עד:
כלל גדול פרק
שביעי שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
האי מאן דפרים סילקא. דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר
דשלקי ליה שבעא זימנין. למתקן: ואי לא שקלי ליה. לאוכל מתוך
מד א מיי' פ"ז מהלכות
א
א) ע"ז לח., ב) [פי' הערוך
אוכלין שריט): מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין. ה"פ
שבת הלכה ה ופ"ח
ע"ז באריכות תמצא בערך
הפסולת מתוך שהוא רך ונימוקח) ע"י שנשלק הרבה: מסרח. והלכך
הלכה טו ופכ"א הלכה יח
חלתא ע"ש דקחשיב חייב
ואין בו בשול כלל קמ"ל דנהי דלשרורי מנא קא מכוין בשול מיהא יש
אוכל נמי כל זמן שמעורב בו הוי כפסולת ומיהו אוכל הוא ומחמירין
ב
סמג לאוין סה טוש"ע או"ח
משום בונה ולא קחשיב זה שכ'
סי' שכא סעיף יב:
רש"י הכא בד"ה חייב משום
עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל. ול"נ הבורר תורמוסין
בו דמירפא רפי והדר קמיט וחייב אבל אין לפרש קמ"ל דלא אמרי'
ג
מה ב מיי' שם פ"ח הלכה
ממחק עיי"ש ובזה תבין דעת
מתוך פסולת שלהן מששלקן פעם
לשרורי מנא קא מכוין דבפרק אין
וסברת תוס' ד"ה חביתא],
טו:
מו ג ד מיי' פ"ט מהל' שבת
ג) לקמן צט., ד) בכורות כה.
אחת ממרקין ומערין אותן המים
מעמידין (ע"ז לח.) אמרי' גבי האי
דשלקי ליה שבעא זימני ואי לא שקלי (א) ליה
[תוספתא פ"י], ה) [צ"ל
הלכה ו סמג שם:
ובורר המתולעות שלהן כמו שעושין
נכרי דשדא סיכתא לאתונא אי קבר
מסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי: והטוחן:
מז ה מיי' פ"י מהלכות שבת
אמר], ו) א"ל אביי כצ"ל,
לפולין וכן בכל פעם ופעם וזה בורר
בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי
ז) [פסחים עה: יומא מז.],
הלכה יג:
א"ר פפא $ האי מאן דפרים סילקא חייב
א
מח ו ז מיי' פ"ט מהל'
ח) במ"א: ונימוח, ט) [ועי'
האוכל ומניח הפסולת ואי לא שלקי
ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא
משום טוחן אמר רב מנשה ב האי מאן דסלית
שבת הלכה ז:
בתוס' לקמן קיד: ד"ה אלא
ליה מסרח גרסינן הלכך מששלקום
לבשולי מנא קא מכוין קמ"ל לשרורי
מט ח מיי' פי"א מהל' שבת
לקניבת ירק כו' ע"ש],
סילתי חייב משום טוחן אמר רב אשי אי
מנא קא מכוין : חביתא ותנורא
י) [לעיל מו. עי' תוס' שם ד"ה
הלכה ז:
פעמים ושלש חשיב ליה פסולת הואיל
ד
❖
נ ט שם הלכה ו:
דחוליות], כ) [דף עה:],
קפיד אמשחתא חייב משום מחתך: והלש
וחלתא. פי' רש"י דמשום בונה לא
ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק
נא י מיי' פ"י שם הל' א
והאופה: אמר רב פפא שבק תנא דידן
סמג שם טוש"ע או"ח
להו מסרחי וכשהוא נוטלן מתוך
מיחייב דאין בנין בכלים ואין נראה
סימן שיז סעיף א:
הגהות הב"ח
בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה
שאר מינין גרועין המעורבין בהן
דדוקא במחזיר מטה ומנורה של
נב כ מיי' שם הל"ט:
❖
נג ל מיי' שם הלכה י:
(א) גמ' שבעה זמני ואי
כפסולת מתוך אוכל דמי דהנהו
חוליות אמרי' דאין בנין בכלים אבל
י)
ה
תנא דידן סידורא דפת נקט אמר רב אחא
(לא שקלי) תא"מ ונ"ב ס"א
שאר מינין לא מסרחי דגמר להו
כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום
בר רב עוירא האי מאן דשדא סיכתא
לא שלקי וס"א ואי שקלי:
א)
ג
בישולייהו פעם ראשונה ושניה. ורבינו
בונה דאמרינן בריש הבונה (לקמן
(ב) שם אמר רבה שכן
מוסף רש"י
לאתונא חייב משום מבשל פשיטא מהו
קושרים ביתדו' אהלים ההוא
הלוי גריס ואי שקילי ליה מסרח
ד' קב:) האי מאן דעייל שופתא
והמורטו. שמחליקה מן
כצ"ל ותיבת קושרין נמחק:
דתימא לשרורי מנא קא מיכוין קמ"ל דמירפא
כשנוטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס
בקופינא דמרא חייב משום בונהו וצ"ע
(ג) שם דאי מיתרמו ליה
הצדדין ומורט מן הקנה את
❖
רפי והדר קמיט אמר רבה בר רב הונא
השער (בכורות כה.).
תרי קיטרי כצ"ל ותיבת
הלכך ההוא דשקיל הוי כפסולת
דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית
חוטי נמחק: (ד) רש"י ד"ה
דסוף פרקין : חכמה יתירה
האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל
והנשאר הוי אוכל עד שחוזר ונוטלו:
ד
כ)
חייב וכו' עושה שתי בתי
נירין. נ"ב ולקמן ר"פ האורג
פשיטא מהו דתימא כיון דהדר ואיקושא
שאני. והעושים אותם בטלה דעתם
דפרים סילקא. במ"ם גרסינן ולא
מוסף תוספות
פי' רש"י דהנך לאו נירין
אצל כל אדם כדאמרינן בהמצניע
בסמ"ך כדפירש בהעור והרוטב (חולין
אימא לא קמ"ל אמר רבא האי מאן דעבד
ממש כו' ע"ש בדף קה
ה
א. שכן דרכה בכך. תוס'
ע"א: (ה) ד"ה השתא כו'
הרא"ש. ב. נמי. תוס' הרא"ש.
(לקמן ד' צב:) גבי אנשי הוצל:
דף קכ.) מאי קיפה פירמא. מינציי"ר
חביתא חייב משום שבע חטאות תנורא
שכן צדי חלזון כו'. בריש אלו
שכשמתירו נראה כצ"ל ותיבות
ג. ולענין שבת ראוי לחייב
❖
בלע"ז מחתכו הדק: דסלית סילתי.
חייב משום שמונה חטאות אמר אביי האי
אין עושין נמחק:
משום דמבשל דלא מצי
עצים דקים להבעיר אש: ואי קפיד
קשרים (לקמן קיא:) פירש
לשרוריה אלא בהכי.
מאן דעבד חלתא חייב אחת עשרה חטאות
ב)
ריטב"א. ד. כיון דעיקר
אמשחתא. לחותכן במדה: מחתך.
בקונט' קושרין ומתירין פעמים קושרין
כונתו לשרורי מנא אין בו
גליון הש"ס
ואי חייטיה לפומיה חייב שלש עשרה חטאות:
העור מקצצו במדה: ונקט אופה.
את המכמורת ופעמים מתירין אותם:
משום בשולי גוים. תוס'
הגוזז את הצמר והמלבנו: אמר רבה בר בר
גמ' האי מאן דפרים סילקא
הרא"ש. עד שיתכוין
דלא שייך במלאכת המשכן כלל:
שכן
חייב. עי' לקמן דף קכח ע"א
לבישול גמור. תוס' ע"ז לח.
חנה א"ר יוחנן הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב שלש חטאות
סדורא דפת. שהתחיל בו נקט ואופה
ברש"י ד"ה שלא יקטום:
[ועי' מהרש"א ומהר"ם].
שם תולש חייב משום
ה. דהוי בנין עראי דאין בו
אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה רב כהנא אמר
במקום בשול דסממנין הוא דהוא
גוזז. עי' לקמן דף קז
אומנות וחיזוק. תוס'
בישול דפת: דשדא סיכתא. שהשליך
אין דרך גזיזה בכך ואין דרך מנפץ בכך ואין דרך טווי בכך ולא והתניא
ע"ב ובחידושי רשב"א שם:
הרא"ש להלן קב: ו. הלכך
ו
שם דאי מתרמי ליה תרי
בחביתא ותנורא אפיק חד
יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה:
משמיה דרבי נחמיה שטוף בעזים וטוו בעזים אלמא טוויה על גבי בהמה
ג)
חוטי. עי' לעיל דף עג
מינייהו ועייל בונה.
❖
לשרורי. לחזק ואין כאן בישול: דמרפי
ע"א תוס' ד"ה הקושר:
ריטב"א.
שמה טוויה חכמה יתירה שאני תנו רבנן ד)התולש את הכנף והקוטמו והמורטו
שם השתא לפני מלך וכו'.
רפי. ע"י חום האור והמים שבתוכו
חייב שלש חטאות (וא"ר) שמעון בן לקיש $ תולש חייב משום גוזז קוטם
פסחים דף עה ע"ב יומא דף
ה)
ז
ח
❖
יוצאין ולאחר שיצאו מימיו קמיט
מז ע"א:
רב נסים גאון
חייב משום מחתך ט ממרט חייב משום ממחק: י הקושר והמתיר: קשירה
מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו:
במשכן היכא הואי אמר רבא (ב) שכן קושרין ביתדות אהלים ו) (קושרים) ההוא
שכן צדי חלזון קושרין
דארתח כופרא. שהתיך זפת: דהדר
ומתירין. וזה חלזון היו
לעזי רש"י
קושר על מנת להתיר הוא אלא אמר אביי שכן אורגי יריעות שנפסקה להן
אקושי. חוזר ומתקשה: חביתא.
של
צובעין בדמו תכלת,
❖
מינציי"ר. לפרוס, לחתוך.
ומשכחת לה במנחות בפרק
חרס: שבע חטאות. טוחן הרגבים
נימא קושרים אותה א"ל רבא תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר וכי
התכלת [דף מד]
תנו רבנן
ושוחקן הדק הוי טוחן ובורר הצרורות
תימא $דאי מתרמי ליה תרי (ג) חוטי קיטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד $ ז) השתא
חלזון זה גופו דומה לים,
ברייתו דומה לדג, ועולה
הגסות מתוכן הרי שתים ומרקידן
רבינו חננאל (המשך)
לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני ממ"ה הקב"ה עושין אלא אמר רבא
פעם אחת לע' שנה, ובדמו
בנפה ומגבל הטיט דהיינו לש וממרח
בורר. וכשמחתך ממנו
צובעין תכלת לפיכך דמיו
ואיתימא
רבי עילאי שכן צדי חלזון קושרין ומתירין: כ והתופר שתי תפירות:
הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק הרי
מחתך, ועיקר מלאכה
יקרים. ואמרו עוד [שם מב]
והא לא קיימא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא שקשרן: הקורע
אמר ליה אביי לרב שמואל
ב)בניין (מלאכה). וגמר
ל
ממחק ומבעיר את האור בכבשן
בר יהודה הא תכילתא היכא
מלאכה והשואתה חייב
על מנת
לתפור: קריעה במשכן מי הוה רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו
ומצרפו בתוכו הרי מבשל. חיובא דחופר
צבעיתו. אמר ליה מייתינן
משום מכה בפטיש, הרי
❖ דלאחר שצרפו בכבשן הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים והוא גמר מלאכתו ואמרינן לקמן (דף עה:) כל מידי דהוי גמר
שבעג). בתנור עוד מוסיף
דם חלזון וסמנין כו'.
שכן
ליכא דאינו צריך אלא לעפרה: תנור
אחד שצריך להחליק את
חייב שמנה.
תוכו ולשוף אותו (גחלים)
[בחליה] וחייב משום
רבינו חננאל
מלאכה חייב משום מכה בפטיש אבל גבי חבית ליכא משום מכה בפשיט דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור: חלתא. כוורת של קנים: חייב י"א.
ממחק. מאן דעבד חלתא
זומר הקנים והוא צריך להם חייב משום קוצר ומשום נוטע אספם יחד הרי זה מעמר בירר יפות הרי זה בורר החליקן הרי זה ממחק עשאן דקות
חייב י"א חטאות. חתך קנה
עבר [אדם] שם, ואחרים
אומרים כל שלא שהה אדם
נעשה זומר וצריך לעצים
מאחת שתים או שלש הרי זה טוחן חתכן במדה הרי זה מחתך הסיך השתי הרי זה מיסך ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו
שם. הכא כיון דאשכחינן
חייב משום קוצר ומשום
הרי עושה שתי בתי נירין (ד) ארג הרי זה אורג חתך לאחר אריגתה כדי להשוותם הרי זה מכה בפטיש כדאמרינן לקמן [עה:] האי מאן דשקיל
מפורש בתלמוד א"י,
נוטע. כינס הקנים חייב
אקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש הרי י"א: ואי חייטיה לפומיה. לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור לאחר
כוותיה עבדינן, ומסקינן
משום מעמר. דקדק הקנים
לשמעתיה שיעור מה
חייב משום טוחן. חתכם
התפירה. ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת דאין בנין בכלים [לקמן קכב:]. מפשיט ליכא למימר בקנים דאין הפשטה
שמיסב על השולחן באותה
שיעור כגון אמה אמה חייב
אלא בעור. וי"מ שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי ומחייב ליה משום טוחן ולא נהירא לי דההיא טחינה מלאכה שאינה
סעודה בלבד. וכענין הזה
משום מחתך. קילפם חייב
גרסינן בגמרא ביו"ט פרק
משום דש. השליך קליפיהם
צריכה לגופה היא וטוב לי לפרש שעושה אותן דקות והוי כמאן דסלית סילתי: שטוף בעזים וטוו בעזים. קרא קדריש טוו את העזים
א' [ביצה יג:]
תנן התם
וקנים שאין ראויין למלאכה
(שמות לה) בגופן של עזים משמע: חכמה יתירה. כדכתיב וכל אשה חכמת לב אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד: התולש
המקלף שעורים מקלף אחת
חייב משום בורר. הטיל
[שם]
אחת על יד ואוכל, ואם
שיתיו חייב משום מיסך.
את הכנף. נוצה גדולה מן כנף העוף: והקוטמו. לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכר וכסת: והמורטו. לצד זנבו
קילף ונתן לתוך חיקו חייב,
וכשמטיל הערב עושה שני
שהוא קשה מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השיער בכר וכסת: משום מחתך.
דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי וגם מן
א"ר אלעזר וכן לשבת. והא
בתי נירין. וכשמכה אותן
רב מקלפי ליה כסי כסי, ור'
כדי לקרבן זה לזה ולהדחיק
הקנה אורג כובעים ועושה כובעים מכנפי עוף בלא שיער: משום ממחק. דתנן גבי עור [לעיל עג.] הממחקו: ביתדות אהלים. נועצים יתידות
חייא מקלפי ליה כסי כסי.
אורג. זה כל זמן שעושה
בקרקע כדכתיב יתדות המשכן [שמות לה] וקושרין היריעות בהן במיתריהם: קושר ע"מ להתיר הוא. וכי האי גוונא פטרינן ליה לקמן [קיג.] דתנן כל
אלא אי איתמר, אסיפא
(ארבעת) [ארעית] הכוורת.
קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו: בהדי הדדי. בשני חוטין זה אצל זה: שרי חד. לאחר אריגתן מתיר האחד מפני שבולטין
איתמר המולל מלילות של
וכשכופף הקנים למעלה
חיטין למחר מנפח על יד על
לארוג קירותיה בונה הוא.
ונראין: וקטר חד. כלומר מניח כמו שהוא: השתא כו' (ה) אין עושין. שכשמתירו נראה הנקב ביריעה שחוטיה היו כפולין ששה והיו
יד ואוכל, ואם נפח ונתן
נגמר מלאכה ששיבר
גסין ומתחלה היו זריזין בכך וכי מתרמו להו תרי קיטרי קושרין האחד ונותקין החוט השני מלמטה ולמעלה ומספקן בחוט ארוך
לתוך ידו חייב, א"ר אלעזר
קרומיות היוצאות, משום
וכן לשבת. מ"ט דמלאכת
מכה בפטיש, הרי אלו י"א
וקושרין למעלה ולמטה ואין שם שנים קשרים סמוכין: צדי חלזון. לצבוע התכלת בדמו והוא כמין דג קטן ועולה אחת לשבעים
מחשבת אסרה תורה והאי
מלאכות. ואם כפף פיה
: קושרין ומתירין. שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימא ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו
שנה
לאו מלאכת מחשבת היא,
למטה ותפרה (כשיבינו
[מנחות מד.]
דלא קא מכוון במלאכה
החייט) [כשמותח החוט]
מתיר מכאן וקושר מכאן: והא לא קיימא. הכי וכיון דלא
קיימא לאו מלאכה היא: שקשרן. שקשר שני ראשי החוט:
אלא לאכילה בלבד, ולפיכך
חייב משום טווה, כרב
דרנא דאמר המותח חוט של
א' כיצד מנפח, ואסיקנא
א"ר אלעזר מנפח בידו אחת
תפירה בשבת חייב (משום)
ובכל כחו. הטוחן. אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא, פי' כעין כתישה ולא כעין חיתוך, חייב משום טוחן. וכן מאן דסלית
חטאת, וכשתופר חייב משום תופר, הרי אילו י"ג חטאות. ירושלמי ההיא איתתא כד משתייא בקוביה משום מיסכת, כד יהבה
סילתי, פי' עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כעין נימין, וכשמפרק הנימין הללו יוצא ביניהן כמין קמח דק, לפיכך המנפצם חייב
קירומה משום עושה בתין, כד מקימה לון משום בונה, כד מחייה משום אורגת, כד מקטעא בנימא משום מחתכת, כד גמרה מלאכה
משום טוחן. ואי קפיד אמשחתא, כלומר אם מתכוין לחתוך אילו סילתי זרת זרת אורך כל אחד ואחד, חייב גם משום מחתך. הלש
משום מכה בפטיש. אזנים של דיסקיא [קושר ומתיר] נעשה כנועל ופותח, וכן חותלות של תמרים קושר ומתיר. א"ר יוחנן הטווה
והאופה. אמר רב פפא שביק בישול סממנין ונקיט אפייה. ולא מפרש בהדיא האי מילתא, א)ואשכחן בירושלמי דאמר הכי, אתה
צמר מעל גבי בהמה בשבת חייב ג' חטאות, משום גוזז ומנפס וטווה. ודחה רב כהנא ואמר אין דרך גזיזה ולא דרך ניפוץ ולא
חמי אפייה תולדת בישול הוא ואת אמרת הכן, אלא כיון דתני סדר עיסה תניתא בהדייהו. ההוא דשחק חסף (מלא) [מלח] חייב
דרך טוויה בכך. ואקשינן על רב כהנא והתניא משום דר' נחמיה שטוף בעזים, אלמא שטפוהו בעזים וטוות מעליהן בלא גזיזה.
משום טוחן. האי מאן דגבל גירגבסין, עפר, קילורין, מלוגמא, סממנין, חייב משום לש. מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום
ופרקינן חכמה יתירה שאני, דכתיב וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים. ואע"ג דרב כהנא לגבי (רב) [רבי
מבשל. פירוש הנותן יתידות לחים בכבשן כדי לייבשן לנעצם בספינות וכיוצא בהן. פי' לשרורי, לחזק. ויש מי שאומרים סיכתא
יוחנן] תלמיד הוה, כיון (דיש) דאשכחן בתלמוד א"י דקיימי כוותיה, דגרסינן התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז, המורטו חייב
הן גללי בהמה דקיקין, אם הטילם לכבשן, מה שחייב משום מבעיר הרי חייב, ועוד חייב משום מבשל. וזה שנצרך לומר כן, דלא
משום מוחק, הקוטמה חייב משום מכה בפטיש. ודחינן לא דמיא תולש כנף עוף לתולש שער בהמה, ועוף שאין לו גזיזה תלישתה
תימא אין המפחר כלי חרס מבשל מפני שמחזיק הכלי, אשמעינן דמירפה רפה כשהן טיט ומתבשלין ואחר כך מתחזקין כשיצטרפו
היא גזיזתה, ברם בהמה אינו חייב עד שיגזז. תדע שהוא כן דתני תלש מן המתה חייב תלישתה זו היא גזיזתה, מן החיה פטור.
(מתחפרו) [ויתפחרו]. וכן מאן דארתח כופרא, אף על גב דהדר אקיש, מבשל הוא. אמר רבה מאן דעבד חביתא חייב ז' חטאות.
ותו מדתנן [לקמן צד:] הנוטל ציפרניו זו בזו או בשיניו, וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו, ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים
פי' כגון שהיתה לו גבשושית ונטלה וייפה הקרקע, חייב משום חורש. שחק, חייב משום טוחן. ניקהו מן הצרורות, חייב משום
משום שבות, כלומר אין דרך נטילת שיער בשיניים. וכיון דקיימי חכמים כרב כהנא, קיי"ל כוותיה.
א) לפנינו בגמ' מפרש בהדיא הטעם משום דסידורא דפת נקיט וכמש"כ בירושלמי ואולי דלפני רבינו לא היה זה בנוסחת הגמ'. ב) אולי צ"ל ועל עיקר מלאכת החבית חייב משום בונה וגמר מלאכה וכו'. ג) לפי מה דחשיב רבינו אין כאן רק שש חטאות ואולי דחסר בדברי רבינו
וצ"ל וכשמצרף אח"כ בכבשן חייב משום מבשל וכ"ה ברש"י.