כלל גדול פרק שביעי שבת
עו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
א"ר אלעזר הא. דקתני מתניתין דאינו כשר להצניע והצניעו אחר
שמצריך לקמן הצנעה היינו לאדם עשיר שאין דרכו להצניע ומכל
ו)
עב א ב מיי' פי"ח מהל'
א
א) לקמן צא. זבחים מז.,
ב) [המגיד משנה העתיק רבי
שבת הל' ג:
הוא מתחייב על הוצאתו וכל אדם פטורין דלא כר' שמעון בן אלעזר:
מקום פירוש מילתיה דר"ש צריך לפרש כמו שפירש כאן דאי מיירי
❖
ג [מיי' שם]:
אושעיא אמר חייב וכו' ופסק
מתני' עצה. מפרש בגמרא: כמלא פי גמל. נפיש שיעורא
במצניעין לאותו דבר עצמו שמפורש במשנה כמו שפירש התם אם
הרמב"ם כרבי אושעיא שהלכ'
כמותו לגבי ר' יוחנן עכ"ל],
כן כולהו הוה מצי למימר
בכל שהוא בכדי שיפת קילור כדתנן
מפי פרה אבל כמלא פי פרה לא
מיחייב דהא לא חזו לפרה:
ג) ב"ק יט: ועע"ש קי.,
מוסף תוספות
עמיר. קשין של שבלין: פי טלה.
בפ' המצניע (לקמן צ:) דלרפואה בכל
ד) לקמן עט. סוכה יז: כלים
פכ"ז מ"ב, ה) מעילה יח.,
שהוא ואתיא כר"ש מדלא קאמר
נפיש מפי גדי הלכך עמיר דלא חזי
א. [אבל] דסתם בני אדם
א"ר אלעזר הא דלא כר"ש בן אלעזר דתניא
א)
ו) צ"ל אחד, ז) [דף יז:],
ששיעור זה חשוב להם
❖
התם בגמ' הא דלא כר"ש כי היכי
לגדי לא מיחייב כמלא פי גדי עד
כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שאינו כשר
ח) כלים ב"ב פ"ב,
לא בעי הצנעה. תוס'
דאיכא מלא פי טלה אבל עשבים
דקאמר (דף צא.) הא דלא כר"ש בן
הרא"ש להלן עז. ב. והוציאו
להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה
בשבת חייב בכל שהוא.
הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב
אלעזר ומהתם נמי יש לדקדק דלר'
והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה
תוס' הרא"ש להלן עז.
הגהות הב"ח
אפי' כמלא פי גדי: לחין. הראויין
שמעון סתם בני אדם שרגילין
ג. דסתם בני אדם מחייב.
במחשבה של זה: מתני' המוציא תבן
(א) רש"י ד"ה הואיל וכו'
א
תוס' הרא"ש להלן עז.
לאדם כגרוגרת דזה שיעור לכל
להצניעו מיחייבי אפי' לא הצניעו
דתניא. נ"ב במעילה ס"פ
ד. אלמא. תוס' הרא"ש להלן
כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל עמיר
❖
מאכל אדם לשבת אבל כמלא פי גדי
מדקתני המצניע לזרע כו' וכל אדם
ב
קדשי המזבח דף יח:
עז. ה. גבי נזק דשן.
כמלא פי טלה עשבים כמלא פי גדי עלי
ריטב"א. ו. לשלם נזק שלם.
לא דלחים לא חזו לגדי:
אין חייבין עליו אלא כשיעורו משמע
ג
ריטב"א. ז. דלא הוי תולדה
גמ' המוציא תבן כמלא פי פרה.
שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת יבשים
בלא הצנעה וכר"ש נמי אתיא כדפי'
דקרן אלא דבר שהוא
גליון הש"ס
והוציאו להאכילו לגמל שפי גמל גדול
ואין לפרש דבעשיר שאין דרכו
משונה לגמרי. ריטב"א.
כמלא פי גדי ואין מצטרפין זה עם זה מפני
גמ' ואיפכא איתמר. כעין
ח. דמלאכת מחשבת
שלא שוו בשיעוריהן: גמ' מאי עצה אמר
מפי פרה: דהא חזי לפי פרה. הלכך
להצניע לא מיחייב לר"ש אפי'
זה נדה דף כד ע"א:
בעינן. תוס' הרא"ש.
שיעור חשוב הוא ולכל מי שיוציאנו לא
בהצניעו דהא אמר בהמוציא יין
שם ר"ל אמר חייב. במגיד
ט. דחשיבותו לאו משום
רב יהודה תבן של מיני קטנית כי אתא רב
משנה פי"ח הלכה ג מהלכות
דהוי מאכל אדם דהא לא
פקע שיעוריה בהכי: דחייב. דהאיכא
בד"א במוציא אבל במצניע כל שהוא
שבת הגירסא ר' אושעיא:
חזי ליה. ריטב"א. י. ותנא
דימי אמר המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל
שיעורא דחזי לפרה הלכך כשר
ר"ש אומר בד"א במצניע כו' ומפרש
תוס' ד"ה ואמר ר"ש וכו'
ברא פריש לן דפי טלה
ר' יוחנן אמר חייב ר"ש בן לקיש אמר פטור
דמפץ לא מטמא במת. עי'
שיעורו בגרוגרת. ריטב"א.
להצניע הוא ומצניעין כמוהו: עצה.
מצניע דרבנן בתלמיד שאמר לו כו'
❖
פכ"ד מ"י דכלים ובר"ש שם:
יא. נקט זוגי זוגי. ריטב"א.
באורתא א"ר יוחנן הכי לצפרא הדר ביה
לא חזיא לפרה אלא ע"י הדחק אלא
דבר שאינו חשוב לכל אי אצנעיה
יב. מצטרפים כדאמרן
מפני שרגילות לצרפם
אמר רב יוסף שפיר עבד דהדר דהא לא חזי
לגמל הוא דחזי וזה הוציאו לפרה:
רביה אין אי לא לא ודומיא דהכי
פעמים. ריטב"א. יג. דאי
רבינו חננאל
רבי יוחנן אמר פטור. דהא לגמל
נראה דהוי מצניע דר"ש דתליא
לגמל א"ל אביי אדרבה כדמעיקרא מסתברא
ד
לא הוה חזו לא הוה
מצטרפי. תוס' הרא"ש.
דחזי ליה ליכא שיעורא ואי משום
מילתא באותו שהצניעו היינו בעשיר
ור' שמעון בן אלעזר מחמיר
דהא חזי לפרה אלא כי אתא רבין אמר
יד. סגי.
ריטב"א.
מדבריהם דקאמר כל שאינו
קשה לרשב"א דמהאי טעמא דקאמר
דלצורך פרה הוציאו ולגבה איכא שיעור
המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דכולי עלמא
טו. בהדיא.
ריטב"א.
כשר להצניע ואין מצניעין
אכילה ע"י הדחק לאו אכילה היא
הכא מתני' דלא כר"ש משום דמתני'
טז. שיעור דברייתא, וכו'
כמוהו והוכשר לזה
לא פליגי דחייב כי פליגי במוציא עצה כמלא
והיינו דצריך [ר' שמעון.
והצניעו, ובא אחד והוציאו
הלכך לא משערי' ליה בפרה: אין
סתמא קתני דחייב משמע שכל בני
ריטב"א] לפרש. תוס'
נתחייב המוציאו ממחשבת
פי פרה לפרה $ ואיפכא איתמר ר' יוחנן אמר
מצטרפין לחמור שבהם. מי ששיעורו
אדם חייבין עליו אפי' אותן שאין
הרא"ש. יז. לטומאת מת.
המצניעו, ואע"פ שאינו
פטור $ ריש לקיש אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור
תוס' הרא"ש. יח. דאילו
כשר להצניעו ואין מצניעין
גדול הוי קל ואינו מצטרף להשלים
חשוב להן שיעור זה מהאי טעמא נמי
בייחוד הא טמאה במדרס
כמוהו חייב עליו. ורבנן
אכילה על ידי הדחק לא שמה אכילה ריש
שיעורו של חמור דהא לא חשיב כי
הוה ליה למימר בההיא דפרק המצניע
ב)
וכל הטמא במדרס מטמא
אמרי אינו חייב בפחות
טמא מת. ריטב"א. ומשני
מכשיעור אלא המצניעו.
לקיש אמר חייב אכילה ע"י הדחק שמה
ההוא אבל החשוב משלים את הקל
דהויא דלא כר"ש ושמא י"ל דהכא
ב
ג)
הואיל וראויין לטמא
תמו הכללות ובאנו לפרש
דנקט לפרושי הוה ליה לפרושי טפי:
לכשיעור. תבן מצטרף עם עצה להשלים
אכילה: עמיר כמלא פי טלה: והתניא
מושב. תוס' הרא"ש.
שיעורי ההוצאה. המוציא
אכילה ע"י הדחק לא שמה
יט. הואיל וראויין לטמא
תבן כמלוא פי פרה. עצה,
פי גמל ועצה אין מצטרף עם התבן
כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא:
מושב. תוס' הרא"ש.
[שהוא] תבן הקטניות וקשה
אכילה. והא דאמרה בפ'
להשלים מלא פי פרה: מי מצטרפין.
כ. למדרס. תוס' הרא"ש.
ממנו, שיעורו כמלוא פי
עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת ויבשים
אפילו להשלים חמור את הקל: ג' על
כיצד הרגל (ב"ק דף יט.) אכילה ע"י
כא. דהכא ה"ק מה טעם
גמל. עמיר כמלוא פי טלה.
כמלא פי הגדי ואין מצטרפין זה עם זה מפני
מצטרפים לטומאת מת
עשבים כמלוא פי גדי. לענין
ג'. לטומאת מדרס הזב ליעשות אב
הדחק שמה אכילהו ה"מ לענין ניזקין
מיהת כיון שאינם שוים
המוציא תבן כמלוא פי פרה
שלא שוו בשיעוריהן: אמר ר' יוסי בר חנינא
הטומאה: הבגד והשק מצטרפין.
דלא חשבינן ליה משונה אבל לאחשובה
ז
בשיעוריהם שהרי כיון
לגמל, הלכה כו"ע לא פליגי
ג אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין
שאין כאן לא שיעור בגד
דחייב שזה הוא שיעור
שהבגד משלים שיעור השק. שק עשוי
לענין שבת לא חשיבא אכילהח:
ולא שיעור שק אין כאן לא
הוצאתו, ולא איכפת לן [אי]
אידי ואידי חד שיעורא הוא.
לקל שבהן וכל דלא שוו בשיעורייהו מי
מנוצה של עזים: ואמר ר' שמעון מה
והא
שם בגד ולא שם שק,
לגמל נתכוין להוציאו או
ופריש טעמא. ריטב"א.
לפרה, אלא כי פליגי ר'
טעם. מצטרפין: הואיל וראויין
דנקט במתני' כמלא פי טלה
מצטרפין והתנן הבגד ג' על ג' והשק ד' על
ד)
כב. שאם קצע מכולם
יוחנן ור' אושעיה במוציא
ליטמא מושב. אם צירף משנים יחד
ולא נקט כגרוגרת לאשמעי' דמשום
ט
ד' והעור ה' על ה' מפץ ו' על ו' ותני עלה
ביחד או מאחד מהם לבדו
עצה כמלוא פי פרה לפרה.
ה)
טפח על טפח לטלאי של
ועיקר הדבר שאין העצה
לטלאי מרדעת של חמור כשיעורו
אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור
הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין
מרדעת.
ריטב"א.
מאכל פרה, ואין שיעור
לענין מושב הזב אם קצע משנים מהן
זה דאי נקט כגרוגרת לא הוה ידעינן
כג. מדרס, דבהכי חשיב
כמלוא פי פרה אלא כמלוא
זה עם זה ואמר ר"ש מה טעם מפני שראויין
ותקן טפח על טפח לישב עליו מיטמא
למה נתנו בו חכמים שיעור זה :
התם ובזה כולם שוים
פי גמל שהוא יתר ממלוא
י
ליטמא מושב טעמא דראויין ליטמא מושב
מפני
באותו שיעור. תוס' הרא"ש.
פי פרה. ועכשיו שנתכוון
שלא שוו בשיעוריהם. אבל
ליה אב הטומאה במושב הזב דתניא (א)
כד. הכא טעמא דראויים
לפרה איפליגו, ר' אושעיה
אבל אין ראוי ליטמא
מושב לא אמר רבא
המקצע מכולן טפח על טפח טמא
אותם ששוו כגון עמיר ועלי
ליטמא מושב בשום מקום
סבר אכילה ע"י הדחק שמה
בשיעור שוה הא לאו הכי
אכילה, אע"פ שאין פרה
ה"נ
מושב ואמרינן טעמא בפ"ק דסוכהז)
שום ועלי בצלים לחים מצטרפין וכן
לא, וא"כ הני דמתניתין
אוכלת אותו כדרכה, אלא
הואיל וראוי לטלות על גבי חמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינין: חמור לקל כגון תבן לעצה
למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי
במאי שוו בשיעוריהם כי
כיון שאוכלת אותו ע"י
לגמל שמא אגב העצה הוא ראוי: הבגד והשק השק והעור כו'.
היכי דליצטרפו הכא במאי
הדחק וישנו מלא פיה
הכא
דלא שוו, ופרקינן. ריטב"א.
והוציאו לה חייב עליו. (ור')
דוקא בכה"ג הבגד והשק השק והעור אבל הבגד והעור והשק והמפץ אין מצטרפין שאין ראויין להתחבר יחד והמחברן בטלה דעתו
יא
יב
כה. ה"ק הואיל. תוס'
[ור"י] סבר אכילה שע"י
ואין טמאים מדרס. ר"י: ואמר ר"ש מה טעם כו'. תימה לר"י דמה צריך להאי טעמא דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א"כ ראוי
הרא"ש. כו. להתחייב על
הדחק לאו שמה אכילה
כל אחד מהם בכל שהוא.
וד"ה פטור. [ו]לעניין הא
לחברן וחזו למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפין לטומאת מדרס דהא אפי' כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס כדאמרינן
יג
ריטב"א. כז. ואותו מעמד
דתנן אין מצטרפין זה עם
היינו אחיזה דמעילה,
בהעור והרוטב (חולין קכט.) והכא בטומאת מדרס איירי מדקאמר הבגד שלשה על שלשה דלענין טומאת מת אפי' ג' על ג' כדפרישית לעיל
זה מפני שלא שוו
יד
והתם מפרש מאי לאחיזה
בשיעוריהן, א"ר יוסי בר'
ואור"י דודאי הא דקתני הבגד שלשה על שלשה לא מיירי אלא למדרס אבל סיפא דשק ועור ומפץ מיירי נמי בטומאת מת והכי איתאטו
אמר ריש לקיש שכן עומד
חנינא אין מצטרפין לחמור
במסכת כלים בפכ"ז (מ"ב) הבגד שלשה על שלשה [למדרס ומשום ג' על ג'] לטומאת מת השק ד' על ד' העור ה' על ה' המפץ ו' על ו' שוו בין
ונוולא, במתניתא תנא
שבהן אבל מצטרפין לקל
הואיל וראוי לקוצצי
שבהן. אם הוציא עמיר
למדרס בין לטמא מת אלא שהש"ס מביאה בקוצר כמו שרגיל בכמה מקומות ועל טומאת מת קאמרטז מה טעם מצטרפיןיז בשלא יחדו למדרסיח
תאנים ופירש בערוך ראוי
ועשבים, אם יש בין שניהן
ולא צריך האי טעמא אצירוף דעור ומפץ $ דמפץ לא מטמא במת אלא כשטמא בזב דהיינו כשיחדו למדרס ומק"ו דפכין קטנים כדאמרינן
אותו משהו לאורגים
כמלוא פי טלה מצטרפין, כי
בפ' ר' עקיבא (לקמן פד:): הואיל וראויין ליטמא מושב. פי' בקונטרס אם קיצע משנים וצירף יחד לטלאי מרדעת החמור וההיא
כשהן מחליקין את המטות
החמור משלים לקל וחייב,
של אריגה בסובין או
אבל אם אין בהן כמלוא פי
דהמקצע מכולם טפח על טפח דמעילה היינו שבין כולם יש טפח ואין נראה לר"י דמה צריך להביא ראיה שראויין להצטרף בלאו טעמא
יט
בשום דבר כדי לחזק כורך
טלה, אע"פ שיש בהן
משהו בגד על אצבע
כמלוא פי הגדי, פטור שאין
דמושב נמי שמעינן ממתני' דהכא שראויין להצטרף יחד באותו סדר כמו ששנויים בגד לשק ושק לעור ועור למפץ דדוקא נקט לפי שאלו
ומחליק את הטוי ואותו
מצטרפין, כי אין הקל
ראויין להצטרף יחד ונראה לר"י כמו שפי' ריב"א דהואיל וראויין ליטמא מושב היינו הואיל ושוו שיעוריהן לענין מושב וכמו שפירש בקונטרס
כ
כא
סמרטוט שעל אצבעו
משלים לחמור. וכן עשבים
משמר אצבעו שאין החוט
משלימין לתבן ואין התבן
בפ"ק דסוכה (דף יז:) דהמקצע מכולן היינו מאיזה מהן שיקצע יהא טמא ואע"ג שכאן אין שיעורן שוה מצטרפין הואיל ולענין מושב שיעורן
כב
כג
מחתכו ואותו שכורך
משלים לעשבים. ומקשינן
שוה והא דקאמר כד ה"נ חזו לדוגמא היינו נמי כה דשיעורן שוה לדוגמא כו כדתנן בפרק המצניע (צ:) דלדוגמא כל שהוא הלכך מצטרפין אפי' לענין דבר
באצבעו קרוי נוולא וראוי
היאך תאמר בהני דלא שוו
דלא שוו שיעורייהו וה"ה דהוי מצי למינקט הכא ולזרע ולרפואה דהוו נמי בכל שהוא אלא דלא כל דברים שייך בהו זרע ורפואה אבל דוגמא
נמי לקוצצי תאנים אותן
בשיעוריהן
להדדי
שמבקעין את התאנים
דמצטרפין, והלא הבגד
שייכא בכל דבר והא דקאמר בסוכה המקצע מכולן כו' הואיל וראוי לטלות על גבי חמורו לשון הואיל וראוי לאו דווקא דדווקא אם עשה מהן
ומולחין אותן כורכין
והשק והעור לענין טומאה
טלאי ויחדן לכך טמא בטפח על טפח וכן מצינו לקמן בפ' א"ר עקיבא (דף צ.) הואיל וראויין למתק הקדרה דהוה ליה למימר הואיל וממתקין
משהו על אצבען שלא
שלא שוו שיעוריהן, אע"ג
דהא מיירי שנפלו לתוך הקדרה. ר"י: תוספתא ח) המקצע למשכב אין פחות משלשה על שלשה למושב טפח ולמעמד כל שהואכז:
ידבק בשומן התאנים. תוס'
דתנן הבגד והשק מצטרפין,
סוכה יז: [ועי' מהר"ם].
והשק והעור מצטרפין,
חמשת
והעור והמפץ מצטרפין,
דקתני סיפא א"ר שמעון מה
טעם הואיל וראויין ליטמא מושב, דייקת מיניה טעמא דראויין ליטמא מושב, הא אי לא הוו ראויין ליטמא מושב לא הוו מצטרפין משום שלא שוו בשיעוריהן להדדי, וא"כ היכי קאמר ר' יוסי בר' חנינא מצטרפין לקל שבהן, והכין
הוה ראוי שלא יצטרפו כל עיקר.