המוציא יין
פרק
שמיני
שבת
פא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חפי פותחת טהורין. פי' בקונטרס שינים של עצם ונותנין אותם
מתני' תרווד. כף קוליי"ר: חף. קס"ד דפותחת של חף עצמה
ל)
כד א מיי' פי"ח מהל' שבת
א
א) [גי' הערוך הכרכד],
ב) [לעיל פ.], ג) [תוספת'
הלכה יב:
ושיעורה נפיש מתרווד: כרכר. עץ יש לאורגין וראשו
בפותחת (ג) לפתוח וקודם שלא נקבעו אין ראוין לכלום קבען
כה ב ג שם הלכה יא:
פ"ט], ד) [תוספת' פי"ד],
חד: כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף
בפותחת טמאין דכלי עצם כמתכות ופשוטיהם טמאים כדאמר בהכל
כו ד מיי' פכ"ו שם הל'
ה) (צ"ל ר' ישמעאל בר' יוסי
אזיל ליה: גמ' והא קיי"ל
כ"א בתוספתא), ו) סוכה לו:,
ד סמג לאוין סה טור
להבריחו דבקלא בעלמא דרמי ליה
שוחטין (חולין דף כה:) ואי משום דמחובר לפותחת והמחובר לטהור
ז) [שם: ע"ש], ח) ברכות נה.,
שו"ע או"ח סימן שיב סעיף
דשיעורא דרבנן נפיש. גבי לעשות
טהור פותחת יש לה בית קיבול
מתני' אעצם כדי לעשות תרווד רבי יהודה
ט) ס"א שמנה, י) והמקנח
א:
כז ה מיי' שם טוש"ע שם
כ"ה בס"י ובברכות, כ) ס"א
תלאי: חפי פותחת. שינים הקבועים
דמקבלת מפתח ומה שפירש דפשוטי
אומר כדי לעשות ממנו חף זכוכית
כדי
יותר מדאי, ל) רש"ל גורס של
סעיף ד:
בה ולא היא עצמה ועושים אותם
כלי עצם טמאים כדאמר בהכל שוחטין
כח ו מיי' שם הל' ה' טור
עץ (עצמה) ושיעורה וגי'
לגרור בו ראש הכרכר צרור או אבן כדי
מעצם: חפי פותחת טהורין. דכל
א)
לא דק דהתם לא איירי אלא בגולמי
מהר"מ של עצם עצמה,
ושו"ע שם ס"ז:
ב
כט ז מיי' שם טוש"ע שם
מ) [ברכות כח.], נ) בר"ן
לזרוק בעוף רבי אלעזר בר יעקב אומר כדי
זמן שלא חברן בה אינן ראויין לכלום:
כלי עצםג ק) אבל פשוטי כלי עצם הא
איתא פוכסת [ר"מ],
סעיף א:
לזרוק בבהמה: גמ' למימרא דשיעורא דר'
טמאין. דכלי עצם ככלי מתכות
תנן ומייתי לה בפ"ק (דף טז:)
ל ח מיי' שם הל' ד טוש"ע
ס) מקורזלות בקור"ש בלע"ז
❖
שיהיו חדודות וראויות לקינוח
שם סעיף ב:
ופשוטיהן טמאין בהכל שוחטין (חולין
כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית
יהודה נפיש הא קיימא לן דשיעורא דרבנן
ב)
כצ"ל רש"ל, ע) [דף לד:],
פשוטיהן טהורין ומה שפירש דחפין
דף כה:). ואי משום דמחובר לפותחת
פ) [דף פב.], צ) בס"א: בבית,
נפיש אמר עולא חפי פותחת: תנו רבנן
ק) כלים פ"ב מ"א, ר) רש"ל
הן של עצם קשה לר"י דגבי כלי מתכות
וכל המחובר לטהור טהור פותחת יש
הגהות הב"ח
חפי פותחת טהורין קבען בפותחת טמאין
וב"ח ומהר"מ כתבו דזהו
לה בית קיבול ומקבל מפתח: ושל
מיתניא בתוספתא דכלים ועוד דאי
(א) רש"י ד"ה סכוכית וכו'
דיבור אחד עם דיבור
ושל גל אף על פי שחיברן בדלת וקבען
❖
שסוכין בה קרי: (ב) ד"ה
גל. ואם הפותחת הזאת אינה של
שלמעלה,
בשלא נקבעו אין ראויין לכלום אם כן
כזית וכו' מקנח פי הנקב
במסמרים טהורין שכל המחובר לקרקע הרי
פשיטא דטהורין ומה שפי' שפותחתד
כלים כגון של שידה ומגדל אלא של גל
בקטנה: (ג) תוס' ד"ה
הוא כקרקע: זכוכית כדי לגרור בו: תנא
כמו טרוקי גלי כגון דלתות שערי
יש לה בית קיבול לקבל המפתח הא
חפי וכו' בפותח' של
מ)
ה
גליון הש"ס
עץ לפתוח וקודם שנקבעו
סכוכית כדי לפצוע בה שני נימין כאחת:
החצר אע"פ שחברן בפותחת הואיל
לא חשיב בית קיבול שאין המפתח
ג)
גמ' אמר רבא אסור
כצ"ל ותיבת שלא נמחק:
וחבור זה בדלת היא ודלת בנין מחובר
עשוי לטלטל ע"י אותו בית קיבול כמו
(ד) בא"ד אלא כיון שאין
צרור או אבן כדי לזרוק בעוף רבי אלעזר
למשמש בצרור. בר"ש פ"ז
ב
להם פותחת ואף קבוע בגל
מ"ד דטהרות הי' לו הגי'
לקרקע טהורין: סכוכית. זכוכית
הקיטע יוצא בקב שלו (לעיל דף סו.)
כו': אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן והוא
כאן לשמש: רש"י ד"ה
טהור. נ"ב פירוש מדקתני
דטהור כשאין בו בית קיבול כתיתין
ועל שם שסוכין קרי סכוכית ועל שם
(א)
ו
[אע"פ שחיברן בדלת וקבען
מדוכה קטנה מלאכתה
שמרגשת בה ג וכמה שיעורו תניא רבי
לאיסור. עיין לקמן דף קכג
במסמרי' משמע] דה"ק
שהיא זכה קרי זכוכית: והוא שמרגשת.
דפי' בקונט' דמה שמניח ראש שוקו
אלעזר בן יעקב אומר משקל עשרה זוז:
ע"א ברש"י ד"ה הני נמי עלי
לא מיבעיא [היכא דחיברן]
❖
ומדוכה וצ"ע: הבהמה בצרור זה בהכאתו: שיעורן
בתוכו לא חשיב בית קיבול שאין השוק
ואח"כ הסירן דלא מקרי
זונין על לבי מדרשא אמר להו רבותי אבנים
[נגמרה מלאכתן דודאי טהור
בכמה. להתחייב עליהן אי נמי
מיטלטל על ידו ועוד דפי' דפותחת
אלא אפי' היכא] דקבוע בגל
של בית הכסא שיעורן בכמה אמרו לו כזית
לטלטלן בחצר ולהכניסן לבית הכסא
גורמת טומאה לחף אדרבה תנן במס'
[במסמרי' דנגמרה מלאכתן
רבינו חננאל
כאגוז וכביצה אמר להו וכי טורטני יכניס
ואידי ואידי חד שיעורא הוא דבמידי
כלים בפי"ג (משנה ו) זפותחת של עץ
אפילו הכי טהור] וזה שכתבו
התוס' כיון שאין להם פותחת
חף א)דתני הכא וחפי(ם)
דחזי להו מיחייב על הוצאתו: כזית
וחפין של מתכת טמאה פותחת של
נמנו וגמרו מלא היד תניא רבי יוסי אומר
ד
ד)
דאי דשל גל [מיירי ג"כ
דתניא הכא, שיניים, שעשו
כאגוז כביצה.
שלש מכניסין לקינוח
מתכת וחפין שלה של עץ טהורה
בפותחת מאי אע"פ דקאמר
(שויים) [שיניים] מחתיכה
כזית כאגוז וכביצה ה) ר"ש ברבי יוסי אומר
הא כיון שקבען בפותחת כבר
של עץ וקורין בלשון
ומקנח זו אחר זו אחת כזית ואחת
אלמא בתר חפין אזלינן ואע"ג דמשמע
משום אביו מלא היד: ת"ר (בשבת) ג'
נגמרה מלאכתן כמו ברישא
ו)
פרסי דנר אגנאת, מ[י]ן
כאגוז ואחת כביצה בתחלה מקנח פי
דאתיא כרבי נחמיה דלא אזיל בתר
ואם כן כשלא קבען במסמרים
נודעים בבבל. [ו]יש חפים
אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא
טמאין ועיקר הטעם דשל גל
בנגר שהן תלויין ועומדים
מעמיד אלא בתר תשמיש דהיינו חותם
הרעי (ב) בקטנה להסיר רעי הנדבק שם
טהורין מחמת חבורן לקרקע
וכמה שיעורן ר"מ אומר כאגוז רבי יהודה
כקבורים בתוך העץ שהוא
❖
שהגדולה פוחסת ומלכלך סביבותיו:
ברייתא דשמעתי' נמי נראה לר"י
נ)
ומאי אע"פ שחיברן]:
בית הנגר, ונקרא אלקפי',
אומר כביצה אמר רפרם בר פפא אמר רב
ז)
טורטני. מאזנים יכניס לשם לשקול:
ובעץ שהוא הנגר נקבים
דאתיא כוותיה דקתני סיפא דהכא
מוכנים להן (כ)שמתכוונין
חסדא כמחלוקת כאן כך מחלוקת באתרוג
מלא היד. בין שלשתן או אפילו הן ד'
טבעת של מתכת וחותם של אילמג ר'
נגדן נופלין ונכנסין להן,
לעזי רש"י
התם מתני' הכא ברייתא אלא כמחלוקת
וה' ובין כולן מלא היד: מקורזלות.
נחמיה מטהר ונראה לר"י דבחפין של
ואלה הן של גל ובהן
קוליי"ר. כף (של סכו"ם).
נסגר, והמפתח יש בו
ס)ביקועו' שיהיו ראויות לקינוח: מותר
מתכת איירי ואע"פ שלא נקבעו ראויין
באתרוג כך מחלוקת כאן אמר רב יהודה
בקור"ש (במסוה"ש)
חפין בולטין מכוונין כנגדן
להכניסם. בתוך ד' אמות או בחצר
הם קצת ליתנם בפותחת ואפילו הכי
ח
[ביקודי"ש]. חדות,
מכניסין אותו בחלל שבנגר
אבל לא את הפאייס מאי פאייס אמר רבי
ה
וחפין מעלין את החפין
בעלות שפה חדה.
דלא ליתסר לטלטולינהו: כאגוז. כל
טהורין דגולמי כלי מתכות טהורין
זירא כרשיני בבלייתא $ אמר רבא אסור
גלישט"א. רגב אדמה.
של גל והוא נפתח. ואף
ו
אחת ואחת: התם מתני'. פלוגתא
קבען בפותחת טמאין שנגמרה
פיגי"ש. תאנים (טחורים
שבדלת טהורין לעולם
למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש
[מפני] שהן מחוברים
בצורת תאנים).
דאתרוג מתני' היא במסכת סוכה ע)
מלאכתן וכן משמע בסמוך דטעמא
וודיל"ש [וידילי"ש].
לקרקע, ושבמפתח טהורין
בחול מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן כלאחר
❖
והיא סדורה בפי התלמידים: והכא
משום גמר מלאכה דקתני ושל גל
עד שיקבעו בפותחת ואז
קנוקנות.
יד אמר רבי ינאי אם יש מקום קבוע לבית
הוויין מכלל הכלי. זוז
ברייתא. ויש הרבה תלמידים שלא
ז
אע"פ שחברן לדלת כו' דמשמע מה
וזוזין (מצריך) [ודנרין]
הכסא מלא היד אם לאו כהכרע מדוכה
שנאוה והוא תולה הידועה בשאינה
שקבען לדלת יש לו לגרום טומאה
כולן אחד הן. וכן כששאל
מוסף רש"י
ידועה: כך מחלוקת כאן. ולסימנא
אלא כיון שאין להם פותחת [וחף]
זונין כמה שיעור אבנים
קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש
(ד)
מותר להכניס לבית
מקורזלות שאדם מעבירן
בעלמא אמרה דלא תשכח לגירסא
קבוע בגל טהור:
עליה עד מותר מיתיבי עשרה דברים
הכסא. בתוך ד' אמות,
ח) ט)
בכרמלית יתר מד' אמות
אסור למשמש בצרור. פירש
דברייתא ואם תשכחנה הזכר ממשנתך
ובהכ"ס בשדה ואינו מוקף
ומקנח בהן, ואמרו לו כזית,
מביאין את האדם לידי תחתוניות ואלו הן
מחיצות ואין כאן אלא
כאגוז, כביצה. אמר להן
דאתרוג: אבל לא הפאייס. כמו שקל
בקונטרס הנצרך לפנות
האוכל עלי קנים ועלי גפנים ולולבי גפנים
טלטול דרבנן, ומשום כבוד
(ומטמטני) [וכי טורטני]
פיסת רגב (סנהדרין דף סד.) שקורין
ואינו יכול אסור משום השרת נימין
ט
הבריות לא גזור (סוכה לו:).
יכניס, פירוש היש לו
ומוריגי בהמה בלא מלח ושדרו של דג ודג
כאגוז. קסבר בהכי חזיא
מאזנים שישקול השיעור
גלישט"א דהואיל ומיפרכה לא חזי
וא"ת והא רבא בדבר שאין מתכוין
י
לקינוח אבל גדולה לא חזיא
הזה. נמנו וגמרו הכל
מליח שלא בישל כל צורכו
והשותה שמרי
לקינוח ואסורה לטלטל: כרשיני
סבר כר"ש בספ"ב דביצה (דף כג.)
יא
(שם). התולה. שאינו יושב
מותר עד (אלא) [מלא]
יין והמקנח בסיד ובחרסית בצרור שקינח
אלא על ברכיו, שמתוך כך
היד. וכן א"ר ישמעאל
בבלייתא. הכי מיקרו משום שבבל
וכה"ג פריך לקמן לרבי יוחנן דאסר
י)
יב
יג
נקביו נפתחים יותר מדי
בר' יוסי משום אביו, וכן
❖
בו חברו ויש אומרים אף
התולה עצמו
ארץ לחה היא והמחרישה מעלה
משום השרת נימין ויש לומר דהכא
(ברכות נה.).
הלכה. אבל פלוגתא דר"מ
רגבים: למשמש. הנצרך ליפנות
במשמוש צרור הוי פסיק רישיה :
ור' יהודה דפליגין הכא
בבית הכסאכ) לא קשיא הא
בלח הא ביבש
יד
טו
ואם לאו כהכרע. טז ונראה לר"ת
כי היכי דפליגי באתרוג,
ואינו יכול ליפנות אמרינן לקמן
ואיבעית אימא כאן מצד אחד וכאן מב'
עיקרן תרוייהו (ובדמנו
מוסף תוספות
בפירקין דממשמש בצרור בנקב והוא
כגירסת ר"ח ואם לאו כהכרע
פ)
וגמרו) [כדנמנו וגמרו].
צדדין ואיבעית אימא הא דידיה הא דחבריה
פייס דקא מפרש ליה
א. דדומיא דמתני' הוא. חי'
נפתח. וקא סלקא דעתך דקאמר
מדוכה קטנה של בשמיםיז והכרע פי'
הר"ן. ב. דאמרינן וכו'
קרשיני בבליאתא, שהוא
א"ל אביי לרב יוסף ח ירדו עליה גשמים
ובשבת אסור למשמש כלל כדרך
רגל כמו כרעי המטה וכן מפרש
שאני כלי עצם הואיל
אדמה שהוא קרוב להתפרך
ונשטשטשו מהו א"ל אם היה רישומן ניכר
ודמיהן יקרים ככלי
ולהתכתת, ואינה אבנים
שממשמשים בחול: ליסתכן. דאמר
בירושלמי [ה"ו] כמלא רגל מדוכה קטנה
מתכות דמו. ריטב"א.
ולא לבנים שרופות דקריין
מותר בעא מיניה רבה בר רב שילא מרב
של בשמים: ר) אמר רב ששת אם
מר (תמיד פ"א דף כז:) עמוד החוזר
אגורי. אמר רבא לא
ג. שגולמיהן טהורין
חסדא
כגולמי כלי מתכות כל זמן
ימשמש בצרורות בשבת,
יש עליה עד מותר. מילתא באפי נפשה
מביא אדם לידי הדרוקן: ומשני
שמחוסרים שום תיקון
כדי להחליקן שלא ישרטו
כלאחר יד. האי כדרך דקאמר רבא כדרך הממשמש בחול בלא שינוי
היא פירוש מותר לקנח בה אפילו גדולה יותר מכביצה או אם יש
ויפוי הואיל ודמיהן
את בשרו, ונמצא בא לידי
יקרים. וריטב"א. [ועי'
כתישה או טחינה [שכל
משום השרת נימין אבל כלאחר יד כגון אוחז צרור בב' אצבעותיו
הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון דיש עליהן עד הוכנו כולן:
יח
מהר"ם].
ד. מקבלת
כי האי גוונא כטחינה
שפיר דמי: אם יש מקום קבוע לבה"כ. שאם ישתיירו לו ערבית יקנח
מהו טומאה. תוס' הרא"ש.
דאמי]. ולא יעשה כדרך
בהם שחרית מכניס שם מלא יד: כהכרע. כשיעור המכריע כאגוז.
נפיש מכזית וזוטר מכביצה: מדוכה קטנה. $ מלאכתה לאיסור אסור
ה. קשה. תוס' הרא"ש.
שהוא ממשמש בחול.
ו. אע"פ שיש בו בית
מתקיף לה מר זוטרא
לטלטל: ואם יש עליה עד. קנוח המעיד שעשויה לכך מותר לטלטלה לקינוח: תחתוניות. פיג"ש: לולבי גפנים. אותן פיצולין
קיבול ראש שוקו. תוס'
והיאך יסתכן, אלא כלאחר
הגדלין בגפן וקורין וודיל"ש: מוריגי בהמה. כל בשר שיש בבהמה העשוי כמורג שהוא פגום וחרוקה כמורג חרוץ חדש כלומר
הרא"ש. ז. עץ המשמש את
יד. [נ"א: מתקיף מר
המתכת טמא ומתכת
זוטרא ואם לא יחליק
כל מקום שאין הבשר חלק כגון קליפת הלשון וכגון החיך שיש בו כמין קוצין וכפגימות וכבית צ) הכוסות: שקינח בו חבירו.
המשמש את את העץ
נמצא מסתכן. ופרקינן
אסיד ואחרסית נמי קאי: התולה.
שאינו יושב. אלמא קינח בו חברו לא חזי לקינוח ורב ששת אמר לעיל אם יש עליה עד מותר:
טהור כיצד. תוס' הרא"ש.
אלא משמש כלאחר יד].
ח. שאם אין ראויים כלל
ויש מפרשין כדי לחכך
לח. לא חזי יבש חזי: מצד אחד. באותו צד שקינח בו חבירו לא חזי לקינוח אבל בצד שני חזי: דידיה. שהיה קינוח שעליה שלו: ונשטשטשו.
עד שיקבעם בפותחת
ולנקות את עצמו כדרך
אותו עד: מהו. מי בטיל לייחוד דידהו או לא: אי רשומו ניכר מותר. דכיון דמאיס לא חזי לבשמים ולא מיבטל ליה מבית הכסא:
פשיטא דטהורין ולא
שהוא ממשמש בחול.
איצטריכא ליה למיתני.
ואף לא (יסתכן) בעובי
מהו
תוס' הרא"ש. ט. למשמש.
שם טינוף, אלא מתחכך
ומתנקה כלאחר יד שמוצא שינוי מן החול. ופירוש דברי ר' ינאי, אם יש מקום קבוע לבית הכסא שנפנה בו מטלטל לשם שלש
תוס' הרא"ש. י. דבר שאין מתכוין הוא [והרי]. ריטב"א. יא. מותר. ריטב"א. יב. בשמעתין. תוס' הרא"ש. יג. לקנח בחרס. ריטב"א.
יד. שאינו עושה כדי לקנח אלא להרחיב הנקב. חי' הר"ן. ע"י מישוש הרבה. ריטב"א. [ועי' מהרש"א]. טו. ולא ימות דמודה ר'
אבנים מקורזלות, כל אחד [כ]מלא היד [כדי] לקנח בהן, ואע"פ שיש ממקום שנוטלן עד בית הכסא הקבוע אמות הרבה [ד'
שמעון. ריטב"א. טז. פרש"י ז"ל ואם לאו, כשיעור הבינוני שהוא מכריע ביניהם דהיינו כאגוז, ובתר הכי קאמר מילתא אחריתי.
אמות]. אבל אין מקום קבוע אלא אם יש בידו אבנים סובב בבקעה לראות אנה ישב, אין לו (לשנות) [לשאת] אלא בהכרע
רמב"ן. יז. והכי קאמר ואם לאו כלומר שאין לו מקום קבוע לבית הכסא לא התירו לו מלא היד אלא אבן אחת כהכרע מדוכה
מדוכה קטנה של בשמים. [אמר ר' יוסי לא אמרו אלא של בתים אבל לא של בשמים]. והיינו שמעין פירושא הכרע מדוכה
קטנה של בשמים, כלומר כמשקלה. חי' הר"ן. יח. כלומר שקינוח ניכר בו ומעיד שכבר קנח בו מותר לטלטל כולן שכבר.
קטנה [ראשה] של בוכנא שדורכין בו והוא (מקנח) [מקום] שמעבירין אותו בתוך המדוכה לשחוק בו. וראינו בתלמוד ארץ
ישראל מלא רגל מדוכה קטנה של בושם. אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר. פירשו רבינו עד, כגון סמרטוט או פקולין
פסקי הרא"ש סימן ב'.
כדתנן התם מ(מ)שמשת בב' עדים, והן הן תיקוניה ועיוותיה. והכי קאמר אע"פ (שנשתנה) [שנתקנח] בה כבר, הרי הוא מותר
ליטלה ולהתקנח בה. [נ"א: אע"פ שנתקנח בה כבר ויש בה עד, מותר להתקנח פעם אחרת]. מיתיבי עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות, ואחת מהן המקנח בצרור שקינח בו חבירו. ופירקו כמה פירוקין, אם לח הוא לא יקנח בו שמביאו לידי
תחתוניות ואם יבש מותר. איבעית אימא אם קינח בו חבירו מצד אחד מקנח הוא מצד אחר, ואם קנח חבירו משני צדדין חושש. אבע"א אפילו צרור שהוא קינח בו כבר גם עכשיו חוזר ומקנח ביה, ואם חבירו קינח בה בא הוא לידי תחתוניות. [נ"א: או אבעית
אימא בצרור שקנח בו חבירו, וכי קתני רב ששת דמותר להתקנח בו עכשיו, בצרור שקנח בו עצמו]. א"ל אביי לרב יוסף ירדו עליהן גשמים ונטשטשו מהו. כך שמענו פירושו, שאם נראו לו אבנים מקורזלות דבוק עם הקרקע (מורידה) [בירידת] גשמים,
[ונטשטש העפר מעליהן ונמחק מהו לטלטן], וזהו טשטוש, דתניא התם נטשטשו ואין עושין פירות מי חיישינן שמא יהא (כסות) [כסותר] או כטוחן. ואמרו אם היה רישומן ניכר של אבנים, מותר לו ליטלן ולקנח בהן. [נ"א: מר ליה [אביי] לר' יוסף ירדו
גשמים על האבנים המחוסין בעפר ונטשטשו, כלומר נמחק העפר מעליהן, מהו לטלטלן בשבת. ואמר ליה אם רישומן ניכר מותר. כלומר רישום האבנים ניכר מאתמול מותר עכשיו לטלטלן ולא חיישינן שמא יבוא לקפלם ונמצא כסותר או כטוחן. נטשטשו
גרסינן בעניין השטר נמחק או נטשטש, ותניא נטשטשו ואין עושין פירות].
א) עיין ערוך ערך חף א'.