עג:
כלל גדול פרק שביעי שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מכדי
גמ'
מכרב כרבי ברישא והדר כו'. לא שייך למידק הכי בהא
מנינא למה לי. ליתני אבות מלאכות
הזורע והחורש כו'
כט א מיי' פ"ז מהלכות שבת
א) [לעיל סט. וש"נ] כריתות ב:,
ב) [גיטין סה: ב"ב יט.], ג) גי'
הלכה ח ופ"ז מהלכות
ואנא חזינא אי ארבעין ל) נינהו: שאם עשאן כו'. ובא להודיעך
דקתני המכבה ברישא והדר המבעיר דהכא כל סידורא
רש"ל, ד) [צ"ל אבא עי' רש"א
שגגות הלכה ג:
דפת נקט כסדר לבד מחרישה: משום זורע. אין להוכיח מכאן
שאם נתעלמו כל הלכות שבת ממנו (ג) חייב כמה חטאות עליו:
ל ב מיי' פ"ז מהל' שבת הלכה
בסוגיא דלעיל לד. ד"ה גמרא
סימן וכו'], ה) [מו"ק ב:],
ג והלכה ט:
מכרב כרבי. חורשין: בא"י.
דצריך להתרות אתולדה משום אב דהא לא קאמר שצריך להתרותו
קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה
א
לא ג מיי' פ"ח מהלכות שבת
ו) לקמן פא: ע"ש, ז) ביצה ח.
משום זורע אלאב דאם התרה בו
ואשמעינן דהא נמי חרישה היא:
חגיגה י., ח) [לעיל יב. לא: לקמן
הלכה ב:
גמ' מנינא למה לי א"ר יוחנן שאם עשאן
לב ד שם הלכה ד:
כולן מלאכה אחת הן. דזומר נמי
משום זורע דחייב אבל בריש פרק
קה: קו. קכא: עי' תוס' לקמן
א)
א
לג ה מיי' פ"ז מהלכות שבת
צד. ד"ה את המת וחגיגה י.],
תולין (לקמן קלח.) משמע קצת דצריך
לצמוחי אילנא הוא. ונפקא מינה דאי
כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:
ט) נ"א והגודד, י) [גי' הרמב"ם
הלכה ב:
לד ו מיי' פ"ח מהלכות שבת
להתרות אתולדה משום אב דקאמר
עבד ליה כולן בהדי זורע לא מיחייב
והרא"ש והר"מ רבה וכן מוכרח
הזורע והחורש: מכדי מכרב כרבי ברישא
הלכה א:
עמ"ש לעיל עב: על הגליון],
משמר משום מאי מתרינן ביה (שיהא
אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה כו'.
לה ז מיי' פ"א מהלכות שבת
כ) [צ"ל המנפס פי' גאון המנפץ
ליתני חורש והדר ליתני זורע ב) תנא בארץ
חייב) רבה אמר משום בורר רבי
זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב
הלכה יז:
האוכל מן עפרוריתו חייב משום
ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי תנא
לו ח מיי' פ"ז מהלכות שבת
דש וכן המנפס מולל שבולים
זירא אמר משום מרקד וגם זה יש
מלאכה הוא דהיינו זורע אלא שזה
עכ"ל הערוך ערך פץ], ל) [צ"ל
הלכה ד סמג לאוין סה:
ב הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב
לדחות דהכי פירושוג משום מאי
בזרעים וזה באילנות וכן מבריך
לז ט מיי' פ"ח שם הל' ה סמג
חסר אחת נינהו], מ) [ועי' תוס'
כולן מלאכה אחת הן מאי קמ"ל [הא קמ"ל]
שם טוש"ע או"ח סימן ש"מ
לקמן צו: ד"ה ולר"א דמחייב
ומרכיב אבל זומר תולדה: זומר
מתרינן ביה שיהא חייב רבה אמר
ג)
ובב"ק ב. ד"ה ולר"א], נ) [דף
סעיף ט:
❖
חייב. משום תולדת נוטע דלצמוחי
העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת
משום בורר אבל אם התרו בו משום
לח י מיי' פ"ח מהלכות שבת
עה.], ס) צ"ל תני,
❖
עביד: ונוטע. גופיה וכן מבריך
הלי"א סמג שם:
מרקד פטור כיון דמתרהו משום דבר
אינו חייב אלא אחת א"ר ד)אחא א"ר חייא בר
ומרכיב: חייב משום זורע. כלומר
שאינו דומה לו הוא סבר שהוא
אשי א"ר אמי זומר חייב משום נוטע והנוטע
הגהות הב"ח
ג
מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו
אינהו נמי זורע הן זה אב בזרעים
מוסף תוספות
והמבריך והמרכיב חייב משום זורע משום
(א) גמ' דקניב סילקא וכו' וא'
וזה אב באילנות: משום נוטע לא.
סתם אל תשמר חייב ונראה שגם
משום נוטע והחורש: (ב) שם
א. דקאמר הכא חייב משום
זורע אין משום נוטע לא אימא אף משום
אמבריך ואמרכיב קאי: אימא אף
ר"ח רוצה לפרש כן ועוד ראיה
בשדה חייב משום חורש:
זורע. תוס' הרא"ש. ב. הא
זורע אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים
(ג) רש"י ד"ה שאם עשאן וכו'
קמ"ל. תוס' הרא"ש. ג. אם בא
ה)
ד
משום זורע. דהך זריעה באילנות ואי
דבריש בבא קמא (דף ב.) קאמר ולר'
שבת ממנו כמה חטאות חייב
להתרות בו משום אב. תוס'
❖
חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום
אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב
עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא
עליו:
הרא"ש. ד. אלא ודאי משמע
דאין צריך. תוס' הרא"ש.
נוטע א"ר יוסף האי מאן דקטל אספסתא
ותו לא: זומר. להצמיח הגפן:
אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה
ה. בשביעית. תוס' הרא"ש.
וצריך לעצים. להסקה משום דצריך
תולדה ולא משני דלהכי קרי ליה אב
חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום
ו. דאין דישה במחובר אלא
גליון הש"ס
בתלוש. שיטה להר"ן. ועוד
להם הויא תולדה דקוצר דצריך נמי
דצריך להתרות אתולדה [משום] אב :
דמ)
נוטע אמר אביי האי מאן דקניב סילקא חייב
תוס' ד"ה וצריך וכו'. מידי
זומר וצריך לעצים חייב שתים. והא
דלא דמי לדש כלל שנוטל
לקצור: דקטל אספסתא. שחת
שתים אחת משום קוצר ואחת משום (א) זורע:
דהוי אקורע ע"מ לתפור.
החטים מן הקליפות. ריטב"א.
דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין
וקוצרין אותו ג' פעמים בחדש וחוזר
מבואר דס"ל דאף היכא דאינו
דאי הכי מאי איריא תמרי,
והחורש: תנא החורש והחופר והחורץ
ה
מקלקל דצריך לאיזה דבר מ"מ
בוצר וגודר ומוסק ואורה
וצומח: דקניב סילקא. חותך תרדין
תו חזיוה לההוא גברא דהוה
דף כו.)
פטור ואפילו לר"י דס"ל שאינו
לחייב נמי תרתי. חי' הר"ן.
כולן מלאכה אחת הן אמר רב ששת ו היתה
מן המחובר וחוזרין וגדלין: החורץ.
קא כסח אמר להן כהן וזמיר אמרו ליה
ע"מ לתפור לא מקרי מלאכה
ה
[ועי' מהר"ם]. ז. דוקא
לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה
חשובה וכ"נ מדברי הכ"מ פ"י
בתמרים הוא דמחייב תרתי.
עושה חריצין בקרקע: מלאכה אחת
יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך
הלכה י מהלכות שבת. וק"ל
חי' הר"ן. ח. דממעט דגים
בשדה חייב משום חורש אמר רבא היתה
הן. אינו חייב אלא אחת דכולהו
אף על גב דהכא אמר חייב משום
ו)
מסוגיא דלקמן דף קה ע"ב
מדכתיב בקרא בקר וצאן מה
גם במ"ש תוספות דאפי' לר"י
הפרט מפורש גידולי קרקע
לרפויי ארעא עבידי: גבשושית. תל
לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה
נוטע התם מיירי בכה"ג שאין האילן
דמשמע פשיטא דניחא ס"ל
כו', זה אין לומר, דנהי
קטן: בבית. שייך בנין שמתכוין
מיתקן בכך אלא מתקלקל:
בשדה משום חורש אמר רבי אבא החופר
הא פשיטא דניחא ליה בעצים
דחשיבא בהמה גידולי קרקע
ז)
ז
(ב)
וצריך לעצים. נראה דאפילו לר'
להשתמש בהם אלא דעתה אינו
מכל מקום. תוס' כתובות ס.
להשוות קרקעיתו: משום חורש.
גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור
עושה כן בשבילו מ"מ מיקרי
ט. כיון דגמרי מסממנין בעינן
דמרפי ארעא: גומא וטממה. בעפר
יהודה דמחייב מלאכה
צריכא לגופה כההיא דלקמן דף
ממש שיהיה גדל מן הקרקע
עליה ואפילו לרבי יהודה דאמר ח) מלאכה
שאינה צריכה לגופה בעינן צריך
היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי
קג בתולש עולשין בארעא דלאו
כמו סממנין. תוס' כתובות ס.
שאינה צריכה לגופה חייב עליה ה"מ מתקן
דיליה: תוס' ד"ה מפרק וכו'
י. [וסבר] דיש דישה שלא
לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא
רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע
לגבי דבר הגדל ממש. עי'
בגידולי קרקע. תוס' הרא"ש
האי מקלקל הוא: והקוצר: תנא הקוצר
ח
להיות נזרע עם השדה: אלא
בענין זה $ מידי דהוה אקורע על
ברא"ם בפרשת וישלח בפסוק
להלן צה. יא. אבל לתוך
❖
ויהי לי שור וחמור:
הקערה דמי לסוחט זיתים
הבוצר ט)והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה
לעפרה. לכסות צואה: פטור עליה.
מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב
וענבים דלאוכל קיימי דאסור
אחת אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא
וכדאמר רבי יוחנן לקמן בפ' חבית
ואין כאן משום בנין בבית דקלקול
להוציא מהם משקה הכא
נמי דמעיקרא כשהם בדדין
לעזי רש"י
(דף קמה.) אחד כבשים ואחד שלקות
הוא ולזריעה נמי לא חזיא אבל אם
לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום
חשיב אוכל והשתא חולב
שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב
היה צריך לה חייב משום בונה:
תולש ואחת משום מפרק רב אשי אמר אין
דישקארגיי"ר [דישיריי"ר].
לתוך הקערה למשקה. תוס'
❖
הרא"ש להלן צה. יב. על גב
לרבי יהודה. בפרק המצניע (לקמן צג:)
לפרוק (בהמה ממשאה).
חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי
דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך:
דלא הוי מפרק ממש מיהו.
גבי מוציא את המת במטה: מתקן.
כמלאכה שאינה צריכה לגופה אלא
תוס' הרא"ש להלן צה. יג. דא"כ
והמעמר: אמר י)רבא האי מאן דכניף מילחא
טעמא לפי שאין דרך דישה בכך:
כמו מוציא את המת לקוברו אינו
אמאי איצטריך למימר משום
מוסף רש"י
ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין
ואחת
מפרק כלאחר יד הוא אפי'
ט
משום מפרק. אין נראה
צריך לגופה דהוצאה ולא למת אלא
זומר חייב משום נוטע.
לא הוי מפרק כלאחר יד כיון
עימור אלא בגידולי קרקע: והדש: תנא
לר"י כמו שמפרש רש"י
לפנות ביתו. והוצאה הצריכה לגופה
דמשום הזימור גדלי טפי (מו"ק
דליכא אלא איסורא דרבנן
ב:). החופר גומא. בונה בנין
שרי משום צערא, ולא
הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת
שמפרק האילן ממשאו מן הפירות
כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום
כ)
הוא ואם אינו צריך לה אלא ליטול
מסתבר למימר [ד]. תוס'
❖
אחר: מקלקל הוא. את ביתו: גודר.
הן: הזורה הבורר והטוחן והמרקד: היינו
שעליו אלא כמו שפירש רבינו שמואל
ו
ז
את העפר, אע"פ שהבנין בנוי
הרא"ש להלן צה.
י
אינו חייב משום בונה (חגיגה י.).
בתמרים: ומוסק. בזיתים: אורה.
שיש על התמרים קליפה העליונה
זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא
פטור עליה. כדמפרש טעמא
בתאנים: דשדא פיסא לדיקלא. זרק
וכשהוא מכה בתמרים מפרק את
בפ"ק דחגיגה, דכיון דאין צריך
דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן
רב נסים גאון
אלא לעפרה ולא לגומא אינו
פיסת רגבים לדקל: ואתר תמרי.
הקליפה מן התמרים והוי כמו דש
אע"ג
בונה ולא חורש אלא מקלקל,
ואפילו לר' יהודה דאמר
השיר התמרים: תולש. תולדה דקוצר:
שמפרק את התבואה מן השבולת:
וכל המקלקלים פטורים (ביצה
מלאכה שאינה צריכה לגופה
מפרק. פירש"י דהוה תולדה דדש וקשה לר"ת דבשילהי המצניע
ח.). משום מפרק. הנותק דבר
מפרק. תולדה דדש שמפרק תבואה משבליה לשון פורק מן החמור
חייב עליה, הני מילי מתקן
ממקום שגדל בו ולא מן המחובר
והאי מקלקל הוא. כבר
(לקמן צה.) אמר דחולב חייב משום מפרק ואי הוה
דישקארגיי"ר בלע"ז רבינו לוי וגם בתשובת רבינו משולם הגאון
אלא מן התלוש, ותולדה דדש
פירשנו בפרק א' עיקר דבריו
מצאתי כן ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות: אין דרך תלישה
תולדה דדש הא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה
הוא שמפרק תבואה מקשיה
של ר' יהודה. אבל [האי]
נ)
❖
(כתובות ס.).
מקלקל הוא, והוא ששנינו
ופריקה בכך. על ידי זריקה אלא או ביד או בכלי ותולש כלאחר
אלא בגידולי קרקע ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן
במשנה בפרק ר' אליעזר אומר
יד הוא ופטור: דכניף מלחא ממלחתא. שצבר מלח ממשרפות
דלא הוי גידולי קרקע אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי
האורג [קה] וכל המקלקלין
❖
פטורין.
קרקע כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דהא [ע"כ טעמא
מים דמתרגמינן חריצי ימא (יהושע יא) שממשיך לתוכו מים מן הים
רבינו חננאל (המשך)
ח
והחמה שורפתן והן נעשין מלח ואותו חריץ קרי מילחתא: משום
דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא
הייחור וטומנו [נ"א: וקוברו]
(לעפר) [בעפר] ומוציא ראש
רבינו חננאל
מעמר. שאף הוא כמאסף בשבלין הוא: המנפץ. פשתן בגבעולין:
בגידולי קרקע $לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה
ט
הייחור במקום [נ"א: למקום]
והמנפט. צמר גפן בקשת כדרך האומנין. וצמר גפן גידולי קרקע
גידולי קרקע כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פט.) מה דיש
רחוק. החורש, החורץ,
למה לי למיתנא מנינא [מ']
החופר כולן מלאכה אחת הן.
חסר אחת, אטו עד האידנא מי
מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' יצא החולב
הוא להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא
אסיקנא כל אילו משום חרישה.
לא ידעינן מנייני. ומשני ר'
קרי ליה תולדת מנפץ דצמר: ה"ג היינו זורה היינו בורר היינו
והמגבן כו' ודוחק לומר דברייתא דהמצניע אתיא כר"י דפליג לקמן
יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם
כל שהוא ליפות הקרקע בשדה
מרקד. היינו כמו הי ניהו. כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין
אדרבנן ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק
אחד חייב על כל אחת ואחת.
חייב משום חורש. וכל שהן
י
(ת"ש) [תנא] הזורע והזומר
בבית להשוות חייב משום
את הדד ומחליקו ואין נראה לר"י דבפרק חבית (לקמן קמד:) אמרינן
לתלת והלא כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן הפסולת:
והנוטע והמבריך והמרכיב
בונה, אבל להשוות קרקע
חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולר"ת מה לי
אע"ג
כולן מלאכה אחת הן. (קס"ד)
השדה חייב משום חורש,
[קמ"ל] כי העושה מלאכות
כדכתיב הלא אם שוה פניה.
לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה ולפירוש הקונטרס א"ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא)
הרבה מעין מלאכה אחת אינו
והוא כגון המדייר, והמעדר,
נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה ונראה דלפירוש הקונטרס הלכה כרבי יהודה דהאמר בפרק אע"פ (כתובות ס.) אמר רבי מרינוס
ס)
יא
חייב אלא חטאת אחת. שמעינן
והמכבד שהוא משוה גומות,
מינה שאילו השנויים במשנתנו
והמפעפע גושים, המסקל,
גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו רבנן ופסיק התם רב יוסף הלכתא כרבי מרינוס ואין
חשובין אבות והשאר הן
הממלא נקעים שתחת הזיתים,
נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן דמיחזי כמפרק ואף על גב דלא אסירא אלא מדרבנן לא שרי אלא משום דאיכא תרתי כלאחר
יב
יג
תולדות. וכל העושה אב
העושה עוגיות לגפנים, המברה
ותולדתו אינו חייב אלא אחת,
בחרשים, המצית אור בחישת
יד ובמקום צער: [ועי' תוס' כתובות ס. ד"ה מפרק ותוס' יבמות קיד. ד"ה וקסבר]
והעושה ב' אבות או ב' תולדות
הקנים ובאגם תמרים, ואמת
אע"ג המים המכשרת צדדים לזריעה,
דלאו אב אחת, [חייב] שתים.
ומיפרשא בגמרא דהזורק דר' אלעזר מחייב בגמרא דכריתות אתולדה במקום אב דידיה תרתי, ולית הלכתא כוותיה. ואסיקנא מדוקיא
וכל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש, כך הוא מפורש בירושלמי. וכן הא דאמר רבה היתה לו גומא וטממה אף זה משוה פני
אדמתו, בבית חייב משום בונה ובשדה משום חורש. וקיי"ל בהני כולהו כרבה. (א"ר אבא החופר גומא ואין צריך). פי' גבשושית, תל
דמתניתין דמאן דעביד כל מלאכות שבעולם ואפילו אלף מלאכות אינו חייב יותר מארבעים חסר אחת חטאות, שהכל נכללים בכלל
אבות ובתולדותיהן הללו. ירושלמי כל דבר שהוא משביח הפרי חייב משום זורע, המבריך, המרכיב, והמקרסם, המזרד, המפסל, המזהם,
של עפר שהיתה לו ונטלה בבית חייב משום בונה כו'. [אמר ר' אבא החופר גומא ואין צריך] לחפור חפירה אלא לעפר בעלמא בלבד
המפרק, המעשן, המתלע, הקוסם, הסך, המשקה, המנקב, והעושה בתים, חייב משום זורע. אמרינן משמיה דרב, הזומר חייב משום
הוא צריך, נטילת העפר אינה מלאכה, ומשום חפירה אינו חייב, שהרי לא נתכוין לחפירה. ואפילו לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה
נוטע, והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע, שמעינן מינה מדמוקים המבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע דיש תולדה
צריכה לגופה חייב עליה, ה"מ במתקן אבל האי דחפר מקלקל הוא בין בביתא) בין בשדה. וכי האי מילתא אמרו בהכל חייבין בראיה
[חגיגה י] שהן כהררין התלויין בשערה, מקרא מעט והלכות מרובות. ת"ר הקוצר, הבוצר, הגודר, האורה, כולן מלאכה אחת הן. פי'
לתולדה, וכולן נכללין בכלל אב אחד. הנוטע וולד הוא של זורע, כי הנוטע נועץ ייחור של אילן בארץ ומתגדל, [והזורע] כגון המפיל
הזרע לארץ וצומח. והזומר, המקום שזומר באילן מתגדל המקום ההוא ומוסיף פירות ונמצא כנוטע, לפיכך אמרינן בזומר חייב (שתים)
פיסה, צרור של אדמה. מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי. קיי"ל כרב אשי דאמר אין דרך תלישה ולא דרך פריקה בכך. הא דאמר
משום נוטע. ואם הוא זומר וצריך לעצים, (ו)נמצא כשזומר חייב משום נוטע כמו שאמרנו, ובנטילתו העצים נמצא כקוצר, לפיכך בזומר
רבה מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, קי"ל כאביי דאמר אין עימור אלא בגידולי קרקע, ואינו חייב אלא כשמעמר ד'
וצריך לעצים חייב שתים, משום נוטע ומשום קוצר. וכן מאן דקטיל אספסתא, ומאן דקניב סילקא, כולן דרך אחת הן וחייב שתים, בזמן
אמות ברה"ר. הדש (תנא) [הוא] המפרק הפסולת המחוברת באוכל (ומכינהן) [ומכינן] לברירה או כברה [בזרייה] או בהרקדה. המנפץ,
שיש שיעור קצירה ושיעור זריעה. [נ"א: וחייב שתים משום קצירה ומשום זריעה]. פי' המבריך, החופר בארץ ומבריך [נ"א: מרכין]
נופץ עפרורית מן האוכל, וכן המנפט, מולל שבלים. נמצא זורה והבורר והמרקד כולן מעבירין פסולת המעורבת באוכל
א) עי' תוס' פסחים מ"ז ע"ב ד"ה כתישה.