כלל
גדול פרק
שביעי שבת
עה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שכן
דרנא. תולעת ומנקב בו נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למטה ולמעלה
יריעה שנפל בה דרנא כו'. תימה לר"י דבריש האורג (קה.) אמרי'
נד א מיי' שם הלכה ט סמג
א) ס"א אמגושא, ב) [ר"ה כד:
ע"ז יח. מג: סנהד' סח.], ג) [צ"ל
שם טור שו"ע או"ח סימן
את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין: המותח חוט
קורע על מנת לתפור שתי תפירות היכי משכחת לה ומשני
יונתן], ד) [תוספתא פ"ט ע"ש],
שמ סעיף ו:
של תפירה. בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי
דעבידא ככיסתא ואומר ר"י דבמשכן היו אומנים ביותר והיו נזהרים
א
ב
נה ב שו"ע יו"ד סימן קעט
ה) לקמן קג. קיא: קיז. קכ: קלג.
קמג. [ביצה לו.] כתובות ו.
סעיף יט:
חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראשי
שלא היו עושים ככיסתא והתם לא קאמר שנפל בה דרנא דנקט
נו ג סמג עשין מז:
בכורות כה. סוכה לג:, ו) [צ"ל
החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו
דשכיח טפי ועוד דהתם בעי לאשכוחי
נז ד מיי' פ"י מהלכות שבת
דליצלח פי' דלא ניחא ליה דתיפוק
וחייב: והלומד דבר אחד מן המגוש.
קורע על מנת לתפור שתי תפירות
נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה
הלכה יט סמג לאוין סה
שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה
טפי מצלח צבעיה שצבעו מתעלה
טוש"ע או"ח סימן שטז סעיף
מין הממשיכו לע"ז אפי' דבר
ותו לא ויריעה שנפל בה דרנא צריך
ותופרין אותה אמר רב זוטרא בר טוביה אמר
יפה ויהא צבעו יפה ובריא כי אז
ה:
תורה אסור ללמוד ממנו: והיודע
נח ה מיי' פ"ח מהלכות שבת
לקורעה מתחלתה ועד סופה ויש בה
תצליח. ערוך] ז) [צ"ל רב],
רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב
א
ח) בס"א: מינות., ט) [ערך
הלכה ז ופכ"א הלכה יב:
כו'. הני תלת שמעתתא שמעינהו
כמה תפירות ואע"ג דהשתא לא משכח'
❖
נט ו מיי' שם פ"ח הלכה ז:
חטאת ב והלומד דבר אחד מן המגוש חייב
אמגושא],
ז)מר זוטרא מרב כי הדדי וגרסינהו:
במשכן על מנת לתפור שתי תפירות
ס ז מיי' פ"א מהלכות שבת
מיתה והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו
הלכה ו טוש"ע או"ח סימן
אמגושא. דאמרינן בכל דוכתא רב
ותו לא סברא הוא דבשתי תפירות
שלז סעיף א:
תורה אור השלם
חושב אסור לספר הימנו מגושתא רב
אמגושא.
א)
ושמואל פליגי ביה: חד אמר חרשי.
הוי דבר חשוב:
פי'
סא ח ט מיי' פי"א מהל' שבת
❖
ושמואל חד אמר חרשי וחד אמר גדופי
1 כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ
הלכה א:
מכשף: וחד אמר גדופי. מין
בערוך ט) דפליגי בהא דאמר רב פפא
אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא
תסתיים דרב דאמר גדופי דאמר רב זוטרא בר
האדוק בע"ז ומגדף תמיד את השם
באלו מגלחין (מו"ק יח.) פרעה אמגושי
תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת
ומסית אנשים לע"ז: דאי סלקא
היה דכתיב הנה יוצא המימה חד אמר
הַגּוֹיִם הָהֵם: דברים יח ט
מוסף תוספות
טוביה אמר רב הלומד דבר אחד מן המגוש
2 וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל
דעתך חרשי. וטעמא משום דכתיב
לעשות כשפים היה יוצא וחד אמר
חייב מיתה דאי ס"ד חרשי הכתיב לא
א. הכא לא בעי למימר הכי.
ב) 1
וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא
לא ימצא בך וגו' [דברים יח] וקא חשיב
גדופי שהיה עושה עצמו ע"ז שהיה
תוס' הרא"ש. ב. מתחלה. תוס'
יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ:
תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות
הרא"ש. ג. תימה אמאי נקט
ישעיהו ה יב
מכשף: והא כתיב. לעיל מיניה לא
אומר לי יאורי ואני עשיתני ואין
3 וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא
צד, הוה ליה למימר הפוצע
תסתיים אר"ש בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום
תלמד לעשות כדי שתעשה: להבין.
נראה לר"י דפליגי רב ושמואל
חלזון פטור ור' יהודה
חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי
בר קפרא כל היודע לחשב בתקופות ומזלות
מחייב. תוס' הרא"ש. דבצידה
הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל
שתוכל לעמוד בהן ואם יעשה נביא
במאי דאמר רב פפא אלא פליגי
לא פליגי. חי' הר"ן. ד. כי
הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם
ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה'
שקר לפניך שתבין שהוא מכשף:
אאמגושא שנזכר בשום מקום במשנה
2
היכי דליצלי צביעיה. חי'
חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:
❖
או בברייתא: הצד חלזון. למאן
הר"ן. ה. בו כסלע בין סנפיריו
לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו א"ר שמואל
דברים ד ו
תסתיים. דגדופי הוא הלכך כל
ג
חייב. תוס' הרא"ש. ו. [בפרקין
דבריו דברי ע"זח) והסתלק מעליו שלא
דמוקי לה בשפצעו חי אתי שפיר הא
בר נחמני א"ר יוחנן מנין שמצוה על האדם
ג)
ג
דף נ"ב ע"א]. ז. וכיון דגלי
ישיאך: לעיני העמים. שחכמה
קרא בחבורה דמקלקל חייב
דנקט הצד חלזון דדרך לפוצעו מיד
הגהות הב"ח
לחשב תקופות ומזלות שנאמר ושמרתם
3
אע"ג דלאו מלאכת מחשבת
הניכרת היא שמראה להם סימן
אחר צידה כל זמן שהוא חיד וקמ"ל
(א) גמ' שאני הכא. נ"ב עמ"ש
ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני
הוא ה"ה מתעסק נמי. תוס'
❖
דאע"פ שפצעו חי לא מיחייב משום
לדבריו בהילוך החמה והמזלות שמעידין
דף קג:
הרא"ש. ח. אבל מתעסק
העמים איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים
דהתם מתכוין הוא אלא
כדבריו שאומר שנה זו גשומה והיא כן
נטילת נשמה ואפילו למאן דמוקי לה
שמתעסק בהיתר ועלה בידו
הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות: ד הצד
כשפצעו מת קמ"ל דלא מיחייב בצידה
שנה זו שחונה והיא כן שכל העיתים לפי
דבר איסור והוה ליה מלאכה
מוסף רש"י
צבי וכו': ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו
שאינה צריכה לגופה ובהא
ד)
מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה
שלו משום נטילת נשמה דאף על גב
אבל אתה למד להבין
מחייב ר' שמעון בחבורה,
חייב אלא אחת רבי יהודה אומר חייב שתים
במזל תלוי הכל לפי השעה המתחלת
דאמרי' בפרק שמונה שרצים (לקמן דף
ולהורות. כלומר להבין
אבל בדבר שאינו מתכוין
מעשיהם כמה הם מקולקלים
פוטר אף בחבורה. תוס'
לשמש בכניסת החמה למזל: הפוצעו.
שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה
קז:) השולה דג מן הים כיון שיבש בו
ה
ה
ולהורות לבניך לא תעשה כך וכך
הרא"ש. ט. וא"ת לענין מתכוין
דוחקו בידיו שיצא דמו: אינו חייב
כו' הכא שמא חלזון דרכו לפרכס
אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא
שזה הוא חק הגוים (דברים יח
נמי נימא הכי הואיל ומקלקל
ט). מודה ר"ש בפסיק רישא
בחבורה חייב שאין מתכוין
אלא אחת. משום צידה אבל אפציעה
ולקרב מיתתו וצ"ע דבירושלמי משמע
ו
מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא לגדולי
ו
ולא ימות. באומר אחתוך ראש
נמי חייב כי היכי דאמרינן
ליכא חיוב: בכלל דישה. שמפרק
דצד חלזון לא מיחייב משום צידה:
בהמה זו בשבת ואיני רוצה
לענין מתעסק, י"ל [דהוי].
קרקע וליחייב נמי משום נטילת נשמה
וליחייב נמי משום נטילת נשמה.
דמו הימנו כמפרק תבואה מקשין
שתמות, דכיון דאי אפשר שלא
תוס' הרא"ש. י. [ד]פטור דאינו
אמר רבי יוחנן שפצעו מת רבא אמר אפילו
תמות כמתכוין חשיב ליה, וכי
מתכוין לאו משום מלאכת
שלה: מתעסק הוא אצל נטילת
ואפי' לרבי יהודה דאמר
אמרינן דבר שאין מתכוין מותר
מחשבת הוא. תוס' הרא"ש.
תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת
נשמה. כלומר לגבי נטילת נשמה
מקלקל בחבורה פטור פריך שפיר
כגון היכי דאפשר ליה בלא
יא. כר"י בדבר שאין מתכוין
איסור, כגון גורר אדם מטה
נשמה והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו
איכא לספוקי במקלקל
הוי מתעסק בדבר אחר ולא הויא
דהיכא דאיכא תקון קצת חייב כדאמרי'
כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין
הלכתא כמאן, אבל אי
מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות שאני
מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות:
בפסחים (דף עג.) בסוף אלו דברים
לעשות חריץ, ואע"ג דאיכא
ז
ה)
(א)
אמרינן הלכה. תוס' הרא"ש.
למיחש דילמא עביד חריץ, כיון
יב. [ד]מותר. תוס' הרא"ש.
טפי ניחא ליה. שדם החי טוב מדם
והכא נמי במה שממיתו יש תקון קצת
הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא
דלא מתכוין להכי ואפשר לגרירה
יג. מ"מ. תוס' הרא"ש. יד. אי
המת וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח
שאינו מפרכס לכאן ולכאן ונוח ליטול
ליה כי היכי דליציל ציבעיה: והשוחטו:
בלא חריץ, כי עביד נמי חריץ
לא, אבל דלא ניחא ליה שרי.
ו)
ח
דהוי מלאכה גמורה לא מיחייב,
תוס' הרא"ש. טו. שאינו
לשומרו שלא ימות בידו אפי' מת אין
ממנו הדם ולמאי דמסיק דכמה דאית
שוחט משום מאי חייב רב אמר משום
אבל היכי דודאי עביד מודה
מתכוין ליפותו. תוס' הרא"ש.
❖
כאן אלא מתעסק וכי מודה ר' שמעון
ביה נשמה טפי ניחא ליה אתי שפיר
(סוכה לג:).
טז. ואע"ג דפסיק רישיה הוא.
צובע ושמואל אמר
משום ט נטילת נשמה
במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי
נמי לרבי יהודה דהשתא ליכא תיקון
תוס' הרא"ש. יז. מאי קאמר
משום
מתעסק הוא אצל נטילת
ומיהו איכווני לא מיכוין: דליציל
כלל ומיהו שמעתין אתיא אפי' לר"ש
נשמה. תוס' הרא"ש.
רב נסים גאון
ציבעיה גרסינן. שתהא מראית צבעו צלולה: שוחט משום
דמחייב מקלקל בחבורה מדמשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה
יח. [דהא] לקמן בריש
שכן (קרש) [יריעה] שנפל בו
שמונה שרצים פרש"י
ולא קאמר מקלקל הוא: מתעסק הוא אצל נטילת נשמה.
מאי מיחייב. שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידת'
דרנא. פי' דרנא תולעת, ובסוף
דהחובל בהם חייב דכיון
אי מעורות אילים מאדמים למה לי בהו שחיטה בחניקה נמי סגי:
האי מתעסק לאו דוקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר"ש דאמר
דיש להם עור נצבע העור
פרק אלו טריפות (חולין דף סז)
בדם וחייב משום צובע, ולא
משכחת ואת נבלתם תשקצו,
בס"פ ספק אכל (כריתות יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה
משום
נהירא האי פירושא דמה
לרבות את הדרנין של בהמה.
חייב מתעסק נמי חייב וטעמא כדיליף בהאורג (לקמן קו.) מדאיצטריך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת
רבא אמר אפילו תימא
צריך הוא לאותה צביעה
שפצעו חי מתעסק הוא אצל
ומה צביעה שייכא בחובל
מחשבת דמקלקל דעלמא לא מיפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמר בספ"ק דחגיגה (דף י:) ומתעסק דהכא היינו דבר שאין מתכוין
ז
נטילת נשמה. קיי"ל
בחבירו וכו'. תוס' הרא"ש.
כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מותר אפי' בחבורה אע"פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו כל איסורים שבתורה דלא שייך בהו מלאכת
ח
ט
יט. במקום שחבל בו.
שהמתעסק לענין שבת פטור,
ריטב"א. כ. והשתא קשה
מחשבת ושרו אין מתכוין כדאמר מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה כו' (כלאים פ"ט משנה ה) וכן
ומשכחת עיקר דילה במסכת
י
בשמעתין מאי קאמר מתעסק
כריתות בפרק ספק אכל חלב
מוכח בפ"ק דכתובות (ד' ה:) דאמר את"ל דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך או להנאת עצמו הוא צריך ואת"ל להנאת עצמו הוא צריך
הוא אצל נטילת נשמה והלא
[דף יט] אמר רב נחמן אמר
הלכה כרבי יהודה או הלכה כר"ש פירוש בדבר שאין מתכוין ואת"ל הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין במקלקל הלכה כמאן משמע
כל כונתו להוציא את הדם
שמואל [המתעסק] בחלבים
יא
יב
והיינו נטילת נשמה. תוס'
ובעריות (בחלבים פטור
דאי הלכה כר"ש בדבר שאין מתכוין תו ליכא לספוקי במקלקל דאפי' מקלקל בחבורה חייב יגכיון דאין מתכוין מותר:
הרא"ש. כא. ואההוא דם
ובעריות) חייב שכבר נהנה.
טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעי'.
פי' אע"ג דהוי פסיק רישיה דמודה ר"ש הכא מיפטר משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה
קאמר דמתעסק הוא. תוס'
מתעסק בשבת פטור מלאכת
הרא"ש. כב. תנא. תוס' הרא"ש.
מחשבת אסרה תורה, ומשכחת
דאפי' במקלקל פטר ר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה כדאמר בפרק הנחנקין (סנהדרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב
כג. ואסקה רב דמשכחת לה
לה בסנהדרין בפ' ד' מיתות [דף
ר"ש הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי מודה ר"ש בפסיק רישיה ה"מ במידי דניחא ליה אי מתרמי דהוי צריכה לגופה
שחייב אף משום צובע
סב]. ובגמרא דהזורק דבני
דניחא ליה דליתווס בית
מערבא [הלכה ו] גרסי (הזורק)
אבל במידי דלא איכפת ליה לא מודה ורש"י פי' דהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה היינו במאי דלא איכפת ליה אי מתרמי וליתא דהא מזרד
יד
השחיטה דמא, דליחזוה
[המתעסק] בשבת פטור, היאך
זרדין בארעא דחבריה פטר ר"ש בפ' הבונה (לקמן קג.) והתם לא איכפת ליה אי מתרמי אלא כדפי' ותימה דבספ"ק דחגיגה (דף י:) משמע
טו
טז
בהדיא שהיא בשר שחוטה
עבידא אמר הריני קוצר חצי
דיומא וקפצי למזבניה,
גרוגרת וקצר כגרוגרת פטור.
דהא דפטר ר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה היינו משום דבעי מלאכת מחשבת וא"כ בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה מלאכה
ושוחט לעצמו או לצורך
ובגמ' דכל שעה בפסחים [דף
שאינה צריכה לגופה: כי היכי דליציל ציבעיה. קשה לר"ייז דמ"מ על נטילת הדם ליחייב משום נטילת נשמהיח דנראה כלשון אחר שפי' בקונט'
העור לית ליה האי טעמא
לג] גרסי לה אם אמרת בשאר
בריש שמונה שרצים (לקמן קז.) דחובל בהן חייב משום דהוי תולדה דשוחט וחייב משום נטילת נשמה ונטילת הדם היינו נטילת נשמה כדכתיב
ומשום נטילת נשמה בלחוד
מצות שכן לא חייב בהן שאין
יט
חייב, והיינו שוחט דמתני',
מתעסק כמתעסק, שאם נתכוין
כי הדם הוא הנפש ולכך ח' שרצים שיש להם עור חייב בנצרר הדם אע"פ שלא יצא דכיון שנצרר סופו לצאת אלא שעתה העור מעכבו ושאר
כך פירש רבינו תם ז"ל.
להגביה את התלוש וחתך
❖
שרצים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא מהם דם אבל בנצרר הדם ולא יצא לא מיחייב דכיון שלא יצא סופו לחזור דאם היה סופו לצאת
ריטב"א.
המחובר פטור. וכגון זה כל
מלאכה שהיא באה חילוף מה
היה יוצא מיד שאין העור מעכבוכ והשיב לו ר"ת דדם חלזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד ולא מיחייב על אותו הדם משום נטילת נשמה ועל
שנתכוון העושה אותה מתעסק
דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו
כא
מיקרי שהרי לא נעשית
רבינו חננאל
דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפי': שוחט משום
מחשבתו. אלו לאפוקי מדר'
אליעזר דמחייב על תולדה
אמגושתא. פי' בלשון ערבי
מאי מיחייב. לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי :
כב
כג
במקום אב. ואשכחנן דברי ר'
זמזמה. מגוש בלשון יון
אליעזר בכריתות בפרק אמרו
מכשף. גידופי, כופר בעיקר.
אין
הצד צבי השוחטו כו'. ת"ר
לו אכלת חלב [דף טז] אמר ר'
הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת, ר' יהודה אומר חייב שתים, פציעה בכלל דישה. ורבנן סברי אין דישה אלא בגידולי
עקביא שאלתי את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו, חייב על כל אחת ואחת
או חייב אחת על כולן. אמר לי חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר. ואמרו בתלמוד בעי מיניה ולדי מלאכות אי כמלאכות דמיין אי
קרקע. ואקשינן לרבנן ליחייב משום צידה ומשום נטילת נשמה. ופריק ר' יוחנן שפצעו מת. רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי,
לא, ופשט ליה דולדי מלאכות כמלאכות דמיין. דאי ר' שמעון הא אמר לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למצניעיהן. בפירקא
מתעסק אצל נטילת נשמה, וקיי"ל המתעסק [בחלבים ובעריות] חייב משום דנהנה, המתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה
תורה, דלא קא ניחא לנטילת נשמה, דניחא ליה דנהוי חי כי היכי דליצלח ציבעיה, דכל כמה דהוא חי מצלח ציבעיה. שוחט משום
דלקמן המוציא יין [דף עו] משכחת להא דר' שמעון.
סליק פרק כלל גדול
מאי מחייב, רב אמר משום צובע.