כלל גדול פרק
שביעי
שבת
עג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
לאו רישא בע"ז וסיפא בשאר מצות. תימה לר"י דלוקמא
דסבור שומן הוא
ואכלו. והיינו דשגג דסבור שומן הוא ולא נתכוין
כו
א) [ב"ק כו: ע"ש],
א מיי' פ"ב מהלכות
ב) [עמ"ש לעיל עב: על
שגגות הלכה ז:
לאכול חלב וחייב. ואף על פי דמתעסק הוא לרבא דהא לא מתכוין
כולה בשאר מצות ומאי מה שאין כן בשאר מצות כגון שחט
כז
הגליון], ג) [לעיל סט. וש"נ],
ב מיי' פ"א מהלכות
לאכילת איסור חייב דאמר שמואל בכריתות (פ"ד דף יט:) בחלבין
וזרק בחוץ דאינו חייב אלא אחת כדאמר אביי בפרק אחד דיני
ד) [לעיל סט. ע:] ה) ס"א
שבת הלכה ח:
כח ג מיי' פ"ז מהלכות
אלו אבות, ו) לעיל ו: מט: סט.
ועריות מתעסק חייב שכן נהנה אבל בשבת פטור דלא נהנה והיינו
ממונות (סנהדרין לד:) שם תעשה עשאן הכתוב עשיה אחת ור' אבהו
ע: לקמן צו: ב"ק ב. [כריתות
שבת הלכה א סמג
❖
סייעתא לדידיה דאמר נתכוין לחתוך
נמי דפליג מודה דלרבי ישמעאל
ב:], ז) [פי' מותח חוטי
לאוין סה:
השתי], ח) [לקמן קה.],
את התלוש וחתך את המחובר פטור:
בשחיטה וזריקה ולר' עקיבא בהעלאה
אלא לאו רישא בעכו"ם וסיפא בשאר
ט) לעיל ב: [שבועות ה:],
ואביי. אמר לך לעולם כי האי גוונא
וזריקה דאינו חייב אלא אחת דמחד
מצות ושגג בלא מתכוין בשאר מצות
י) [לקמן עד:], כ) [דף קה:],
מוסף רש"י
אף בשבת חייב דלאו מתעסק הוא
קרא נפקי ושגג בלא מתכוין כגון
ל) [דף עד:], מ) [לקמן עה.],
ה"ד דסבור דשומן הוא ואכלו משא"כ בשבת
נ) [עי' תוי"ט ד"ה והעושה
דידע לה לשבת במאי.
והיכי דמי מתעסק דשאר מצות
שנתכוין לשחוט בהמת חולין והיה
❖
שתי], נ) [בפירקין דף נא:],
דפטור דנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את
הלא בכולן שגג, כסבור שכל
חייב קסבר רוק הוא שהיה חלב
צריך לשל חולין ונמצאת של קדשים
(ד)
ל"ט מלאכות מותרות (לעיל
המחובר פטור ואביי שגג בלא מתכוין ה"ד
סט.). בתחומין. דאינן
נימוח ובלעו דלא איכוין לאכילה
דכוותה בשבת נתכוין לחתוך תלוש
❖
בקרבן (שם).
הגהות הב"ח
דסבור רוק הוא ובלעו משא"כ בשבת
א
דרוק לאו בר אכילה הוא אלא בליעה
ונמצא מחובר ולא היה צריך אלא
(א) גמ' רבא אמר פטור
דפטור דנתכוון להגביה את התלוש וחתך
לתלוש דפטור דמלאכת מחשבת
דכתיב (איוב ז) עד בלעי רוקי ועלתה
דהא לא קמיכוין: (ב) שם
מוסף תוספות
את המחובר פטור אבל נתכוון לחתוך את
בעינן וי"ל דלא מצינן לפרושי הכי
בידו אכילה דהא לא איכוין לאכילה
תרתי לא מיזדרקא ליה:
(ג) שם משכח' לה דידע
דמשמע דפטור בשבת לפי ששגג בלא
ודכוותייהו דשבת דפטור נתכוין
א. במתניתין. תוס' הרא"ש.
התלוש וחתך את המחובר חייב: איתמר
לאיסורא דשבת וידע לה
ב. מתיר ע"מ לקשור. פסקי
להגביה ועלתה בידו חתיכה: דהא
מתכוין דכה"ג אפילו נתכוין למחובר
נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע רבא
לאיסור מלאכות: (ד) תוס'
הרא"ש סימן ב'. ג. וקטר חד
א)
ב)
לא איכוין לזריקה דאיסור. ויהא
זה ונמצא מחובר אחר פטור דאין זה
ד"ה אלא וכו' לשל חולין
כלומר. רש"י שם. ד. כמו
אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור
ונמצאת אחרת והיא של
שהוא. רש"י שם. ה. דאי לא
מלאכת מחשבת וליכא לאוקמי נמי
שוגג בשבת או במלאכה אבל זה אינו
קדשים וכו' תלוש זה ונמצא
הוה ליה למפרך והא
(א) דלא קמיכוין לזריקה דארבע אביי אמר
דמיירי כשנעשה מחשבתו כגון שהיה
שוגג לא בשבת ולא במלאכות אלא
מחובר אחר ולא: (ה) בא"ד
מתיר שלא ע"מ לקשור
חייב דהא קמיכוין לזריקה בעלמא כסבור
בשאר מצות כגון הבא על
הוא. ריטב"א להלן עד:
צריך לחתוך מה שחתך אלא שהיה
מתעסק בדבר אחד של היתר ועלתה
❖
הזכור והביא עליו זכור
ו. פיסוק. תוס' הרא"ש.
רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים רבא
בידו איסור: וצריכא. לאיפלוגי
סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר
והבא על הבהמה. נ"ב עי'
❖
פרק ד' מיתות דנ"ד:
אמר פטור ואביי אמר חייב רבא אמר פטור
הא ליכא למימר דכה"ג אם פטור
בכולהו אף על גב דדמי להדדי:
ב
רבינו חננאל (המשך)
דארבע בלא תרתי לא מזדריק. וזה
לענין שבת מאשר חטא בה פטור נמי
דהא לא מיכוין לזריקה דאיסורא ואביי אמר
לעזי רש"י שנתכוין לשתים וזרק ארבע נעשית
לענין חוץ ומיהו עוד קשה דלוקמא
נהנה, והמתעסק בשבת
חייב דהא קא מיכוין לזריקה בעלמא וצריכא
פטור מלאכת מחשבת
כולה בשאר מצות כגון (ה) נרבע לזכר
מחשבתו דהא יש בכלל ד' שתים
דאי אשמעינן קמייתא בההוא קאמר רבא
קרפי"ר. להתיר (סיב או
אסרה תורה. ור' יוחנן
הלכך לאו מתעסק הוא: דלא איכוין
ורבע את הזכר והבא על הבהמה
התם בפרק ארבע מיתות
אריג לחוטיו).
דהא לא קמיכוין לחתיכה דאיסורא אבל
אורדי"ר. להשתות (לערוך
כדתני תנא הדא מתניתין
לזריקה דארבע. ובציר מהני לא
והביא בהמה עליו דבין לאביי ובין
קמיה, דחאה ואמר ליה פוק
את חוטי השתי לקראת
נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דארבע בלא
שם זריקה עלה: אבל כסבור רה"י
לר' אבהו לר' עקיבא אינו חייב אלא
תני לברא, דכל מתניתין
האריגה).
תרתי לא (ב) מיזרקא ליה אימא מודה ליה לאביי
ליצי"ש. נירים (ניר כמין
דלא מיתוקמא רישא וסיפא
הוא וכו'. דנתכוין לזריקה גמורה:
אחת והשתא שגג בלא מתכוין
בחד טעמא לאו מתניתין
עין במתקן-אריגה, שבו
❖
ואי אשמעינן בהא בהא קאמר רבא דהא
משכחת לה. להאי שנשתכחה תורת
מיתוקם שפיר דמיפטר בשבת מאשר
תרצתא היא, ר' יוחנן
השתי עובר).
לטעמיה דאמר בסוף פרק
לא קמיכוין לזריקה דארבע אבל כסבור רה"י
כל הלכות שבת ממנו ואפילו הכי
חטא בה וכגון שנעשית מחשבתו וגבי
המפקיד מאן דמתרגם לי
חשיבא ליה כזדון שבת ושגגת
עריות לא מיפטר שכן נהנה:
ונמצא רה"ר דמכוין לזריקה דארבע אימא
חבית אליבא דחד תנא
רבינו חננאל
העושה שני בתי נירין. צריך
מובילנא מאניה בתריה לבי
מלאכות לחיוביה אכל חדא כגון דידע
מודי ליה לאביי צריכא תנן אבות מלאכות
ג)
וחזרנו לפרק פירוק
מסותא. נתכוון לזרוק ב'
לפרש למה פירשא כאן
ליה לשבת באיסורין וטעה בשיעורין
וזרק ד' אמות, (רבא)
אחר משום דקשיא דלא
ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה
ובאורג ובפוצע ובתופר ובכותב
שנתכוין לפחות מכשיעור ועשה
[רבה] אמר (חייב) [פטור]
מיתוקמא סיפא דהא
נ)
לי וא"ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחד
אביי אמר (פטור) [חייב],
מתניתין בע"ז אוקמי הכי,
כשיעור דלכולן יש שיעור: אלא לרבא
שיעור טפי מבשאר:
פשוטה היא. ומקשינן
רישא בע"ז דקתני עשה
הקושר והמתיר. צ"ע אי
חייב על כל אחת ואחת בשלמא לאביי
דאמר פטור היכי משכחת לה.
לרבא ממתניתין דקתני
שתים בהעלם א', בשבת
דאמר כי האי גוונא חייב משכחת לה דידע
ארבעים חסר אחת, ואמר
חייב ב' משא"כ בע"ז,
דמיחייב שום אדם על כל מלאכה
מיחייב במתיר שלא
ר' יוחנן עלה שאם עשאן
שאם זיבח וקיטר וניסך
דאסורא שבת וידע לה איסור מלאכות וקא
ומלאכה שבהעלם אחד על כרחך
על מנת לקשור אי לא ומדלא תני ליה
ב
(ג)
כולם בהעלם אחד חייב
בהעלם א' אינו חייב אלא
על כל אחת ואחת. ולא
אחת כר' אמי. אבל סיפא
בזדון שבת ושגגת מלאכות הוא
כדתני מוחק ע"מ לכתוב אין לדקדק
טעה בשיעורין אלא לרבא דאמר פטור היכי
משכחת כהאי גוונא דחייב
דקתני בשאר מצות שגג
דבעית לאשכוחיה והכא דאיעלימו
דהכי נמי לא קתני סותר ע"מ לבנות
משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות
בכולן אלא בזדון שבת
בלא מתכוין חייב משא"כ
ושגגת מלאכות. בשלמא
בשבת דפטור, בשאר מצות
כולהו מיניה מאי זדון שבת איכא במה
ובפ' במה מדליקין (לעיל לא:) אמרינן
הניחא אי סבר לה כר' יוחנן דאמר כיון
לאביי דאמר כי האי גוונא
דלאו ע"ז היא, והיכי דמי
ניכר לו שבת משאר ימים:
בהדיא דבעינן סותר ע"מ לבנות ולפי
חייב [כו'], [וקא טעה]
כגון שהיה סבור שהוא
ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכחת
מתני' הזורה. ברחת לרוח:
מה שפירש רש"י בגמרא (דף עד:)
בשיעורין כגון זריקת ב'
שומן ואכלו ונמצא חלב,
לה דידע לה לשבת בלאו אלא אי סבר
אמות וזריקת ד' וכיוצא
כגון זה בשאר מצות
הבורר. פסולת בידיו: המרקד.
דאי מתרמי ליה תרי קיטרי בהדי
בהן. אלא לרבה דאמר כל
הוא דחייב, אבל בשבת
לה כרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת
הדדי בשני חוטין זה אצל זה שרי חד
בנפה. ובגמ' [ע"ב] פריך הני כולהו חדא
כה"ג פטור היכי משכחת
כי האי גוונא נתכוון
ג
[לה], בזדון [שבת] ושגגת
לחתוך בתלוש וחתכו
דידע לה לשבת במאי ד) דידע לה בתחומין
היא דלהפריש פסולת מתוך אוכל
ומניח חדד משמע דמיחייב בלא על
מלאכה. הניחא אליבא דר'
ונמצא דמחובר לקרקע
ואליבא דר"ע: מתני' אבות מלאכות
נעשות שלשתן: האופה. לא הוה
מנת לקשור ולשון קטר לא משמע
ה
פטור. ודחי אביי ואמר
יוחנן דאמר כיון ששגג
ה)
ו) ג
לא כי האי גוונא לעולם
בכרת אע"פ שהזיד בלאו
במשכן דלא שייך אלא בפת ופת לא
כפירושו אבל ר"ח פירש וכן משמע
ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר
אימא לך חייב, והיכי דמי
משכחת לה דידע דאיסור
שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו
בירושלמי ס) כשנפסק חוט בשני מקומות
שגג בלא מתכוין דבשאר
השבת בלאו, אלא לר"ל
והמעמר והדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד
מצות חייב ובשבת פטור,
דאמר עד שישגוג בלאו
קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת
ונקשר מתירין ב' הקשרים ומשליכין
והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו
כגון שנתכוין בבליעה דרוק
וכרת היכי משכחת לה.
וארגמן ותולעת שני. ובגמרא פריך
לחוץ האמצעי וחוזרין וקושרין שתי
י)
ו
ובלעה ונמצא חלב, שאע"פ
ושנינן דידע לה בתחומין
והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה
ז)
דשביק תנא מבשל דהוי בסממנים
הראשים זה בזה ואין בו אלא קשר א'
שלא נתכוין לאכילה דחייב
ואליבא דר' עקיבא כמו
שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע
בשאר מצוות, ובשבת
שאמרנו למעלה. דאביי
ונקט אופה. ושיעורן של אלו כגרוגרת
ולפי זה משמע דבעי מתיר ע"מ
כה"ג דנתכוין להגביה
אליבא דר' יוחנן פשוטה
שני חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי
חוץ מחורש דבכל שהוא לקמן בפרק
לקשור והא דלא תני ליה במתיר ובסותר
ח)
היא, אלא אפילו לריש
דבר תלוש והגביהו ונמצא
שחתכו מן המחובר [פטור].
לקיש כיון דסבר אביי
תפירות הקורע על מנת לתפור [שתי תפירות]
הבונה (דף קג.): הגוזז צמר. וכל
פירשתי בפרק ב' (דף לא: ד"ה וסותר):
אבל אם נתכוין לחתיכה
כשנתכוון למקצת האיסור
מכדי בשגגת איסורו ונזדמן לו כל
שאר מלאכות שייכי בצמר של מלאכת
הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו
בעלמא חייב, (כגון) [וכ"ש]
בשאר מצות אם נתכוין
האיסור חייב, כגון המתכוון
המשכן: המלבנו. מכבסו בנהר:
והמעבד את עורו והממחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על
לזרוק ב' אמות שהן מקצת
לאכילה בעלמא [חייב].
המנפצו. קרפי"ר בלע"ז: המיסך.
וכדר' נחמן דאמר המתעסק
איסורו כי האיסור ד' אמות,
מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש
בחלבין ובעריות אע"פ
ונתכוון לזרוק שתים מתוך
אורדי"ר: בתי נירין. ליצ"ש שנתן
המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:
שלא נתכוון חייב שכבר
ארבע (וניזרק) [ונזדמן]
ט)
שני חוטין בתוך הבית ניר. ובגוזז
לו שזרק ד' חייב. מוקים
גמ' לה אליבא דר"ל במכיר
ובמלבן וכולהו אינך מפרש שיעורן
את השבת באיסור מלאכות
לקמן בפרק האורגכ): הפוצע. מנתק. פעמים שיש בשני חוטין יותר מדאי ומנתק מהן ומקלישן לצורך. והני כולהו ממיסך ואילך עד קושר ומתיר שייכי
ויודע (בשיעורו) [בכולן],
ביריעות. ולקמן מפרש מאי קושר ומאי מתיר איכא: ותופר וקורע. ביריעות הוא: על מנת לתפור. פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אא"כ
ושוגג בלאו שבשיעור.
ל)
אבות מלאכות ארבעים
קורעו כדמפרש בגמראמ) אבל קורע שלא לתפור לא הוי במשכן: הצד את הצבי. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים למשכן בעורותיהן: המולחו. לעור:
חסר אחת.
ממחקו. מגרר שערו: מחתכו. מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים: כותב ומוחק. לקמן (דף קג:) מפרש למאי מיבעיא למשכן שכן רושמין על
קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזו ואות בזו ומוחק פעמים שטעה: מכבה ומבעיר. באש שתחת הדוד של סממנין: מכה
בפטיש. הוא גמר
כל מלאכה שכן אומן
מכה בקורנס על הסדן
להחליקו
בגמר מלאכה
ומתניתין
נמי
לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה:
גמ'