מיראה חייב, אביי אמר חייב דהא פלחא לע"ז, רבא אמר פטור דהא לא
קיבלה עליו באלוה. הניחא לאביי אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר. ואמרינן לא משכחת שגג בלא מתכוין בע"ז אלא באומר מותר. פי' כגון מי שנעלם ממנו עבודת אלהים אחרים, ששכח הכל לגמרי, שנמצא בידו העלם אלהים אחרים והעלם עבירות ואומר
שמותר, וכי האי גוונא בע"ז (אחרינא) חייב בשבת פטור לגמרי. ואקשינן ומי איכא למימר דפטור לגמרי, דהא עד כאן לא בעא מיניה רבה מרב נחמן העלם זה וזה בידו, פי' העלם שבת והעלם מלאכות בידו מהו, אלא לחיובי חדא או תרתי, אבל למפטריה לגמרי לא.