עח:
המוציא יין פרק שמיני
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבב.
נייר מחוק. שוב
פירש בקונטרס שומן או שמן וע"כ אינו שמן דשמן נתנו בו
אינו ראוי לכתוב לפיכך צריך
שיעור גדול לכרוך
ו א מיי' פי"ח מהלכות שבת
א) מהרש"ל מוחק זה וכן
חכמים שיעור אחר במתני': תחת איספוגין קטנה.
הלכה י:
משמע לקמן בגמ' עט:,
ע"פ צלוחית: קלף כדי לכתוב פרשה קטנה. דאיידי דדמיו יקרים
❖
ז ב ג ד שם הלכה טו:
ב) [עי' תוס' סוטה יז. ד"ה
ואע"ג דבפ' כל שעה (פסחים ל:) אמרינן אין טשין את התנור באליה
לא עבדי מיניה קשרי מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב
אינו כותב], ג) [נזיר ג.],
ד) [רקיקי מצות מתרגמינן
בשיעורא זוטא: דיו לכתוב
שתי אותיות. לרושם על שתי חוליות
ואם טש כל הפת כולה אסורה הא אמר התם בההיא פרקא ל) דכעין
אספוגין פטירין ערוך וכן
לעזי רש"י
תורא שרי: והמוציא קשר
של כלי או על קרשים לזווגן: כדי
מ)
ברב אלפס], ה) [גי' הערוך
מוכסין חייב. אצטריך לאשמועינן
לכחול עין אחת. לקמן פריך עין
ערך שתי תנא כמה קשר
גלו"ד. דבק חזק.
נייר מחוק כדי לכרוך
על צלוחית קטנה של
י)
א
מוכסין שתי אותיות בכתב יווני
טריפיי"ד. חצובה (בעלת
אחת הא לא כחלי: דבק. גלו"ד:
אפילו כתב על הקלף אע"גב דקתני
פלייטון עור כדי לעשות קמיע (דוכסוסטוס
שהן גדולו' מאותיו' שלנו],
א)
שלוש רגליים).
כדי ליתן בראש השפשף. בגמרא
בסמוך דשיעור קלף כדי לכתוב עליו
ו) [תוספתא פ"ט], ז) [שם],
כ)
וידיל"א. קנוקנת.
כדי לכתוב מזוזה) קלף כדי לכתוב עליו
ח) [כתובות יט.], ט) [שם
אונטודיי"ר
מפרש לה: כדי לעשות נקב קטן.
פרשה קטנה שבתפיליןג:
פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל
ב"מ ז. עב: ב"ב קנד. קע.],
[אינטונידוי"ר]. משפך.
ובית אחיזה. בשעת כתיבה
ב)
כלי שנותנין בו כסף חי סותם פיו
י) [דף פ.], כ) [לקמן פ.],
פילוט"א. כדור.
דיו כדי לכתוב ב' אותיות כחול כדי לכחול
ל) [דף לו. ע"ש], מ) [שייך
קוראנ"ש. רצים, שליחי
צריך בית אחיזה וקשר
בזפת או בגפרית ונוקב בתוך
❖
❖
לע"א במשנה],
בית המכס.
עין אחת דבק כדי ליתן בראש השפשף זפת
מוכסין צ"ל דיכול לכותבו בלא אחיזה
הסתימה נקב דק להוציא בו:
וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על
חרסית. לבינה כתושה: לעשות
ובקונטרס פי' בשעה שרואה בו
הגהות הב"ח
מוסף רש"י
פי נקב קטן חרסית כדי לעשות פי כור של
פי כור. שהמפוח נכנס בו:
בעי אחיזה:
ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו
(א) תוס' ד"ה ת"ק סבר
מודה בשטר שכתבו אין
פטפוט. רגל למקום מושב הכור
צורפי זהב רבי יהודה אומר כדי לעשות
צריך לקיימו. לוה שהודה
וכו' א"נ לטרוף ממשעבדי.
צריך לקיימו. ומשום הכי
שהיו מושיבין על כן העשוי לכך כגון
פיטפוט סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי
בשטר שכתבו ועל פיו נחתמו
נ"ב דלא חיישינן לקנוניא אלא
טרפיי"ד לשפות הקדירה: סובין כדי
כי אמר לוה פרעתי פטור דאין
העדים, אין המלוה צריך
היכא דאיתרע שטרא דהיינו
זהב סיד כדי לסוד קטנה שבבנות ר' יהודה
ג)
שנאבד ומצאו: (ב) בא"ד
לקיימו בעדים החתומים בו,
ליתן ע"פ כור של צורפי זהב. במקום
השטר ראוי לגבות בו ומיירי שיודעד
אומר כדי לעשות כלכל רבי נחמיה אומר
עומד וצווח שאינו פרוע ואי
שאין הלוה שוב נאמן לומר
שלא יוכל כלל למצוא עדי קיום וא"ת
שאין פחמין צורפין זהב באש של
ה
לא הוה טענינן ללקוחות
פרעתיו, ולא אמרינן בהאי
כדי לסוד אונדפי: גמ' חבל נמי ליחייב כדי
וליתומים מזוייף ופרעתי
הפה שאסר הוא הפה שהתיר,
סובין: לסוד קטנה שבבנות.
וכי לא פרע נמי אמאי חייב מה תועלת
הוה אתי שפיר וכו' ושם
דמכיון שאמר כשר היה
לעשות תלאי לנפה ולכברה כיון דחריק
יש בשטר כיון שאינו יכול לקיימו שאם
טופלות סיד להשיר את השיער:
הארכתי וי"ל דמיירי
הרי הוחזק השטר וכי אמר
במנא לא עבדי אינשי תנו רבנן הוצין כדי
גמ' חבל נמי ליחייב. בשיעורא
כגון שאמר אין לי וכו'
פרעתיו לא מהימן, שהרי
יטעון הלוה פרעתי או מזוייף יפטור
ז
שלא כדין ואם תאמר
ביד המלוה הוא (כתובות יט.)
❖
לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית סיב אחרים
ואם יודה זה אינו מכח השטר וי"ל
זוטא דחזי נמי לתלאי דנפה וכברה:
מאחר שהלוה מודה ששטר
ואמאי לא קאמר כצ"ל:
חוב שהוציאו עליו שטר אמת
דחריק. כעין חרקי. מתוך שהוא
דמועיל לו השטר דמתוך כך נזכר
אומרים כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את
ח
הוא, אין המלוה צריך לחזר
קשה פוגם את העץ: הוצא. של
הלוה שלוה ממנו אי נמי (א) לטרוף
היין רבב כדי לסוך תחת אספגין קטנה
אחר העדים החתומים בו
א
ד)
גליון הש"ס
לולבי דקל: כפיפה מצרית. סל
ממשעבדי אם יודה הלוה שאינו
ולהעיד על חתימתן ולקיימו
וכמה שיעורה כסלע והתניא כגרוגרת אידי
❖
גמ' רבנן סברי אסור
(ב"מ עב:).
העשוי מצורי דקל: סיב. ודילי"א
מזוייף וא"ת ומשפרעו אמאי פטור
ואידי חד שיעורא הוא מוכין כדי לעשות
לשהות. ק"ל הא חזי ליה
המוציא נהי דלא חזי לגבות חובו הא
שגדל סביב הדקל כעין מלבוש ונכרך
למחוק השטר ויהיה מותר
כדור קטנה וכמה שיעורו כאגוז: נייר כדי
להשהותו לצור ע"פ צליחותו
מוסף תוספות
סביבותיו ועולה: על פי משפך.
ראוי הוא לצור ע"פ צלוחיתו ואע"ג
❖
וצ"ע:
לכתוב עליו קשר מוכסין: תנא ה) כמה קשר
אונטודיי"ר: לסנן את היין. שמעכב
דאסור להשהות שטר פרוע הכא
א. וא"ת פשיטא דהא
מוכסין שתי אותיות (של קשר מוכסין)
מרישא דקתני נייר כדי
ב
היאך נוציאנו מידו כיון שהוא עומד
הפסולת והקמחים מליכנס לפי הכלי:
לכתוב עליו קשר מוכסין
רבינו חננאל
ורמינהו המוציא נייר חלק אם יש בו כדי
רבב. שומן או שמן: איספוגין.
וצווח שאינו פרוע וי"ל דמיירי כגון
ט (ב)
משמע שהמוציא קשר
מוכסים חייב, וי"ל דהא.
ותנא כמה קשר מוכסין ב'
שאמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולא
רקיק שנותנין בתנור וטחין תחתיו
לכתוב שתי אותיות חייב ואם לאו פטור אמר
ריטב"א. ב. שקלף צריך
אותיות. לא שנו אלא באותו
אליה: וכמה שיעורא. של איספוגין:
אמצא קיום ואפילו מצא אחרי כן אינו
רב ששת מאי שתי אותיות שתי אותיות של
שיעור גדול מזה. תוס'
קשר שהיו מכירין אותו
כדור. פלוט"א: נייר חלק. שלא
מועיל ולכך אסור להשהותו שמא
רי"ד. ג. כיון שנעשה עליו
באותו פרק שכותבין בו ב'
קשר מוכסין רבא אמר שתי אותיות דידן
קשר חשיב הוא. תוס'
אותיות בכתב יווני שהן
נכתב בו מעולם: שתי אותיות.
לבסוף יקיימנו ויגבה בו שלא כדין
ובית אחיזה דהיינו קשר מוכסין מיתיבי
רי"ד. ד. בבירור. תוס'
גדולות מאותיות שלנו, אם
ואי לא הוה טענינן ללקוחות וליתומין
קס"ד שתי אותיות דידן דזוטרן:
הרא"ש. ה. שנודע לו שמתו
יש בנייר החלק שיעור ב'
המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש
ג
ו)
אותן שחתמוהו ואין שום
אותיות הללו חייב עליו
קשר של מוכסין. לא בעי גליון לבית
מזוייף הוה אתי שפיר דאסור
אדם מכיר חתם ידן, שאלו
ואם לאו פטור. ורמינהי
בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכולו
להשהותו אך פירשתי בבבא קמא
אחיזה שאוחזו כולו בכפו פשוט
י
היה הדבר ספק עדיין
המוציא נייר חלק אם
כדי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה
של פלייטון
השטר חשוב וראוי שמא
יש בו כדי לכתוב ב'
ורואה: בלובן. גליון: הכא בית
ובבבא מציעא ובגיטין דטענינן
יביאו עדים ויקיימוהו.
אותיות חייב ואם לאו
חייב ואם לאו פטור בשלמא לרב ששת
אחיזה לא צריך. שיכול לאוחזו במקום
ללקוחות וליתומין פרוע ומזוייף ושם
רמב"ן. ו. א"כ. תוס' הרא"ש.
פטור. מדקאמר ב' אותיות
ז. לא יוכל לקיימו תוס'
סתם, אסיקנן אדעתין ב'
דאמר מאי שתי אותיות שתי אותיות של
המחק והשטר במקום הכתב:
הארכתי ואם תאמר ואמאי לא קאמר
יא
הרא"ש. ח. לזכרון דברים
אותיות דילן דזוטרן מן ב'
משהראהו למוכס. ורואה שמחל לו
איפכא דת"ק סבר אין צריך לקיימו
יב
קשר מוכסין שפיר אלא לרבא
דאמר שתי
בעלמא. תוס' הרא"ש.
אותיות של קשר מוכסין
ומשפרעו הוי כמשמעו שפרעו ממש
ראש הנהר את המכס שוב אין צריך
ט. ולא מסתבר למימר
וקא מחייב עליה, ומן ההיא
יג
אותיות דידן ובית אחיזה דהיינו קשר מוכסין
דאיירי בשטר שאינו ראוי
קמייתא פטור. אמר רב
לו ולא חזי למידי: מאי בינייהו.
ולכך פטור דאסור להשהות שטר
הכא בית אחיזה לא צריך קשיא תנו רבנן
לצור על פי צלוחיתו כיון
ששת ב' אותיות דתנינא
פרוע שמא יגבה בו פעם אחרת
כלומר במאי פליגי ולמאי קאמר רבי
דרב יוסף איירי באותו
בהא ברייתא שנייה נמי
יד
המוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו
ז)
שהוא ראוי ואביי לא
דקשר מוכסין. רבא אמר ב'
יהודה דצריך לו: רהיטי מוכסא.
שכשיטעון הלוה האמת שפרעו לא
איירי אלא בההוא דאינו
אותיות דילן ובית אחיזה,
למוכס חייב משהראהו למוכס פטור רבי
יהא המלוה צריך לקיימו ויגבה שנית
קוראנ"ש שרצין אחר העוברים
טו
ראוי הוה ליה לפרושי.
הכי קאמר רבא לא תימא
יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב מפני
תוס' הרא"ש. י. פן יגבה מן
אם מוכיל הנייר ב' אותיות
ד
ור' יהודה סבר צריך לקיימו ואף
להעליל עליהם שלא נתנו המכס
היתומים ומן הלקוחות.
חייב עליו אלא אימא הכי
שצריך לו מאי בינייהו אמר אביי איכא
משפרעו חייב דצריך הוא לצור על פי
וטורח לעוברים לחזור למוכס ומצניע
תוס' הרא"ש. יא. דאל"כ לא
אם אפשר לכתוב עליו
שבקת חיי לכל בריה
ב' אותיות, ואי אפשר
בינייהו רהיטי מוכסא רבא אמר מוכס גדול
צלוחיתו ואין אסור להשהותו דמיירי
החותם להראות לאלו ולת"ק לא
טז
שיוכל כל אדם לכתוב
עד שיהא בו בית אחיזה
כגון בידוע שלא ימצא עדי קיום ולא
מצנע ליה להכי דכי רהטי בתריה
ומוכס קטן איכא בינייהו רב אשי אמר חד
שטר מלוה ולהחתים
כדי לכתוב למעלה הימנו,
הדר לגבי מוכס: מוכס קטן.
עדים מעצמו ולטרוף
יוכל לגבות שנית דכשיטעון הלוה
ונמצא מקום ב' אותיות
יז
מוכס איכא בינייהו מפני שצריך לו להראות
שלא בפניו מיתומים
ובית אחיזה כשיעור קשר
האמת שפרע יצטרך המלוה לקיימו
פעמים שיש מוכס גדול שטורח לו
למוכס שני דא"ל חזי גברא דמוכס אנא:
מוכסין. מיתיבי המוציא
ומלקוחות. תוס' גיטין ב.
ויש לומר דאף לר' יהודה הוה אסור
לעמוד על הגשר כל היום וממנה
נייר מחוק ושטר פרוע
יב. ועד שלא פרעו. תוס'
ת"ר המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב
הרא"ש. יג. דאית בו כדי
אם יש בלובן שלו כדי
להשהותויח שמא יקיימנו באקראי
מוכס קטן וזה מתחלה אינו מראה
לצור, והכי פירושו עד
לכתוב ב' אותיות או בכולו
משפרעו פטור רבי יהודה אומר אף משפרעו
בעלמא ויגבה בו שלא כדין :
החותם של מלך אלא לגדול ולרבי
יט
שלא פרעו חייב שראוי
כדי לכרוך על פי צלוחית
רש"י גריס דכולי עלמא מודה
חייב מפני שצריך לו מאי בינייהו אמר רב
לגבות חובו, ומשפרעו
קטנה של פלייטון חייב ואם
יהודה צריך לו שהרי הקטן ימנענו
פטור. תוס' הרא"ש.
לאו פטור. [בשלמא] לרב
יוסף אסור לשהות שטר פרוע איכא בינייהו
מלעבור ולת"ק אין צריך לו שהגדול
בשטר שכתבו צריך לקיימו.
ח)
יד. דאע"פ שיודע שלא
ששת דאמר בב' אותיות של
ימצא קיום יכול לגבות בו
קשר מוכסין שפיר דהוה
$ רבנן סברי אסור לשהות שטר פרוע ורבי
וכן נראה דהכי קי"ל דאית ליה לרב
מוסר לו סימן דברים ואומר לקטן
פעם אחרת. תוס' הרא"ש.
ליה כמתניתין ופירושה,
ועובר: למוכס שני. של מעבר אחר
נחמן הכי בפרק שני דכתובות (דף
יהודה סבר מותר לשהות שטר פרוע אביי
טו. הילכך אסור לשהותו.
אלא לרבא דאמר צריך
תוס' הרא"ש. טז. אע"ג
שיהא הנייר החלק כולו
יט.) וקיימא לן כוותיה בדיני:
ולא לפוטרו מן המכס אלא להראות
אמר דכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע
דאסור לשהות שטר פרוע
כשיעור ב' אותיות של קשר
שהוא נאמן וחשוב ואינו מבריח עצמו
ת"ק
והכא במודה בשטר שכתבו שצריך
שטר זה מותר להשהותו.
מוכסין והוא שיעור ב'
ט)
מן המכס כדי שלא יעליל עליו לאחר
תוס' הרא"ש. יז. בלא קיום.
אותיות דילן ובית אחיזה,
לקיימו קמיפלגי תנא קמא סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ורבי יהודה
תוס' הרא"ש. יח. לצור על
והא הכא דשטר גדול הוא
זמן: משפרעו. (לוה) פטור. לקמיה
פי צלוחיתו אע"פ שאינו
שיש בו לבן ויש בו
סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומאי עד שלא פרעו ומשפרעו
מפרש להו: מאי בינייהו. כלומר
מוצא עכשיו קיום
בית אחיזה ומקום הלובן
עד
חיישינן. תוס' הרא"ש.
שלו ב' אותיות דילן, ולא
מאי פלוגתייהו ומה טעם נותנין
יט. דבחשש כל דהו אסור
צריך מקום ב' אותיות של
לדבריהם: אסור לשהות שטר פרוע. משום שנא' (איוב יא) אל תשכן באהליך עולה הלכך מלוה לא משהי ליה לצור ע"פ צלוחיתו משום איסור
קשר מוכסין, קשיא. הא
לשהות שטר פרוע. תוס'
❖
הרא"ש.
דתנן המוציא קשר מוכסין
ולוה נמי לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה ויחזור ויתבענו: מותר. הלכך כי הוציאו מלוה חייב דצריך לו לכרוך ע"פ צלוחית: במודה בשטר
חייב, אוקימנא בברייתא עד
שכתבו. הלוה מודה שכתבו צריך לקיימו ולומר לא פרעתי וכל כמה דלא אמר הכי לאו שטרא הוא אי לאו משכח סהדי להכיר החתימה
שלא הראהו למוכס מפני
שהוא צריך לו, אבל אם
דמאן קא משוי ליה שטרא לוה דאמר כתבתיו לוה נמי הא קאמר פרעתיו הפה שאסר הוא הפה שהתיר הלכך משפרעו כלומר משיאמר פרעתי
רב נסים גאון
הראהו למוכס ואינו צריך
פטור דלא צריך ליה ור' יהודה סבר אין צריך לקיימו דכיון דמודה שכתבו ולוה בו הרי הוא כאלו קיימוהו חותמיו וגובה בו כ"ז שמוציאו:
אסור לשהות שטר פרוע
לו פטור. ור' יהודה פליג
איכא בינייהו. משכחת לה
עד
ואמר אף משהראהו למוכס
במסכתא דכתובות בפ' האשה שנתארמלה [דף יט] אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו שנאמר [איוב חייב מפני שהוא צריך לו. ובעינן למידע במאי פלוגתייהו ומאי בינייהו. אמר אביי רהטי מוכסא איכא בינייהו, בזמן שיש
יא] ואל תשכן באהליך עולה. וכן עוד תמצא בזה הפרק עיקר הדברים במודה בשטר שכתבו, אמר רב הונא אמר רב מודה שכתבו כמה רצין לפני המוכס מחפשין מי נתן המכס ונטל הקשר, ומי שלא נתן, קאמר ר' יהודה חושש הוא שמא ישיגוהו רצי
אינו צריך לקיימו. אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך, אי סבירא לך כר' מאיר אימא כר' מאיר. אמר ליה ומר היכי סבירא המכס בזמן שאין עמו קשר לפיכך צריך לו לדחותם אע"פ שהראהו לגדול, אבל היכא דליכא רהטי מכסא קאמר אביי אפילו
ליה, אמר ליה כי אתו לקמן אמרי' להו קיימו שטרייכו ונחותו לדינא. והלכתא כרב נחמן שצריך לקיימו.
ר' יהודה מודי דפטור. רבא אמר מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו ומימריה קרוב למימרא דאביי, וסבירא ליה שאם
אין שם מוכס קטן משהראהו למוכס לא פליג ר' יהודה דפטור. רב אשי אמר לעולם פליגי ולא מילתא איכא בינייהו, אלא
לעולם אפילו היכא דליכא רהטי ולא שני מוכסין צריך ליה לקשר, דכד אתי מוכסא שני מחווי ליה למוכס דקדים מוכס שני וא"ל חזי דגברא דמכס אנא ורגילנא לשלומי מכסא שיהא לו פנים אצלו, או דמאחר ליה ולא דחיק ליה. המוציא שטר
חוב שהוא עליו עד שלא פרעו, כגון שגנבו מן המלוה או שנפל מן המלוה ומצאו המלוה בשבת עד שלא פרעו, והעבירו ד' אמות ברה"ר כו', לא פליגי שהוא חייב. כי פליגי כגון שהוציאו לווה אחר שפרעו, רבנן סברי פטור משום דלית ליה
צורך ביה, ור' יהודה סבר עדיין צריך לו ואע"ג שפרעו וחייב. מאי בינייהו דפליגי ביה. אמר רב יוסף לשהות שטר פרוע איכא בינייהו, ת"ק סבר אסור, וכיון שהמלוה אסור לשהותו, אין הלווה צריך לשטר ואם הוציאו פטור, דהוה ליה כמתעסק.
ור' יהודה סבר מותר לאדם לשהות שטר פרוע בתוך ביתו והרי הלווה חושש מן השטר ויש לו צורך בהוצאתו וחייב. אביי אמר דכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע, והכא במודה בשטר שכתבו קא מיפלגי. ת"ק סבר צריך לקיימו, ור' יהודה
סבר אין צריך לקיימו. ועיקר דהא שמעתא בהאשה שנתארמלה, ובכמה דוכתי נמי איכא, והכין הוא, ראובן שתבע את שמעון במנה והוציא עליו שטר. אמר שמעון שטר זה כתבתיו לו על עצמי אלא שפרעתיו. אם יכול ראובן המלוה לקיים את
השטר בחותמיו כולי עלמא לא פליגי שחייב שמעון בממון, דאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה, וא"ל שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה. אבל אם אין ראובן המלוה יכול לקיימו בחותמיו ואין נודע כי נכתב באמת אלא מדברי שמעון,