המוציא יין
פרק
שמיני
שבת
עט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ת"ק
סבר כותבין שובר. ומיירי שכבר יש לו שובר ולכך משפרע
עד שיאמר פרעתי
ולא פרעתי. כלומר עד שלא אמר פרעתי
חייב
ח
א) [ב"ב קע:], ב) לקמן קה:,
א מיי' פי"א מהלכות
ג) לקמן צ., ד) לקמן פט:,
שבת הלכה ה:
משאמר פרעתי פטור דבטל ליה: דכולי עלמא צריך לקיימו. והכא
פטור דאין זקוק להחזיר השטר ומתוך פירוש הקונטרס
ט
ה) [לקמן צ.], ו) שם, ז) לקמן
ב מיי' פי"ח מהלכות
משמע שעדיין לא נכתב השובר וקשה דהרי צריך להחזירו ללוה
בפרעו ולא פרעו ממש קאמר ובשטר מקויים ודכולי עלמא אסור
פ: צ:, ח) [לקמן צ.], ט) לעיל
שבת הלכה יד:
חזי דגברא דפרע אנא. כרב אשי
י ג שם הלכה יג:
עח., י) שם לקמן פ:, כ) גיטין
לשהות שטר פרוע: והכא בכותבין שובר קא מיפלגי. יש גורסין
שלא יצטרך לכתוב שובר:
א
❖
יא ד שם הלכה יד:
כב. ע"ש, ל) לעיל עו. ע"ש
ת"ק סבר אין כותבין שובר על שטר
תניא בתוספתא דמכילתיןמ) ר' יהודה
סוכה יז: כלים פכ"ז מ"ב,
❖
מ) [פ"ט],
אומר אף המוציא שטר פרוע כל
פרוע שאתה מצריכו לשמור שוברו מן
עד שיאמר לוה פרעתי ולא פרעתי רבא
לעזי רש"י
שהוא חייב מפני שמשמרו לבעל
העכברים אלא מחזיר לו ושורפו
ב
אמר דכולי עלמא מודה בשטר שכתבו
ואסור להשהותו ורבי יהודה סבר
חוב ולשאר אמוראי קשה לרשב"א:
וישד"א. איסטיס, פ« סט∆ ל
הגהות הב"ח
שצריך לקיימו והכא בכותבין שובר קמיפלגי
אלמא כיון דלטוויה קאי.
(צמח, שמשורשו מפיקים
כותבין שובר ועל ידי שובר מותר
(א) גמ' אדם טורח לגבל
תנא קמא סבר כותבין שובר א) ורבי יהודה
צבע).
לשהות שטר פרוע לצור ע"פ צלוחיתו
הוה ליה למינקט כיון
כצ"ל ותיבת בהן נמחק:
ורנצ"א. פואה (עשב,
סבר אין כותבין שובר רב אשי אמר מפני
(ב) רש"י ד"ה והכא בכותבין
שמשורשו מפיקים צבע
ולא היא חדא דכיון דאסור לשהות
דלאריגה קאי (ג) שהוא רחוק יותר
שובר וכו' דבעי אהדורי דאי
אדום).
שצריך להראותו לבעל חוב שני דאמר ליה
שטר פרוע אפי' על ידי שובר נמי
אלא שמא לאו כולהו קיימי לאריגה:
לא מהדר ליה חוזר ותובעו
קויפ"א. שביס עשוי רשת.
כדי לכתוב עליו את הגט.
לוה מה שפרעו: (ג) תוס'
חזי גברא דפרע אנא: עור כדי לעשות כו':
טנ"א [ט"ן]. עופץ (אבקה
אסור להשהותו שמא יאבד השובר
ד"ה אלמא וכו' דלאריגה
של קליפת אלון המשמשת
בעא מיניה רבא מרב נחמן המוציא עור
וזה חוזר וגובה בו ועוד לרבי יהודה
סבירא ליה כרבי אליעזר
קאי. נ"ב צ"ל דהתוס' היו
לעיבוד עורות).
גורסים והאורג וכו' רוחב
אין כותבין שובר שמעינן ליה בבבא
דאמר עדי מסירה כרתי דלר' מאיר
פושדטוויי"ל
בכמה א"ל כדתנן עור כדי לעשות קמיע
❖
הסיט כפול:
[פלדישטו"ל]. כיסא
❖
בתרא (דף קע:) דתנן מי שפרע מקצת
אין כותבין על הדפתרא דתנן בגטין
[ המעבדו בכמה א"ל לא שנא] לעבדו
מתקפל.
א
חובו ר' יהודה אומר יחליף רבי יוסי
(דף כא:) אין כותבין על נייר מחוק
בכמה א"ל לא שנא ומנא תימרא כדתנן
גליון הש"ס
אומר יכתוב שובר. וה"ג ת"ק סבר
ועל הדפתרא וחכמים מכשירין ואמר
המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו
מוסף תוספות
ב)
כותבים שובר והכי קאמר משפרעו
בגמ' מאן חכמים ר' אליעזר ובחנם
גמ' כדי לצור בו משקולת
כמלא רוחב הסיט כפול והאורג ב' חוטין
קטנה. עיין בב"ב פט ע"א
א. דינר לסופר. תוס'
לוה והוציאו מלוה בשבת פטור שאינו
פי' בקונטרס דשיעור גט קטן מכולן
❖
תוס' ד"ה ולא בצל:
הרא"ש. ב. להראותו. תוס'
שיעורו כמלא רוחב הסיט (כפול) אלמא
צריך לו ואי אמרת כיון דראוי לצור
דהא אשכחן דקלף כדי לכתוב עליו
הרא"ש. ג. אע"פ שהוא
חשוב מנייר. תוס' הרא"ש.
כיון דלטוייה קאי שיעורא כטווי ה"נ כיון
ע"פ צלוחיתו הוא דבעי אהדורי ללוה
פרשה קטנה שבתפילין ונייר דגרע
ג
ד. פרש"י בעצמו דאיידי.
מוסף רש"י
לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה
טפי שיעורו לכתוב עליו קשר מוכסין
דלעבדו קאי שיעורו כמעובד ושלא לעבדו
רמב"ן. ה. דדפתרא הוא
כמלא רוחב הסיט כפול.
חשוב ומצניעין אותו לגט.
ויחזור ויתבענו ואי נמי לא מהדר ליה
וטעמא דקלף שהוא חשוב אין
ד
בכמה אמר ליה לא שנא ולא שני בין מעובד
סיט הוא הפסק שבין אצבע
תוס' הרא"ש. דמשום
מלוה לא איכפת ליה ללוה דמלוה כתב
מצניעין אותו לקשר מוכסין וכן יש
לשאינו מעובד איתיביה ג) המוציא סמנין
לאמה, כמו שאדם יכול
דחשיב טפי לא מחייב
לפרש כאן : וקתני מיהא כדי
ליה ללוה שובר עילויה. ורבי יהודה
להרחיבו ואם טווה וליבן
ביה אלא בשראוי לאחד
ה
שרוין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא ואילו
וניפץ וצבע, שהן כולן אבות
מן הדברים שעומד לכתוב
לצור ואמר אביי. קשה לר"י דלא
סבר אין כותבין שובר הלכך צריך
❖
מלאכות, חוט אחד ארוך
בו. חי' הר"ן.
בסמנין שאינן שרוין תנן ד) קליפי אגוזים
הוא המלוה דבעי אהדורי (ב) ואי לא
הוה ליה לאתויי מילתא דאביי הכא:
כשיעור הזה חייב (לקמן קה:).
וקליפי רמונין סטיס ופואה כדי לצבוע בהן
והאורג שני חוטין
מהדר ליה חוזר ותובעו לו מה שפרעו
קלף
שיעורו. ברוחב הבגד,
רב נסים גאון
בגד קטן [לפי] סבכה הא איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה
דלא סגי ליה בשובר דצריך לשומרו
ה)
כמלא רוחב הסיט.
שאע"פ שלא ארגו על פני כל
בכותבין שובר קמיפלגי.
מן העכברים: רב אשי אמר.
לפי שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהן דוגמא לאירא והרי זרעוני
רוחב הבגד חייב (שם).
משכחת לה בפרק גט פשוט
פלוגתייהו כשהוציאו לוה הוא ומה
גינה דמקמי דזרעינהו תנן זרעוני גינה פחות מכגרוגרת רבי יהודה בן
דוגמא לאירא. מעט צמר
[ב"ב דף קעא] דקעביד ר'
ו)
שהוא כמין דוגמא שמראה
חנינא בר פאסי כדר' יוחנן
הוא צריך לו דקאמר ודאי לא לצור
בתירא אומר חמשה ואילו בתר דזרעינהו תנן זבל וחול הדק כדי לזבל
ז)
הצבע לבעה"ב כזה תחפוץ או
וריש לקיש דקאמרי כותבין
דמשום סתימת פי צלוחית לא משהי
כזה, והוא כדי ליתן באירא של
שובר, וכן כי אתא רבין
בו קלח של כרוב דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא
ליה שמא יבא ליד המלוה אלא משהי
קנה של גרדי ושיעורה מועט
אמר ר' אלעא כותבין שובר,
הא איתמר עלה אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע לפי שאין
(לקמן צ.). בגד קטן של
וכן הלכה. ומישתכח עוד
ח)
ליה להראותו לשאר בעלי חובות
סבכה. בראש הסבכה
בפרק האשה שנתאלמנה
אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה והרי טיט דמקמי דליגבליה תניא
ולהתהלל שהוא פורע חובותיו:
שעשאה בקליעה נותן מעט
[כתובות דף טז] אמר ר' אבהו
בגד (לקמן פט:). זרעוני
ט) מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית
כותבין שובר, ובפרק
המוציא עור בכמה. משום דבעי
גינה פחות מכגרוגרת.
הכותב (גט) לאשתו [שם דף
והוינן [בה] שופכין למאי חזו וא"ר ירמיה לגבל בהן את הטיט ואילו בתר
למיבעי מיניה הנך בעיי אחרנייתא
דאע"ג דכל האוכלין שיעורן
פט] אמרו במקום דלא
❖
כגרוגרת הני כיון דלזריעה
אפשר ודאי כותבין שובר
בעא מיניה הא ואף על גב דמתני'
דגבליה תניא טיט כדי לעשות בהן פי כור התם נמי כדאמרן לפי שאין
י)
קיימי בפחות מכגרוגרת נמי
היא: לעבד. עור העומד לעבדו
אדם טורח (א) (בהן) לגבל את הטיט לעשות בו פי כור ת"ש כ) דאמר רבי חייא
מיחייב (לקמן צ.). כדי לזבל.
אלמא זרע הבא מגרעין אחד
ועדיין לא עבדו בכמה שיעור הוצאתו:
רבינו חננאל
בר אמי משמיה דעולא שלשה עורות הן מצה וחיפה ודיפתרא מצה
ב
חשוב (לקמן צ:). כרישא.
המלבן. צמר: סיט. כדי הפרש
קפלוט, ושיעוריה זוטר משל
מר סבר אם מודה לווה
כמשמעו דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ וכמה שיעורו תני רב שמואל
כרוב (לקמן פ:). הא דזריע.
אצבע מהאמה: כפול. שני סיטין:
בשטר שכתבו צריך המלוה
בר רב יהודה $ כדי לצור בו משקולת קטנה וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא
מאחר שהן זרועין חשיב כל
לקיימו בו, ואם לא יקיימנו
אלמא. כיון דמנפץ ומלבן לטווייה
אחד ואחד ואדם טורח לזבל
ואמר לוה כתבתיו ופרעתיו
דפומבדיתא חיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו כדתנן עור כדי
קאי שיעוריה כטוויה: שלא לעבדו.
אחד מהם, אבל דלא זריע אין
הפה שאסר הוא הפה
אדם טורח לזרוע גרגיר אחד
שהתיר. ומר סבר כיון
לעשות קמיע דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו כדי לכתוב עליו
אינו עומד לעבד: דוגמא. כלומר
. לעשות בהן פי
שהודה לווה שכתבו הרי
(שם צ:)
את הגט קתני מיהת כדי לצור בו משקולת קטנה ואמר אביי ריבעא דריבעא
מעט כעין שמראין לדוגמא לומר
כור. נקב שנותנין בו המפוח,
נתקיים בכך ואין המלוה
ושיעורא זוטא הוא, ומרביעית
צריך לקיימו. ואם יאמר
רוצה אתה בזה: לאירא. והוא כשיעור
דפומבדיתא התם בבישולא והתנן ל) הבגד שלשה על שלשה למדרס השק ד'
חזי לגבל טובא, וכיון דהוצאת
לווה כתבתיו ופרעתיו,
הצריך לאירא של גרדי לסתום פי קנה
טיט חשיבא בכדי פי כור,
אומרים לו הבא ראיה או תן
על ד' העור ה' על ה' מפץ ו' על ו' בין למדרס בין למת ותאני עלה גהבגד
בעינן נמי לשיעוריה בהנך
זה הממון. והילכתא צריך
שפקעית הערב נתונה בו: קליפי
והשק והעור כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה ההוא בקורטובלא:
מיא דעבדי לטיט בכדי גיבול
ד
לקיימו. עכשיו כן קאמר
אגוזים. קליפה לחה שעל קליפי
פי כור (לעיל עח.). שאין
אביי, ת"ק סבר מודה בשטר
קלף שכתבו צריך לקיימו, ולא
אדם טורח לגבל. ואם בא
האגוז: סטיס. וישד"א: פואה.
לגבל מגבל יותר ועושה בו
איכפת ליה ללווה אע"ג
וורנצ"א: פי סבכה. קויפ"א נותנין בגד באמצעיתה והאי שיעורא נפיש: שאין אדם טורח כו'. ואם בא לשרותה שורה כדי פי סבכה אבל
דברים אחרים (שם). שלשה
דשטרא ביד מלוה וצריך
עור טורח אדם לעבד כדי קמיע ומעובד נמי פחות מכדי קמיע לא חשיב: חמשה. גרעינין: ואילו בתר דזרעינהו תנן. דקלח אחד חשוב:
עורות הן. חלוקין בשמותיהן
מלוה לקיימו, והילכך לווה
ובשיעוריהן (גיטין כב.). מצה
פטור על הוצאתו, דמתעסק
כרישא. קפלוט: הא איתמר עלה. לקמן בפרק רבי עקיבא מתרץ לה רב פפא הכי: נימא. גרעין: מצה כמשמעו. שאין לה שום תיקון:
כמשמעו. כמצה זו שלא
הוא. ור' יהודה סבר מודה
קמיח. משהין אותו בקמח ומים: עפיץ. מתקנין אותו בשחיקת עפצים כמו שעושין כאן בשחיקת קליפת ארז שקורין טנ"א: וכמה שיעורו.
נתקנה בחימוץ כדת הלחם
בשטר שכתבו אין צריך
(שם). קמיח. מעובד בקמח
לקיימו, וצריך ליה לווה
להוצאת שבת: רבעא דרבעא דפומבדיתא. רובע ליטרא של פומבדיתא. דרך הסוחרים לצור משקולת של עופרת כדי שלא תפחת לפי
. משקולת. של עופרת
וחייב על הוצאתו. רבא
(שם)
שהמתכת נשחקת תמיד ונפחת מאליו: קמיע. בציר שיעוריה מכדי לצור משקולת: לכתוב גט. ותנן (גיטין דף פה.) גופו של גט הרי את
עשויה להיות פוחתת ומחפין
אמר דכ"ע מודו בשטר
אותה בעור שלא תהא נשופת
שכתבו צריך לקיימו והכא
מותרת לכל אדם ושמו ושמה והעדים והזמן ושיעור זה קטן מכולן: וקתני מיהת כו'. אלמא שיעור דאין מעובד נפיש: בבישולא. לח כמו
ופוחתת (שם). רבעא
בכותבין שובר קא מיפלגי.
שהופשט קרי בשולא לשון בשול שהוא לח דאכתי לא חזי לעיבוד אבל יבש חזי לעיבוד וכיון דחזי לעיבוד הוי כמעובד: שלשה על שלשה
דרבעא. משקל קטן שלהן
ועיקר הא בגמ' דגט פשוט
היה (שם). לכתוב עליו את
מתני מי שפרע מקצת חובו,
לטומאת מדרס. אבל למגע שלש על שלש והן אצבעות: כך שיעור להוצאת שבת. אלמא שאין מעובד חמשה טפחים בעינן ומתניתין
הגט. ומיהו קלף גמור
ר' יהודה אומר יחליף ר'
מוקי במעובד: בקורטבלא. מבשלו ברותחין ומתקשה לישב עליו
ולכסות דלובקאות שקורין פושדטוויי"ל ומטות ולעשותו שולחן:
דמליח וקמיח ועפיץ לא שמיה
יוסי אומר יכתוב שובר.
עור, משום הכי לא מני
דוכסוסטוס
ואמרינן עלה אמר רב הונא
בהדייהו, ושיעוריה תנן (לעיל
אמר רב אין הלכה לא כר'
עח:) קלף כדי לכתוב בו פרשה קטנה שבתפילין, אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין הלכך שיעורו בגט (גיטין שם). הבגד שלשה על יהודה ולא כר' יוסי אלא ב"ד מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. ודבר זה בין בפריעת מקצת בין בפריעת
שלשה. טפחים, אם ייחדו למשכב הזב מטמא ליעשות אב הטומאה במשכב הזב או במדרסו (סוכה יז). השק. מנוצה של עזים עשוי
השטר כולו אם אמר המלוה אבד שטרי, דקאמרינן אמר ר"ה בריה דרב יהושע אפילו למ"ד כותבין שובר ה"מ אפלגא אבל
והוא עב יותר מן הבגד ואינו מגיע לעביו של עור (שם).
אכוליה שטרא לא כתבינן. ולא היא אפילו אכולי שטרא נמי כתבינן. ופלוגתא היא, דרב ושמואל אמרי אין כותבין שובר, ור'
יוחנן ור"ל אמרי כותבין שובר, והילכתא כותבין שובר. השתא הכא לענין לווה שהוציא את השטר בשבת אחר שפרעו קאמר
רבא בכותבין שובר פלוגתייהו, ת"ק דסבר פטור קסבר כותבין שובר דאסיק אדעתיה [שמא יאמר] שלא פרעו אלא [מבקש ממנו] שובר, וכיון שיש בידו שובר לא צריך ליה. ור' יהודה סבר אין כותבין שובר והאי פרע ליה ועדיין שטר שעליו קיים, והלכך
צריך ליה דלא [ליפוק] עליה מיניה חורבא. וכולהו הני סבארי אידחו במימרא דרב אשי דקאמר כ"ע כותבין שובר, והכא צריך ליה לוה לשטרא, דאיבעי למיזף מן איניש אחרינא, מחוי ליה וא"ל חזי דגברא דפרע אנא, ומהכא מחייב ליה ר' יהודה. בעא
מיניה רבא מרב נחמן עור שיעורו בכמה. א"ל תנינא עור כדי לעשות בו קמיע. ולא שנא מעובד (שלא לעבדו) שראוי לקמיע, ולא שנא שאינו מעובד לעבדו, ול"ש שאינו מעובד שלא לעבדו. ומנא תימרא דלא שנא לן בין מעובד בין שאינו מעובד דקאי
לעיבוד, דהא המלבן והמנפס שהוא עומד לטויה שיעורו כשיעור טויה. ואיתיביה רבא תלת תיובתא לרב נחמן דאמר לא שנא לן בין מעובד לשאינו מעובד. ראשונה מסמנין שהרי השרויין שיעורן כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא, ושאינן שרויין שיעורן גדול
מזה, כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכא, דאלמא טובא איכא בין שרויין בין שאינן שרויין. ופריק רב נחמן התם שני בין שרויין ובין שאינן שרויין, דהא איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהן (ריגמא
לאינא) [דוגמא לאירא], והילכך אין דרך המוציא להוציא סממנין לשרות לצבוע, אבל שרויין מוציא אדם שיעור זה. אבל הכא עור מעובד ושאינו מעובד כצמר מנופץ וכטויה דמי. שנית, איתיביה מזרעוני גינה בזמן שאינן זרועין שיעור הוצאתן שנים, ובזמן
שהן זרועין שיעור המוציא להן זבל כדי לזבל כרישה אחת, דאלמא שני בין זרועין לשאינן זרועין. ופריק בהא נמי שאני זרעוני גינה, דאמר רב פפא לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, וטורח הוא לזבל כרישה אחת. אבל עור לא שני לן בין
מעובד לשאינו מעובד. שלישית, שופכין ששיעורן ברביעית כדי לגבל טיט, אבל טיט מגובל כדי לעשות פי כוש. ופרקינן ההיא שניא כדאימור בה שאין אדם טורח, אבל טיט לעשות פי כוש. אבל הכא בעור לא שנא. תא שמע דאמר רב חייא בר אמי
משמיה דעולא ג' עורות הן. וקא יהיב תלתא שיעורי, וחד מנהון מצה דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ, וזהו שאינו מעובד. ושיעורו ריבעא דריבעא דפומבדיתא, והוא כדי לצור משקולת קטנה. (בני) [בגי' רבנו האי גאון זצ"ל צוררין משקל של אבן כדי
שלא יחסר]. דאלמא פליג על רב נחמן דאמר לא שנא בין מעובד לשאינו מעובד. ופרקינן בושלא שאני. ופירוש בושלא, העור שנעזב כמה שהוא בלא מלח ובישל ונפסד, כשמלבישין אותו על משקל או על זולתו יבש וקשה מאד, זהו (שהכנת) [שהכנתו]
לצרור משקולת ולעשות ממנו כלים לשמן שנקראין (בכלא דאביי) [בבבל אל דבאב] ושיעור קטן שלו הוא המפורש. וקא מפרקינן לרב נחמן שאם לא בישל העור ולא נפסד ועדיין ראוי הוא לעיבוד, שיעורו כמעובד כדי לעשות קמיע. אבל מליח וקמיח סגי
בפחות מן הלין תרי שיעורי, בין לצור משקולת ובין עשיית קמיע. והכין נמי הא דתנן העור המליח חמשה על חמשה, ותניא אידך העור כשיעורו לטומאה כך שיעורו להוצאה, דאמרי צריך שיעור גדול. ופריק התם בקורטבלא, והוא בלשון ישמעאל ספארה.