עה:
כלל גדול
פרק
שביעי
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין עיבוד באוכלין. אין להתיר מכאן מליחת אוכלין
משום צובע. שצובע את הבשר של בית השחיטה ולקמן מפרש אמאי
דאסור
סב א ב ג מיי' פי"א מהלכות
א
א) [צ"ל אסי], ב) [תוספ' פי"ב],
ג) לקמן צו: ב"ק ב. כריתות טז:,
שבת הלכה ה סמג לאוין
מיכוין לצובעו. וצביעה הואי במשכן אב מלאכה: משום נטילת
מדרבנן מליחה בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קח:) ואפילו
ד) לקמן צז:, ה) לקמן עו:,
סה טוש"ע או"ח סימן שכא
בי"ט אסור בפ"ק דביצה (דף יא.): השף בין העמודים בשבת
נשמה. דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון ו):
ו) ע"כ שייך לעיל, ז) [דף טז.],
סעיף ה:
סב [א] [מיי' פ"ז מהל' שבת
ח) [עי' בערוך ערך שף],
חייב. פירש ר"ח ח) דשף העור על העמוד כדי להחליקו וכן משמע
אף משום צביעה. ונפקא מינה לחיוביה תרתי: מילתא דאמרי אימא
ט) [ועי' במה שציינתי בס"ד
הלכה א ופי"א הלכה יז]:
❖
כו'. דבר תימה אמרתי להזכיר
בירושלמיב ורש"י פירש ששף קרקעית
סב [ג] [מיי' פי"א שם הלכה
בתוס' יבמות פד: ד"ה אלא],
שבין עמודי חלונותג ולא נהיראד:
צביעה בשחיטה צריך אני לומר בו
ו]:
משום צובע אין משום נטילת נשמה לא
והמסתת את האבן כו' חייב
סג ד מיי' שם הלכה ז:
דבר טעם דלא ליתו דרי בתראי
אימא אף משום צובע אמר רב מילתא
סד ה מיי' שם הלכה ו ופכ"ג
הגהות הב"ח
משום מכה בפטיש.
השומעים וליחכו עלי: צובע בשר
הלכה יא טור שו"ע או"ח
דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי
(א) גמ' אמר ר"ש בר ביסנא
סימן שכח סעיף כו:
במאי ניחא ליה. להאי שוחט בצביעת
אבל משום מחתך וממחק לא מיחייב
סה ו מיי' פ"י מהלכות שבת
בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה
אמר ר"ש בן לקיש הצר:
דמיירי שכבר היא מרובעת ומתוקנת
הבשר היינו חוכא ואני אומר בו
(ב) רש"י ד"ה הצר צורה כצ"ל
הלכה יח:
❖
ניחא דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי
סו ז שם הלכה טז:
ותיבת בכלי נמחק:
טעם: ניחא ליה דלתווס בית השחיטה
אלא שמייפה אותה ועושה בה שירטוטין
סז ח מיי' שם הלכה יח
דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה: והמולחו
בדמא. שיהא צבוע בדם: כי היכי
ויפוי כעין שעושין עכשיו מסתתי
טוש"ע או"ח סימן שב
האבנים. ר"י וכן ריב"א: הרי אלו
והמעבדו: היינו מולח והיינו מעבד ר' יוחנן
סעיף ב:
דניחזייה אינשי. שנשחטה היום וניתו
גליון הש"ס
א
ה
סח ט י מיי' פי"א מהל' שבת
ונזבנו: היינו מולח היינו מעבד. אטו
ור"ל דאמרי תרוייהו אפיק חד מינייהו ועייל
לאפוקי מדרבי אליעזר דמחייב אתולדה
תוס' ד"ה חסר אחת וכו' דהא
הלכה ט סמג שם טוש"ע
במקום אב. וא"ת מרישא שמעינן לה
מליחה לאו צורך עיבוד הוא: ועייל
או"ח סימן שמ סעיף ג:
אלו קתני. כדאי' בקדושין דף
[א] שירטוט אמר רבה בר רב הונא האי מאן
❖
סט כ מיי' פ"י שם הלכה טז
טז ע"ב:
שירטוט. לפי שדרך הרצענין כשהוא
דתנן העושה מלאכות הרבה מעין
דמלח בישרא חייב משום מעבד רבא
ופכ"ג הלכה ד סמג שם:
ב
ע ל מיי' פ"ז שם הל"ז וח
מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וי"מ
בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה
ו
אמר אין עיבוד באוכלין אמר רב אשי
ופ"ז מהל' שגגות הלכה ה:
לעזי רש"י
דה"ק מעין מלאכה אחת היינו שתי
שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר
ז
ע [ל] [מיי' שם פ"ט הלכה יח
ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא
תולדות מאב א'ח אבל האב ותולדה
החיתוך ואחר כך מעביר הסכין
ויט]:
רייו"ל. כרכר (או כרכד אחד
❖
דקא בעי ליה לאורחא אבל לביתא לא
עא מ נ מיי' פי"ח מהל' שבת
דידיה מיחייב תרתי קמ"ל : חסר
מחלקי נול האורגים).
דרך השירטוט וכן בעורות המשכן
❖
ט
י
הלכה כב:
משוי איניש מיכליה עץ: ג והממחקו והמחתכו:
אחת לאפוקי מדר' יהודה. תימה
כשחתכום: דקבעי ליה לאורחא.
אמר רבי אחא בר חנינא [ג]השף בין העמודים
שמולחה הרבה: השף בין העמודים.
מוסף רש"י
דממנינא דרישא שמעינן להיא וליכא
מוסף תוספות
למימר תנא ושייר $ דהא אלו קתני
כגון עמודי אכסדראות שעשוים
בשבת חייב משום ממחק אמר רבי חייא בר
דמחייב על תולדה במקום
אב. דאי עביד אב ותולדה דידיה
א. פי' ואפילו בעי לה
ומיהו הא ליכא לאקשויי דהא מאלו
חלונות חלונות ונסמכין בחלונות בין
אבא ג' דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי
א)
מחייב תרתי חטאות (ב"ק ב.).
לאורחא, וכן הלכה, ומיהו.
דרישא שמעינן לאפוקי מדר' אליעזר
עמוד לעמוד והשף שם בקרקעית
השובט. מכרכר בכרכר (לקמן
יהושע בן לוי דהמגרר ראשי כלונסות בשבת
ריטב"א. ב. [ד]גריס השף עור
דאיכא למימר דנקט ברישא אלו אבות
הבנין שנשענין עליו כדי שיהא חלק
צז:). והמדקדק. לאחר שמתח
בין העמודים חייב משום
חייב משום מחתך הממרח רטיה בשבת
ה
החוט של ערב מכה בכרכר בב'
ממחק. תוס' הרא"ש. ג. כדי
חייב משום ממחק: המגרר ראשי
משום דקאי אדקתני לעיל חייב על כל
וג' מקומות, וי"מ מדקדק משוה
שיהא המקום ערב ונוח
חייב משום ממחק ווהמסתת את האבן בשבת
כלונסות. שיהו ראשיהן שוין וחדין:
אב מלאכה וי"ל דממנינא דרישא לא
האריגה, כשיש ב' חוטין כרוכין
ליושבים חייב משום ממחק.
חייב משום מכה בפטיש אמר ר' שמעון (א) בן
זה עם זה ומובדלים מן השאר
מאירי. ד. [ד]אם אדם משפשף
ממרח רטיה. מחליק תחבושת על
שמעינן לאפוקי מדרבי יהודה דאיכא
משוה אותם בכרכר או במחט
בידו על אבן אחת או ע"ג
❖
קיסמא אמר רבי שמעון בן לקיש הצר צורה
המכה: מסתת את האבן. לאחר
למימר דלא חשיב אלא מלאכות
ז
(שם).
נסר מה מחיקה שייך בה.
תוס' הרא"ש. או: וכל כי האי
בכלי והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה
חשובות אבל שובט ומדקדק אע"ג
שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה:
גונא בבית חייב משום בונה
משום מכה בפטיש. שהוא גמר
דמלאכות הן לא קתני להו משום
בפטיש א"ר יהודה האי מאן דשקיל אקופי
ובשדה חייב משום חורש
ח
רבינו חננאל (המשך)
וכדאמרינן לעיל (עג:)
מלאכה: הצר (ב) בכלי צורה. בכלי
דאינם מבוררות כל כך וכה"ג משני
מגלימי חייב משום מכה בפטיש והני מילי
בגומא ובגבשושית. חי' הר"ן.
המנפח בכלי זכוכית הוא גמר
שעומד לכך לנאותו: מנפח בכלי
בפ"ק דקדושין (דף טז:) גבי אלו
ה. וזו היא גמר מלאכתה.
מלאכתן, שמלאכת זכוכית
דקפיד עלייהו: ט והכותב שתי אותיות: ת"ר
זכוכית. כשהותך נעשה על ידי נפוח:
מעניקין להן דבר שיש לו קצבה קתני
בניפוח הוא. פי' אקופי, כגון
תוס' הרא"ש. [אבל] אינו
כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב
חייב משום מחתך דהא אינו
נימין הניתקין מן האריגה
ב)י
דשקיל אקופי. ראשי חוטין התלויין
דבר שאין לו קצבה לא קתני ט):
מחתכה ומשום ממחק נמי
דנתלין בבגד, או חתיכות עצים
לאפוקי עצי אשרה. דלא כרבי
שתים פטור מחק אות גדולה ויש במקומה
ביריעה במקום קשורין כשניתק
ליכא דהא אינו אלא כדי
קטנים הנסבכין בצמרן של
לכתוב שתים חייב אמר רבי מנחם בר' יוסי
ליפותה ואין בזה צורך כלל
בגדים חדשים. וכשמשלים
יהודה דאמר בפרק
בה חוט וקשרוהו וכן קשין וקסמים
ואנן בעינן דומיא דממחק
האומן מלאכתו כל ראשי נימין
וזה חומר במוחק מבכותב: הבונה והסותר
רבי עקיבא (לקמן דף צ.) אף המוציא
דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין
עור דמשכן דאית בי' צורך.
התלויים בין קיסם וקליפה
שיטה להר"ן. ו. ואמרינן
שנסתבכו בבגד נוטלם,
משמשי ע"ז כל שהוא חייב אלא
אותם ממנה לאחר אריגה גמר
המכבה והמבעיר והמכה בפטיש: רבה
במסכת כריתות (טז:) בהדיא
ונקראין אקופי. ומנקה הבגד
כת"ק דפליג עליה כן פירש בקונט'
מלאכה הוא וחייב משום מכה
ור' זירא דאמרי תרוייהו כל מידי דאית
דהא לאפוקי מדר' אליעזר.
ודומה (למנקב) [למקנב]
כ
ריטב"א. ז. דמהתם לא שמעינן
דתנינן בכמה מקומות. ואם
בפטיש: כתב אות אחת גדולה כו'
התם וקשה לרשב"א הא דקאמר
ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש:
אלא. תוס' הרא"ש.
נשארו כגון אילו בבגד ובעל
פטור. שבקרשי המשכן שתים היו
הכא מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשרה
יב
ח. כדאמרינן פרק אמרו לו
הבגד קפיד עלייהו ושקיל להו
אלו אבות מלאכות: ג) אלו ל לאפוקי מדר"א
מנא ליה דילמא סבר כרבי יהודה
כותבים אחת בזו ואחת בזו כדי לזווגן
(שם) דמינה פשטינן לה
בשבת, חייב משום מכה
דמחייב על תולדה במקום אב: חסר אחת:
דסבירא ליה דולדי מלאכות
בפטיש. פי' כל דבר שהוא גמר
כשסותרים אותן: מחק אות אחת
ומחייב בעצי אשרה שמצניעין
לאו כמלאכות דמיין. תוס'
מלאכה נקרא מכה בפטיש.
לאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה מוסיף
אותן לשריפה: הא דלא
ד)
כר'
כו' חייב. שאין מלאכת מחיקה
המוחק אות אחת גדולה שיש
הרא"ש. ט. הוה אמינא. תוס'
הרא"ש. י. [ו]ההיא דכריתות
במקומה שיעור לכתוב ב'
את השובט והמדקדק אמרו לו [ ]שובט הרי
שמעון. פירש בקונטרס הא
דתנן
חשובה אלא ע"מ לכתוב והרי יש
ל
אסיפא דהכא סמיך דקתני
אותיות חייב, והכותב אות
מקום לשתי אותיות: אמר רבי מנחם
הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל
כל הכשר כו' שרוב בני אדם
אלו לאפוקי מדר' אליעזר,
אחת גדולה שיש במקומה
מתני'
ולא דנפקא לן מההיא ממש
שיעור לכתוב ב' אותיות פטור,
ברבי יוסי. הא קמ"ל מאן תנא קמא
עשויים להצניע כשיעור הזה
חייב
ועוד כלל אחר אמרו מ כל
אורג:
זה חומרבמוחק מבכותב. אילו
דהכי הוא אורחא דתלמודא.
ר' מנחם ברבי יוסי: לאפוקי מדרבי
כל אדם על הוצאתו אפילו אדם
אבות מלאכות. לאפוקי מדר'
ריטב"א. יא. דליכא אבות
הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו
מלאכות אלא ל"ט. תוס'
אלעזרדמחייב אתולדה במקום
אליעזר. דהא אמרן דלא נמנו כאן
עשיר שאין שיעור זה חשוב לו
בשבת חייב חטאת עליו וכל שאינו כשר
הרא"ש. יב. אליבא דרבנן דר'
אב, כמו שכבר פרשנוהו
אלא להודיענו מנין חטאות של העלם
משמע מדבריו דלא מחייב ר' שמעון
יג
יד
יהודה קאמר. תוס' הרא"ש.
למעלה [דף עג]
, דמאן דעבד ב'
להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת
יג. דעשיר הוא. תוס' הרא"ש
אלא בסתם בני אדם שרגילין
אחד ותנא הרי אלו למעוטי שאם
אבות או ב' תולדות משני
אינו חייב אלא המצניעו: גמ' כל הכשר
להלן עז. [ועי' מלא הרועים,
אבות או אב ותולדה דאב אחר
להצניעו שאותו שיעור חשוב להן
עשה תולדותיהם עמהן דאינו מביא
ושבת של מי]. יד. לפי שאין
בהעלם אחד חייב בזה אחד
להצניע לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי
ואפילו לא הצניעו הוא ולקמן פי'
עליהן חטאת ודלא כרבי אליעזר
נ
שיעור זה חשוב לו. תוס'
ובזה אחד, ואי עביד אב
הרא"ש להלן עז. טו. אבל שאר
ותולדתו לא מיחייב אלא חדא.
דם נדה מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה
לא נאמרו שיעורים שבמשנה אלא
דמחייב אתולדה עם האב בכריתותז):
ועוד חזר ושנה מ' חסר אחת,
כל אדם שהוציאו אין
שובט.
למצניעין אותו קודם לכן וחזר המצניע
משוה השתי בכרכר שקורין
מאן דאמר דם נדה כ"ש עצי אשרה מאן דאמר
חייבים, וס"ל לר"ש דמצניע
לאפוקי מר' יהודה [דאמר]
עצמו בעי שיעורא זוטא וכו'
שובטומדקדק מאבות מלאכות
ריו"ל: מדקדק. כשמותח חוט הערב
והוציאו משמע דוקא בהצניעו חייבטו
עצי אשרה אבל דם נדה מצנע ליה לשונרא
ובלא הצנעה לא מיחייב.
הן. אמרו לו שובט הרי הוא
❖
ואומר ר"י דיש ליישב פירושו דמה
מכה בכרכר עליו במקומות מקומות
תוס' הרא"ש להלן עז.
בכלל מסיך, מדקדק בכלל
ואידך כיון דחלשא לא מצנע ליה אמר רבי יוסי
אורג. א)פי' יש לאורגין עץ או
ליישבו שלא יהא מתוח יותר מדאי
שמצריך
בר חנינא האי דלא כר"ש דאי כר"ש האמר
עצם שראשו חד ונקרא (כדבר)
שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה
[כרכד] ודומה למחט של
רבינו חננאל
לא אמרו כל
השיעורין הללו אלא למצניעיהן: וכל שאינו כשר להצניע:
ה)
סקאין, וכך שמו בלשון יון
עם הארג: שובט הרי הוא בכלל
אסיקנא ניחא ליה כי היכי
(כדבר) [כרכד]. מעבירו על
א"ר
מיסך.
דהיינו מיסך ממש שמסדר
דנתווס בית שחיטה דידיה
השתי כשהוא מותח לפניו
הוא אורג. דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח: מתני'
חוטי השתי: הרי
דמא, כי היכי דידעי אינשי דחי
לאריגה ושובט בו החוטין
הוה, וכי היכי (דניחה)
ומקרב [את הקנים] המבדילין
כל הכשר להצניע.
שהוא מין העשוי לצורך האדם: ומצניעין כמוהו. כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניעו: אין חיוב
[דנחזיה] אינשי דנשחט הוא
בין ב' החוטין העליונים
אלא למצניעו. אם נעשה חביב לאדם א' והצניעו חייב על
הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו דלגביה לאו
וקאתי למזבן מיניה ולא יימרו
והתחתונים ומיד נוחים
מלאכה הוא: גמ' מ"ד דם נדה. אינו כשר להצניע כ"ש
של נבילה הוא. והא דאמר רב
להתפרק העליונים מן
עצי אשרה דאיסורי הנאה נינהו ומאיסי וצריך לאבדן: כיון דחלשא.
משום צובע, הכי קאמר חדא
התחתונים, ונפתח נפש המסכת
המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם: הא.
דתנא
כל הכשר להצניע ויש בו שיעור שרוב ב"א עשויין להצניע
משום נטילת נשמה דהא
לידות בתוכם חוט הערב ואין
בהדיא תנן באבות מלאכות
לה אב אלא הרי הוא בכלל
שיעור זה חשוב לו: דלא כר' שמעון. לקמן בהמוציא [דף עו:]:
כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו ואפילו אדם עשיר
שאין
השוחט, וסבר רב השוחט
מסיך. והמדקדק, הוא המדקדק
א"ר על חוט הערב כדי להידחק
בשבת חייב שתים אחת משום
נטילת נשמה ואחת משום צובע, והוא אב (אחד) [אחר]. והמולחו והמעבדו. אקשינן דמולח היינו מעבד כדאמרינן לענין חיפה, מליח
ולהחלם עם חבירו וזהו בכלל אריגה. ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו, והוציאו בשבת חייב עליו חטאת.
וקמיח שנמצאת מליחתו עבודו. ופרקי ר' יוחנן ור"ל דהמולח והמעבד תרווייהו מלאכת עיבוד נינהו, ותני חדא והוא הדין לאחרינא.
כל הכשר להצניע, רב מתנה אמר למעוטי דם נידה שאין חייבין בהוצאתו, וכ"ש איסורי הנאה ועצי אשרה שאין חייבין בהוצאתו. מר
אי הכי בצרי להו, עייל שירטוט ושני במתניתין המולחו והמשרטטו. ירושלמי מה עיבוד היה במשכן שהיו משרטטין בעורות. מהו
עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה, אבל דם נידה חייב כו'. וזה ששנינו ומצניעין כמוהו, א"ר יוסי בר' חנינא דלא כר' שמעון, דאי ר'
משרטטין, (מהרגלין) [מסרגלין]. מליחת בשר חי בשבת, אם כוונתו לצאת בו לדרך או לאוכלו אחר כמה ימים חייב משום מעבד,
שמעון האמר דברים הללו לא נאמרו אלא למצניעיהן. והכין סבירא ליה לר' שמעון לענין המוציא יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה
אבל לאוכלו ביומו לא, כדרבה בר רב הונא, (דרבה בר רב הונא) [דרבא] דחו לה דאמר אין עיבוד באוכלין. השף בין העמודים. פי'
כו', דכולן שיעורן ברביעית. ושיעורין הללו כדי גמיעה וכדי ליתן על הכתית כו', לא נאמרו אלא למצניעיהן, כלומר אם הצניע בחול
מחליק חייב משום מוחק והוא כמו ממרח את הרטייה. ירושלמי הממחקו, מה מחיקה היתה במשכן (פי') שהיו שפין העורות ע"ג
[פחות] משיעורין הללו אע"פ שהוציאו בשבת פטור. ורבנן סבירא להו אם הצניע אדם בחול כל שהוא אע"פ שאין כשר להצניע,
העמוד. השף את העור ע"ג העמוד חייב משום מוחק. הממרח איספלנית חייב משום מוחק. הגורר ראשי כלונסות חייב משום מחתך.
והוציאו בשבת חייב דהא אחשביה בהצנעתו. וזה ששנינו כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אין חייב אלא
הממרח רטיה חייב משום מוחק. וכן הצר בכלי צורה כל שהוא חייב משום מכה בפטיש, ואע"ג דפליג ר' שמעון [לקמן קג] ואמר עד
המצניעו, אבל מי לא שהצניע בחול אם הוציאו בשיעורין הללו חייב, ואם לא פטור. וזהו נמי דתנן המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה
שיצור כל הצורה, יחידאה היא. ואי ההיא צורה אית בה אותיות דמיקרו חייב משום כותב, ואי לאו חייב משום מכה בפטיש. וכן
והוציאו בשבת חייב עליו כל שהוא, ושאר כל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. נמצא ר' שמעון מיקל מדברי חכמים.
א) עי' ערוך ערך שבט א' ועי' דוך.