המוציא יין
פרק
שמיני שבת
עח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שכן
כוחלין ליארוד. אין נראה לר"י לפרש דהיינו תבלול דבתוספת'
וליתא לדרבי ינאי. ור' שמעון בן אלעזר או או קתני או אבר קטן של
ד א ב מיי' פי"ח מהל' שבת
א) לעיל מז. [ע"ש בתוספות],
ב) [גי' הערוך בדגלילא שנו
הלכה ב:
גדול או להפך וכולה חד שיעורא הוא: ת"ש כו'. ודרבי ינאי תנאי
קתני בהך מילתא גופא שכוחלים לחורור ובבכורות (דף לח:)
א ❖
ה ג שם הלכה יב:
פי' מי גליל שהן ידועין כי
חשיב תבלול וחורור אלמא תבלול לאו היינו חורור: דם וכל מיני
היא: מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא. כל ששיערו חכמים לענין
מועילין לעין בקילור כמו מי
דקלים (לקמן דף קי.) שהם
משקין ברביעית. בתוספתא גרס ושאר מיני משקין וכן נראה דהא
שבת והוא ראוי לשני דברים חדא שכיחא וחדא לא שכיחא אזול רבנן
ידועים שמועילין להרקה
לעזי רש"י
בשיעורן בתר דשכיחא ואפילו היא
כל מיני משקין אינן ברביעית דיין
בערך גליל ועי' תוס' לעיל מז.
קולא ששיעורה גדול אמרינן סתמיה
ושמן ודבש ומים שיעורן כדתנן
ד"ה בגלילא. וכן בתוס' חגיגה
גלוזיי"ר [גלו"ד]. דבק
וליתא דרבי ינאי והכא בהא קמיפלגי ר"ש
כה. ד"ה בגלילא], ג) [תוספ'
במתני': אטו מצניע לאו מוציא
חזק.
להא עביד ולא אמרי' הואיל וחזי נמי
בן אלעזר סבר אבר קטן דגדול ואבר גדול
פ"ט], ד) [גי' הערוך לירוד
מייל"א. ברקית (מחלת
הוא. פירש בקונט' דהוה מצי למימר
למילתא אחריתי ששיעורה קטן ניזיל
פי' שעלתה קרמיתו על גב
ב
עיניים).
דקטן בן יומו כי הדדי נינהו ורבי נתן סבר
❖
עינו], ה) [לקמן עט.],
טלפ"א. חולד.
בתרה לחומרא ואע"פ דלא שכיחא:
הב"ע כשהצניעו והוציאו אלא דניחא
ו) [לקמן עט. פ:], ז) [לקמן
אבר קטן דגדול אין אבר גדול דקטן בן יומו
שכיחא ושכיחא. והיכא דשכיחי
ליה לישנויי בשלא הוציאו המצניע עצמו
פ.], ח) [שבת פ"ט ה"ז],
לא מאי הוי עלה תא שמע דתניא רבי שמעון
ט) [דף עו.], י) בס"א נוסף:
מוסף תוספות
תרוייהו אזלינן לחומרא ומשערינן
משום דאתיא כרשב"א וקשה דמנלן
ג
❖
ובא אחר והוציאו.,
בן אלעזר אומר שמן כדי לסוך אבר קטן של
בשיעורא זוטא: רפואתו לא שכיחא.
דאתיא כרשב"א אדרבה כרשב"ג
א. טפי. תוס' הרא"ש.
קטן בן יומו: מים כדי לשוף בהן את
ב. דה"ה. תוס' הרא"ש.
אתיא דמיירי לבסוף ועוד דאמאי
כגון לשוף בו קילור ואע"ג דחזי לה
ד
ג. דאמר (לעיל עו.)
הגהות הב"ח
הקילור: אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא
דאיכא דעביד בחלב אשה ואיכא
נקט בתלמיד שא"ל רבו אפילו אדם
ה
נתקיים זה במחשבתו של
(א) רש"י ד"ה בגלילא שנו
דעביד במיא וחסין על היין שדמיו
בעלמא נמי ודוחק לומר דלא מחייב
זה. ריטב"א. ד. דהא
ו
ולא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לקולא
וכו' לשוף בו קילור. נ"ב ע"ל
מילתיה דרשב"ג מפסקא
יקרים הלכך אזול בתר שתייתו
רבי שמעון במחשבתו של זה אלא
שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא
בדף מז במ"ש התוס' בד"ה
בינייהו ומשמע דת"ק הדר
ושיערוהו בכדי מזיגת כוס ואע"ג
תלמיד במחשבתו של רבו לכך נראה
בגלילא: (ב) ד"ה פי כור וכו'
למילתיה. חי' הר"ן. [ד]אי
ז
❖
לחומרא יין שתייתו שכיחא רפואתו לא
בהנך מיא דעבדי לטיט:
רשב"א היא סמוך
דלקולא שיש כאן שיעור גדול וכן
דה"פ אטו מצניע לאו מוציא הוא
למילתיה הוה ליה למתני.
שכיחא אזול רבנן בתר שתייתו דשכיחא
חלב נמי חזי לאכילה ולשוף קילור
דמדלא קתני אבל המצניע בכל שהוא
ריטב"א. ה. דמשמע משום
לקולא חלב אכילתו שכיחא רפואתו לא
דדעתו סמוכה על דעת
גליון הש"ס
ומיהו לא שכיחא שהרי אף המים
דהוה משמע דהמצניע הוא המוציא
רבו הוא, הא. חי' הר"ן.
שכיחא אזול רבנן בתר אכילתו לקולא דבש
ראויין לכך ויש עושין ממים הלכך
כדדייק לעיל אינו חייב אלא המצניעו
גמ' שכן כוחלין לברקית.
ו. [ד]הא רשב"א בכל אדם
עי' בכורות דף לח ע"ב תוס'
קאמר. ריטב"א. דמחייב זה
אכילתו שכיחא רפואתו שכיחא אזול רבנן
אזול רבנן בתר אכילתו ושיעורו
מתניתין דלא כרשב"א אלא קתני
❖
ד"ה וסימנך:
במחשבתו של זה. חי'
בכדי גמיאה ואע"ג דקולא היא:
במצניע משמע אפילו אחר הצניעו
בתר רפואתו לחומרא אלא מים מכדי שתייתו
הר"ן. [ועי' מהר"ם].
דבש רפואתו נמי שכיחא. שאין
ז. דאליבא דת"ק הוא
חייב המוציא ולהכי קשיא ליה אטו
ח
שכיחא רפואתו לא שכיחא מאי טעמא אזול
דמתרץ ליה ומשום הכי
רבינו חננאל
משקה אחר ראוי לכתית: לחומרא.
מצניע לאו מוציא הוא דהא שום
ט
רבנן בתר רפואתו לחומרא א) אמר אביי
לא שני ליה. חי' הר"ן.
הואיל ותרוייהו שכיחן לחומרא
תנא לא מחייב אא"כ הוציאו המצניע
ח. דלשון מצניע משמע
אמר אביי מכדי לענין
י
בגלילא שנו רבא אמר אפי' תימא בשאר
ב)
הכי רק שהוצנע זה הדבר
שיעור הוצאה כל דבר שיש
בעינן לשעוריה: רפואתו לא שכיחא.
אלא רשב"א לבדו ומתניתין דכלל
אפי' ע"י אחר. תוס'
בו ב' צרכים, ב' מידות אחת
מקומות כדשמואל דאמר שמואל כל שקייני
שהרי שאר משקין ראויין לכך ויש שפין
גדול (לעיל עה:) דהמצניע דלא כוותיה
יא
הרא"ש. ט. דאנן הוה קס"ד
מצויה ואחת שאינה מצויה
מסו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי:
דהוה מחייב לכו"ע
הלכו חכמים בשיעור
קילור בשאר משקין ושתייתו שכיחא
ומשני בתלמיד שאמר לו רבו דכה"ג
במחשבתו של זה והוה
הוצאתו אחר ההנאה
ושאר כל המשקין ברביעית: תנו רבנן דם
שרוב שתיות מים הם שאין אדם
כ"ע מודו שהתלמיד עושה הכל לדעת
ג) א
קשיא לן אטו מצניע לא
המצויה, אע"ג שהיא
רבו: שופכין למאי חזו. דוקא
בעינן שיוציא הוא
מרובה מן האחרת ונמצאת
וכל מיני משקין ברביעית רבי שמעון בן
שותה יין לכל צמאיו כי אם לסעודתו:
יב יג
להתחייב. ריטב"א. וכיון
לקולא, ואם שתיהן מצויות
בגלילא שנו. שהן עניים ומקפידין
אברייתא קא בעי וכן משמע לקמן
אלעזר אומר דם כדי לכחול בעין אחת $ שכן
שהוא לא הצניעו אמאי
הלכו להחמיר. חלב שתייתו
מחייב. תוס' הרא"ש. י. זה
שכיחא ורפואתו לא
(דף עט.) דאמר והא טיט דמקמי
בדבר מועט וחסין על יין וחלב לשוף
כוחלין לברקית ומאי נינהו דמא דתרנגולת
במחשבתו של זה. תוס'
שכיחא, אזול רבנן בתר
דליגבליה תנא מודים חכמים לרבי
(א) קילור ואין שפין אלא במים והלכך
הרא"ש. יא. ומתניתין. תוס'
שתייתו לקולא. יין שתייתו
ברא רשב"ג אומר דם כדי לכחול בו עין אחת
שמעון במוציא שופכין כו' והוינן בה
רפואתו נמי שכיחא ובעינן למיזל
הרא"ש. יב. לקמן. תוס'
שכיחא ורפואתו לא
שכן כוחלין ליארוד ומאי ניהו דמא
הרא"ש.
יג. דכיון
שכיחא, אזול רבנן נמי בתר
ד)
לחומרא: כל שקייני. כל משקין
שופכין למאי חזו יד משמע דבמתני' אתי
דמשועבד לו מהניא
שתייתו לקולא. דבש
דכרושתינא וסימניך גוא לגוא ברא לברא
ששפין בהן קילור: מסו. החולי:
שפיר ונרא' לר"י דהיינו טעמא משום
מחשבתו של בעל הבית
אכילתו שכיחא ורפואתו
להתחייב
לתלמיד.
בד"א במוציא אבל במצניע כל שהוא חייב רבי
שכיחא, אזול רבנן בתר
ומטללי. מסככין על העין ומונעין
דשופכין דמתניתין איכא למימר
ריטב"א. יד. ומדלא מייתי
רפואתו לחומרא. ושאלו
שמעון אומר בד"א במצניע אבל במוציא אינו
מראיתו עד שיכלה מראיתו לגמרי
דחזו לכמה דברים לרחוץ בהם
מתניתין. תוס' הרא"ש.
את אביי מים מכדי שתייתן
טו. משום דקתני להו בהדי
שכיחא ורפואתן לא
מפני שהן עבין ונגלדין כמין דבק
כוסות וקערות דלא מאיסי כולי
חייב אלא ברביעית ומודים חכמים לר"ש
ה)
יין ושמן ודבש. תוס'
שכיחא, מ"ט אזול רבנן
❖
שקורין גלוזיי"ר: בר ממיא. דעדיפי
האי אלא שאינן ראויין לשתיה
טו
במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית:
הרא"ש.
בתר רפואתו דאמרו כדי
לשוף בהן את הקילור.
מכולהו דמסו ולא מטללי שנבלעין
אבל הכא דומיא דדם קתני דמאיסי
אמר מר בד"א במוציא אבל במצניע כל
ואהדר אביי בדגלילא שנו.
מיד או ניגבין מהר ולא נגלדין על
טובא ולכך בעי למאי חזו:
כלומר, מי גליל שהן ידועין
שהוא אטו מצניע לאו מוציא הוא אמר אביי
רבינו חננאל (המשך)
גב העין: שכן כוחלין לברקית.
שמועילין לעין בקילור שהן
רבב
הכא במאי עסקינן בתלמיד שאמר לו רבו
כל מה שהיה שם והצניעו
כמי דקלים שהן ידועין
מייל"א שבולטת בעין: ומאי נינהו.
ובא רבו בשבת והוציא כל
שמועילין לירוקה, אבל מים
לך ופנה לי המקום לסעודה הלך ופנה לו דבר חשוב לכל חייב עילויה דבר
מאיזה דם כוחלין אותו: ליארוד.
דעלמא ברביעית. רבא אמר
מה שהצניע לו תלמידו, אם
אפילו תימא מים שבשאר
הוציא הרב דבר שהוא
שאינו חשוב לכל אי אצנעי' רביה מיחייב עילויה ואי לא לא מיחייב: אמר מר
תבלול. ובתוספתאח) ראיתי לחורור והן
מקומות שיעורן כדי לשוף
חשוב לכל כשיעורין הללו
מודים חכמים לר"ש במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית: שופכין
טיפות דקות של לובן הנולדות בעין
בהן את הקילור כדשמואל,
הרי הוא חייב. ואם הוציא
ב
דאמר שמואל כולהו שקייני
הרב דבר שאינו חשוב לכל
כדתנן בבכורות גבי מומין (דף לח:):
למאי חזו אמר רבי ירמיה לגבל בהן את הטיט והתניא ו) טיט כדי לעשות
מעלו וסעדי בר מן מיא
ופחות מן השיעורין הללו,
דמא דכרושתינא. עטלף שקורין
דמעלו וגרדי. וכן תורף
אילו הוא בעצמו הצניען
בהן פי כור לא קשיא הא דמיגבל הא דלא מיגבל לפי שאין אדם טורח
הדברים שאין המים סועדין
חייב עליו בכל שהוא, אבל
טלפ"א: גוא. כרושתינא מצוי בתוך
לגבל טיט לעשות פי כור: מתני' המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה
ג
כמיני מאכל, אלא עיקר
תלמידו הצניעו ופחות הוא
היישוב שהוא ליארוד שהוא שוקע
שתייתן כעין רפואה היא,
מן השיעורין הללו מוציאו
גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה רבי יהודה אומר כדי ליטול ממנו
ז)
בתוך העין: לברא. דמא דתרנגולת
לפיכך שיעורן כרפואה. דם
פטור, ואם הוציא מן
מדת מנעל לקטן נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין והמוציא קשר מוכסין חייב
ברביעית. ואם של דוכיפת,
המשקין מה שלא הוצנע
ברא לברקית שהיא בולטת: בד"א.
דהוא תרנגולא ברא, או של
אינו חייב אלא ברביעית.
נייר
דבעינן שיעורא במוציא לר"ה: אבל
עטלף, כדי לכחול עין אחת
שנמצאו דברי ר"ש שאמר
ברקית, כאותה ששנינו
לא נאמרו כל השיעורין
המצניע. והוציאו חייב בכל שהוא. לקמיה פריך אטו מצניע לאו מוציא הוא: ר' שמעון אומר בד"א. דמיחייב בשיעורא זוטא כי האי:
השוכר את החמור
הללו אלא למצניעיהן למי
במצניע. בשיעור הזה וחזר והוציאו: אבל במוציא. אדם שלא הצניעו והוציאו אינו חייב אלא ברביעית: במוציא שופכין. אדם שלא
[ליארוד],
שהצניעם לו שמשו. ויש
והבריקה.
חוורוור שמלבין שחור
שמפרשין שמועה זו פי'
הצניען אינו חייב אלא ברביעית דבציר מהכי לא חזו כדלקמן לגבל טיט: אטו מצניע לאו מוציא הוא. הלא אין מתחייב אלא על ידי
כרושתינא,
שבעין.
אחר דהכין קאמר ר"ש לא
הוצאה: אמר אביי הכא בתלמיד. כגון שוליא דנגרי שאומר לו רבו לך ופנה לי המקום: דבר שחשוב לכל מיחייב עליה.
ואף על גב
תרנגולא דביתא, וי"א
נאמרו כל השיעורין הללו
אלכפאש ודמה מועיל
אלא לענין הצנעה, ולא
דלא אצנעיה רביה לצרכו: דבר שאינו חשוב לכל כו'. והכי קאמרי בד"א דבעינן שעורא דחשיב במוציא כלומר בדבר שאין לך לילך בו
סלקא. ויש שגורסין שיטה
לכאב שבתוך עין, ודם
אלא אחר הוצאתו של זה שהמחשבה תלויה בזה שהוציא אבל במצניע בדבר שיש לך לילך [בו] אחר מחשבה של מצניע כגון המצניע כל שהוא חייב זה
זו דאביי ארישא דברייתא,
דוכיפת מועיל לכאב
שמחוץ לעין. תנא במה
בד"א במוציא אבל במצניע
המוציאו ורשב"א אמרה ואזיל לטעמיה דאמר בפרקין דלעילט) דבדבר שאין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעוי) נתחייב זה במחשבתו של זה. וה"ה
דברים אמורים במוציא
כל שהוא. ומקשינן הכי אטו
דמצי לאוקמי במצניע גופיה ולמימר הכי בד"א במוציא בדבר שלא הוצנע ואין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה אבל אם היה זה מצניע דבר
שהוציא דבר שלא קדם
מוציא לאו מצניע הוא,
זה מתחילה וחזר והוציאו חייב אלא משום דשמעינן ליה דאמר נתחייב זה במחשבה של זה אוקמא אביי אפי' באחר שהוציאו וכ"ש אם הוציאו הוא
והצניעו, שהוא צריך
ומפרקינן פירוק דאביי.
לשיעורין הללו. אבל הצניע
ואנחנא לא קא סלקא לנא
עצמו: פי כור. נקב שנותנין בו המפוח ושיעורא זוטא הוא ומרביעית חזי לגבל טובא וכיון דהוצאת טיט חשיבא בכדי פי כור בעינן נמי
דבר בחול לצורכו והוציאו
הכי וכלישנא דפרישנא
לשעוריה בהנך דעבדי לטיט בכדי גיבול פי כור: דמיגבל. כבר חשוב בכדי פי כור אבל זה שעדיין לא נגבל אינו נשער בכך לפי שאין אדם
(ב)
דווקא. פי כוש קורין אותו
בשבת חייב עליו בכל
טורח לגבל שיעור מועט כזה ואם בא לגבל מגבל יותר ועושה בו דברים אחרים: מתני' אזן לקופה. לאוחזה בה: תלאי. לתלותו בו:
בלשון ארמי ריש פילקא
שהוא. ר"ש אומר כל
ובלשון ישמעאל פלכה,
השיעורין הללו לא נאמרו
מדת מנעל. להראותו לאומן כמדה זו אני צריך: נייר. מעשבים עושים אותו: קשר של מוכסין.
יש לך אדם שנותן המכס לראש הנהר במקום
שעושין על פי הכוש כמו
אלא למצניעיהן שאם
כדור אצל הצינורה כדי
הצניע בחול כשיעורין הללו
אחד או מוחל לו במתנה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שמחל לו המכס ודרכו לכתוב בו שתי אותיות והן גדולות משתי אותיות שלנו:
שיכבד הכוש ויסוב, ויש
והוציאו בשבת חייב. אבל
נייר עושים אותו מן העצם, ויש
אם הוציא כלום מן כל אילו
בין יין בין חלב בין דבש ובין מים, שלא קדם והצניעו אינו חייב אלא על רביעית. ואקשינן אמר מר ר' שמעון אומר בד"א במצניע
עושים אותו מן העץ, ויש שעושין אותו מן הטיט. ומקשינן כי מכדי שיעור טיט כדי לעשות פי כוש, למה הוצרכו שיעור שופכין
אבל במוציא אינו חייב אלא ברביעית. ואמרינן וכי מאחר שהצניעו לצרכו היאך אינו חייב אלא על הוצאתוא), פי' בכל שהוא,
רביעית כדי לגבל בה את הטיט, והלא טיט של פי כוש מתגבל בפחות מרביעית. והשבנו אם הטיט מגובל ועומד סגי בזה השיעור,
והיאך צריך שיעור, פי' המוציא יין וכו'. ואוקימנא לדר' שמעון בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי מקום לסעודה והלך ופינה
ואם צריך לגבלו אין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כוש. נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין.
א) ונראה דצ"ל הוצאתו בכל שהוא יהא חייב והאיך צריך שיעור המפורש במשנה המוציא יין וכו'.